כרך של רומי/ט

רומא יע"א

לאהובי ידידי גם בן ואח הוא לי ירא את ה' מרבים תמים דעים כמוה"ר מרדכי מקפואה נר"ו. הועתק מהאטלקי

שאלת על חד מהתלמידים ששימש לפנינו בישיב' ועכשיו זיכהו ה' והתלמד חכמת הרפואה ויצא בדימוס עם סמיכתו מבית ועד הרופאים אבל ידוע לרבינו נר"ו מה המה החוקים אשר לא טובים המחוקקים על אומתינו במלכות זה שאין ביד שום רופא ישראלי להשתמש בסמיכה זאת כי אם דוקא בתוך עמנו מן האגף ולפנים וידוע כי בתוך הישראלים אינו מספיק מים ומזון מהטעמים הגלויים והידועים לרבינו נר"ו אשר שימש בקהלתנו זאת יע"א עומדות וישיבות ועתה כי באו הצרפתים לשומרי המגדלים והחומות מטבע אנשי החיל לטעת בתוכם בית החולי' הוא הנקרא אוספי"דאל וגדולי הצרפתים נתנו עיניהם בתלמידו ההגון להיות לרופא הכולל בבית החולים הנז' כי יודע צדיק שיחל"א כי הצרפתים דתיהם שונות בענינים כאלו ואין נותנין הפרש בזה אם יהיה הרופא ישראל או מאומה אחרת כי הכל שוה להם והחכמה והשלימות הם המה היסודות המוסרים להם ולכל מי שדעתו שלם והתלמיד הנחמד הרבה טרח ויגע כדי להגיע לגדר זה והרבה הוציא ועכשיו ביתו ריקנית וכל בני ביתו הם בגדר הצורך ההחלטי כנודע ומפורסם לרבינו נר"ו וע"ז ברצונו לחבק מינוי זה בכל כחו וגם גדולי הקהלה כולם פה אחד עיניהם תלויות אל ענין הנוכחיי כי בו יוסר החרפה והרעבון מעל עמנו ומבתינו אלא שתלמידו חושש שמא מי יודע יזדמן איזה ענין הגורם לחילול שבת ובפרט בענין כתיבת רשימת הסממנים והרפואות בכתביהם שונות העל אלה נפשו לשאו"ל הגיע מה יהיה משפטו ומעשהו אם לחבק אם להרחיק מחבק. על הכל יבא דברו ויבא שכמ"ה.

כ"ד עבדו ותלמידו מרדכי מקפואה ס"ט

תשובה הקשית לשאול ידידי! הקשית לשאול ומסופקני אם יש כח בידי אפי' לפלפל בענין זה. ואפי' עם תלמיד הגון כמוך דלא דמי נדון שלפנינו לנדון הערמונים המבושלים בבשולי גויים המובא בתשו' מים רבים מילדולה יו"ד סי' ט"ו שהתם היה הענין הנאסר מכח דברים המותרים ונהגו אחרים בהם איסור וע"ז שפיר כתב הרב שם בסוף התשו' וז"ל. ובר מן דין הם ז"ל אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם למעשה אבל לגלות עיקר הדברים ויסודן שפיר דמי עכ"ד עי"ש והרב הקדוש מוהר"י אירגאש ז"ל הבא אחריו שם סמך ב' ידיו עליו וכתב וז"ל: אכן בנ"ד כבר כתב מעכ"ת כי לא מלבו להתיר להם רק הם מעצמם אמרו כן כי ילפו מתקנתא דתקין ואסר להם מה שהוא אסור מן הדין והוצרך ללמדם כללי האיסור עד כי נתגלגלו הדברים. ומצאו להם פתח להתיר את המותר ולכן כיון דמדינא שרי הנח להו כדי שלא יאמרו שכל תכלית החכמים להחמיר דוקא וכו' עכ"ד.

הראיתיך בעיניך הידיד! כי דוקא באותו נדון דמדינא שריא ע"ז התירו פרושים את הדבר לפלפל בעיקרי הדברים ואם התלמידים מתוך למודם יעמדו על התירן של דברים הנח להם וילמדו ההתר לא כן בדבר דאינו מבורר כל כך וגם שהענין עצמו הוא כל כך דק שנוכל לטעות בו ולהתיר את האיסור. וכמו שהוא באמת נדון שלפנינו וכמו שיבא. וא"כ לא דמי אלא לאותה שאמרו בפ"ק דחולין דט"ו ע"א בענין מחלוקת ר"מ ור"י במבשל בשבת בשוגג דר"מ ס"ל יאכל ור"י ס"ל לא יאכל וע"ז אמרו שם בתלמודא כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ וכי דריש בפרקא דריש כר"י משום עמי הארץ וכתבו התוס' שם ד"ה מורי. דמדמורי רב לתלמידיה כר"מ שמע מינה הלכה כר"מ אבל הרשב"א בחי' לשם כתב וז"ל. ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק כר"מ הואיל דמורי רב לתלמידיה כר"מ אבל הרב בעל ההלכות ורב אחא משבחא פסקו כר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהא רב דריש בפרקא כר"י משום ע"ה. והשתא ליכא לאורויי כר"מ דהא נפישי ע"ה. עכ"ד והריב"ש סי' שצ"ד בתשו' שהשיב לפאנפאלונא לה"ר חיים גאליפאפא נ"ע שהיה אומר דעכשיו אין להעלים ההתר משום ע"ה כי כלם חכמים ונבונים ויודעים את התורה ובקיאים בדקדוקי מצות וכו' וכו' ע"ז שפך כאש חמתו הריב"ש ואחר שהאריך להראות הכל בהפך בראיות מופתיות כאשר עינינו רואות וכלות היום הזה ככל אשר דבר והודיע הריב"ש ז"ל מצב דורו וגם הביא הסוגיא הנז' וסיים וכתב וז"ל: ותמה על עצמך (והרבה ישיבות שם כפירש"י בפ"ק דגיטין) סורא אתריה דרב לאו בני תורה ופאנפאלונה בני תורה! ראה בעיניך דברי הרמב"ן בחי' לחולין עלה דההיא דכי מירי רב לתלמידיה מורי להו כר"מ כתב וז"ל. ולענין פסקא דשמעתתא ראיתי לבעל הלכות ולרב אחא משבחא גאון שפסקו כר"י וכן עיקר חדא דרב דריש בפרקא כר"י משום ע"ה ואפי' אורויי נמי לית לן לאורויי השתא הכי דנפישי ע"ה ע"כ. ראה כמה רחוקה דרכך מדרכו עכ"ד הריב"ש ז"ל. ועיין תשו' מוהר"י בירב ז"ל הובאה בשו"ת מוהרלנ"ח דרצ"ח ע"ג שהשתמש בכל זה ובלשונו של הריב"ש ז"ל ולא הזכירו וידענו כמה היה בקי מוהר"י בירב ז"ל בתשו' הריב"ש. ומוהרלנ"ח שם דש"ו ע"ג כתב דכל דוכתא דמחמרינן לע"ה הוא משום דמסרכי פי' דמדמו מילתא למילתא ומקילין בדוכתא אחריתי ולאו משום דעברי בזדון עכ"ד ויש להביא ראיה לדבריו ממ"ש במס' שבת דח"ל רע"א רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאערומי ופרש"י דלא אתי לאערומי ולעשות במזיד ולימר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות ע"כ והם ממש דברי מוהרלנ"ח ז"ל ודוק. יהיה איך שיהיה או משום דעבדי בזדון או משום דמקילין עכ"פ כל הראשוני' ואחרוני' מסכימ"ים ומעריב"ים שלא להורות בדבר דיש לחוש שמא ע"ה יסתבך מענין לענין וא"כ גם אנחנו בתשו' זאת בהביאני צדדי ההתר כמו חלקי הסותר כדרך ההורדה יש לחוש שמא מתוך דברינו ילמדו להתיר בדברי' האסורי' וע"כ שתיקותינו יפה לנו:

אלא דכד דייקנין שפיר שנייא נדון דידן מכל האמור ומדובר שינוי ניכר למעמיק בעצם הענין דבשלמה בנדון מבשל בשבת בשוגג דעיקר הבישול במזיד הוא איסור גמור ולא התיר ר"מ לאוכלו אלא מפני שנעשה בשוגג כגון דא ודאי אסור גמור במקום ע"ה להורות התר בדבר כר"מ יען עיקר שאנו דנין עליו שהוא הבישול הוא המעשה הנאסר בשבת ואין אתה מתירו אלא מפני שנעשה בשוגג ע"ז ודאי שייך שפיר שלא לדרוש ושלא להורות כיון דלאו כ"ע דינא גמורי ורואים שהבישול בשבת הותר לאוכלו ולא מפלגי בין שוגג למזיד כשינוי המקרה שקrה לבישול הזה וא"כ כיון דראו דהותר דבר הידוע להם שהוא אסור הנה גם הם העמי הארצות יסתבכו ויתאחזו בקורי עכביש ויבואו להתיר איסורים אחרים בחסרון ידיעתם לא כן כשאנו נטפלים להשיב על דבר שאין בגוף המעשה ריח איסור כמו נדון שלפנינו כי עמד השואל ושאל אם מותר לו להיות רופא בבית החולים הצרפתים. שגוף המעשה הוא התר שנולד בו ספק חיצוני שמא יבא לידו חילול שבת או לא שהוא ככל השאלות הבאות לפנינו באיזה ספקות גדולים ועמוקים אשר שואל"ים ילכו בהמה ואנחנו המשיבים מפני החיוב המוטל עלינו להורות את בני ישראל אנו נטפלים להשיב שואלנו דבר אם לאסור אם להתיר ולא מפרק שמתוך דברינו בפלפול הדברים בעומקן ורומן: יתברר לשומע איזה דין להתיר שעד עכשיו היה טועה בו לאסור לא מפני זה נכנס בסוג סרוך ע"ה דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל מורה ודאין השוכן לשפטי"ו הטוב טוב לסגור פתח בית המדרש ונעשה אזן של מעלה כאילו ח"ו! אינה שומעת? הא וראי לא יתכן דרך ה'! ואפי' בדבר התמוה שפסק מרן בס' הקצר יו"ד סי' רמ"ב סק"ט דיש מי שכתב שאסור לחכם להורות ולהתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ. עכ"ז כתב הש"ך שם דהיינו דוקא אם מתיר בסתם. אבל אם אומר לשאול טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיה מתוך הספר מותר.

ואני בעניותי בספרי הקטן כרך של רומי בפסק כלי השעו' שע"ג ב"הכ כמנהג כנסיותיהם ומוסיקא בפה הארכתי כיד ה' הטובה עלי והבאתי מ"ש רבינו הרשב"ה ז"ל בסי' תקי"ג והרשב"א ח"א סוף סי' א' באומרו: וכבר נחלקו עלי קצת מחכמי הדור בדברי פה בלי נתינת טעם וראיה רק שהיה הדבר חדש בעיניהם וגם עמדתי על תשו' יוסף אומץ סי' ז' ותשו' חתם סופר ס' ש"א ואכמ"ל. וזה במתיר דבר התמוה לרבים ב"ש בנדון שלפנינו דאין אנו באים להתיר אלא שיש לחוש שמתוך פלפול הראיות יתברר למי שאינו בקי איזה מן הדברי' להתיר הא ודאי אין אחריותו עלינו ויהיה מה שיהיה כי ישרים דרכי ה' וכו' ונבא אל פשר הדברים:

השמעתיך קורא חביב! מכלל טענותי לא כביר באומרי שעיקר השאלה שבנדון שלפנינו היא תפול על דבר שהוא התר גמור והיינו אם מותר לחבק מינוי זה ולהיות רופא בבית החולים הצרפתים או לא וידעתי גם ידעתי כי בעוד הדברים האלה בין שפתי אזני תשמענה דבר מאחרי ואלי דבר יגונב באלו הקורא וריעיו היושבים לפניו תמה"ים לנפש אדם כמוני לאמר. מה הם אלו הדמיונות הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו? מי לא ידע שגוף המעשה שעליו תפול השאלה במינוי לרופא שהוא התר גמור? אבל שכח עיקר שבת שעל ציר זה תס"ב כל השאלה? והוא: שאנו חוששים שמא יבא לידי חילול שבת. ובפרט בענין רשימת הסממנים שהוא הדבר היותר רגיל ויוכל להזדמן כמעט בכל שבתות השנה. וא"כ הרי שעיקר שאלתנו היא לבקש התר לאיסור החמור הזה. אף אנו נשיב ונאמר: טעית הידיד! טעית! ולא ירדת לסוף הכונה. וחלילה לך לשאול להתיר את האיסור שהוא דבר שלא תוכל לשומעו משום מורה צדק ירא וחרד על דברו לא היום ולא מחר. כי אין בידינו להתיר את האסור. אבל השאלה בעצם אינה אלא אם מותר לחבק מינוי זה אפי' שיש לחוש שמא יבא לידי חילול שבת. וצדדי הספק הם בזה האופן: שכיון שבשעה שמחבק הרופא מינוי זה עדיין אין איסור שבת לפניו. ואינו מתנה לעקור עיקר שבת וכשיזדמן איסור שבת לפניו כבר הוא מקודם מלאך משרת ורופא בבית החולים. ובו בפרק יפלו איזה ספקות שיש כדאי בהם לעמוד ולבארם אם להתיר אם לאסור לפי משקל מצבו ומלאכתו שכבר נכנס בה בהתר גמור. ואין לה ענין בגופה של מלאכה שום ריח איסור כי אם מפני שאחר שכבר נשכר למלאכה זו פגע בו איסור שבת באיזה מן הדברים הקלים או החמורים שבו זאת היא עיקר השאלה ותמציתה למעמיק בה. ושאלה זאת לפום ריהטא חוברות אשה אל אחותה עם השאלה שנשאלה לפני אחרוני הראשונים הלא המה הריב"ש סי' י"ז וי"ח וק"א וק"ב. והתשב"ץ ח"א סי' כ"א והרשב"ש בנו סי' ת"ח. ונפסקה מפי מרן בב"י ובס' הקצר סי' רמ"ח על היוצאים בשיירא במדבר הגדול והנורא. והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כלי שום תקומה לא מינה ולא מקצתה. ועכ"ז פסקו דאם הוא לדבר מצוה יוצאים. ואפילו בערב שבת. ולדעת התשב"ץ ובנו הר"ש ז"ל הוא דלכל אפיא צריך להתנות עם בעל השיירא לשבות. אפי' שלא עלה בידו וכן פסק מרן ז"ל בס' הקצר עי"ש. אבל הטור שם והריב"ש בסי' ק"א פסקו דאינו צריך להתנות. והרב מוהר"א בן טוואה בתשו' שבתשב"ץ גופיה ח"ד סי' י"א דפ"ט ע"ג כתב דכיון דאם יזכור הישראלי התנאי הזה מה דלא אפשר יחזור ללעג וקלס. וחירוף וגידוף בפי הגוים. אז הולך עמהם בלי תנאי דכדאים הם כל הנך רבוותא לסמוך עליהם. ולענין דבר מצוה מה יקרא דבר מצוה? העלו כל גדולי הפוסקים ובראשם ר"ת ורבינו יואל וראבי"ה והטור והריב"ש והתשב"ץ ובנו הר"ש ז"ל ומוהר"א ן' טוואה ז"ל שם. ובעל תרומת הדשן ובעל שבולי הלקט דמקרי דבר מצוה לילך לסחורה או לראות פני חבירו. אבל דעת מרן שאין רוב הפוסקים מודים לר"ת. והרב כנ"הג שם בסימן רמ"ח סוף הגה ב"י הביא תשי' להר"ש ן' הרשב"ץ ז"ל כתיבת יד (ואינה בתשובותיו הנדפסות לפנינו כאשר בדקתי בהם היטב) דכתב להדיא דלא ראה שום אחד מהפוסקים חולק על ר"ת בזה. וסיים הכנ"הג וכתב ונכון עי"ש.

הראתיך בעיניך הקורא חביב. שכל שבשעת הנסיעה שהוא ימות החול. היא בהתר גמור ואינו כמתנה לחלל את השבת ואפילו שיודע ברי שלמחר מוכרח הוא לחללו. עכ"ז כיון דביום הנסיעה שהיא בימות החול היא בהתר גמור לא משגחינן על מה שיבא אחריה מן ההכרח. ואפי' באיסור דאורייתא כגון יוצא בשיירא דמוכרח לילך ברגליו. ואם אינו יכול התירו לו גם לרכוב ע"ג בהמה שהם שתי איסורים (עיין הרשב"ש סי' תכ"ב) עכ"ז מותר גמור לנסוע כל שביום הנסיעה אינו פוגע באיסור שבת ודוק שהוא דוקא מטעם זה הוא ולא אחר שהרי כל הפוסקים גדולים עם קטנים אוסרים לצאת ביום השבת עצמו יען שהוא פוגע באיסור שבת ביום הנסיעה בשאט בנפש:

וכבר אני רואה בך הידיד! כי עכשיו נהפכת לאיש אחר וצהבו פניך בשמעך הראיה המופתיית הזאת. וכבר מדילך ומעצמך על פי ראיה אלימתא זאת. רצונך להחליט ולהורות שמותר גמור לתלמידנו הרופא נר"ו לחבק בב' ידיו אמונה המינוי הלזה בבית החולים. אחרי שבחיבוק זה אין בו ריח איסור. והוא דמיון ממשיי ליום הנסיעה שאין בה ריח איסור. ואם אח"ך יצטרך לחלל את השבת הוא בע"כ משום מזונותיו הקשים כקריעת ים סוף. ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא? כענין חילול שבת שבשיירא שהוא הולך לסחורה ממש ממש. ולא עוד אלא שאתה בא להחליט דבר זה בכמה מיני ק"ו חזקים כתבור בהרים בזה האופן: השתא ומה התם היוצא בשיירא דיודע בבירור דעתיד הוא לחלל את השבת ובאיסור תורה. עכ"ז הותר לו אפי' יוצא לשחורה. ואפי' בלא תנאי משום כי אין בנסיעתו בע"ש. שהוא יום חול שום עקירת שבת. ומה שיבא אחר זה מאין המלט לא איכפת לן אחרי כי בהיתרא נסע. בנדון שלפנינו שהוא ספק גמור אם יבא לידי חילול שבת אם לאו. ואם תמצי לומר שיבא אינו אלא רשימת שמות הסממנים בכתב שלהם הנק' בפה הפוסקים כתב גלחות. דלדעת ההגהות מימוניות ומור"ם בהגהה א"ח סי' ש"ו אינו אלא איסור דרבנן והרב נודע ביהודה ח"ב א"ח סי' כ"ט כתב וז"ל ועוד דאנן על הרמ"א סמכינן דסובר דהכתיבה של כתב גלחות אינו אלא שבות ואף שהבית שמואל סי' קכ"ז סק"ח חולק ועיין מג"א סי' ש"מ ס"ק יו"ד אעפ"כ כדאי רמ"א לסמוך עלוו עכ"ד (ועיין תשו' שב יעקב סי' ה' ודוק שם דסמך עליהם להתיר אמירה לגויי לכתוב בכתב שלהם משום דהוי שבות כיעוש"ב על זה. וגם אני הדל בהיותי במח"ק רומי יע"א סמכתי על זה ב' פעמים. והתרתי לנאמן הקהלה סי' יהושע סuלם נ"ע שמפיו יקרא והגוי יכתוב בהכרח גדול שהיה לנו בזמן המלחמות לחפ"ץ) ואחר כל זה אינו דין שנתיר לתלמידנו הרופא שיקבל עליו לשרת את הצרפתים בבית החולים בלתי שום פקפוק? אחרי דלא זו בלבד שאינו מתנה לעקור את השבת. אלא אדרבא הוא בספק גמור שבזה אפי' מוהריב"ל והרדב"ז החולקים על כל האמור ומחמירים לצאת בשיירא ביודע ודאי שעתיד לחלל את השבת. מתירים בזה אחר שהוא בספק וכ"ש שעיקר ספק החילול אינו אלא מדרבנן לדעת הגמרא ומור"ם בהגהה. דודאי מתירים אנו לתלמידנו ליכנס ולשרת בלתי שום מיחוש. ואם יוכרח באיזה דבר קל לחלל את יום המקודש עשה יעשה וגם יכול יוכל?

אוי אחי! אריד בשיחי! הראית איך שגית ברואה פקית פליליה? הראית בעיני בשר לך איך חכמי ישראל הריני כפרתם צדקו בגזרתם? ובדין גזרו שלא לדרוש בפדקא דברים כאלו משום דאתו למסרך לדמות מילתא למילתא באין מבין חילוקי הדברים בשרשם? הרי לפניך כי נפלת בטעות גדול. ואין אתה מרגיש בו כל עיקר. הרי כי שמעת מפי דין היוצא בשיירא בכל סעיפיו. ודמית היות תהיה למורה ודאין ולדמות ענין לענין דלא דמו אהדדי כאוכלא לדנא! אל בני! לא טובה השמועה כי רב המרחק בין הנדונות כרחוק מזרח ממערב. ואיני מאשים מי שלא יבין החילוק הדק שבין שני הנדונות כי לא רבים יחכמו. אבל אני מאשים מי שיכניס עצמו לדבר בגרולות ונפלאות ממנו ולעורר ולהשיב. ואילו יאמר אותם כמסתפק בדבר כאשר בא בשאלתך הידיד! תחשב לו לחכמה אבל כפוסק וכמורה הוראות. כאשר רבו בעונותינו בדורנו השפל הזה. אולת היא לו ולכלימה גדולה תחשב והוא עון פלילים:

הרף ואגידה לך החילוק שבין הנדונות ותאמר בפה מלא נצחתנו רבינו! הנה בענין היוצא בשיירא כשיפול חילול השבת באמצע המדבר. עכ"פ בו בפרק שהוא מקום ועת סכנה הוחל איסור שבת וחזר היתר כיון דהוי ברי פיקוח נפש. ולכל פיקוח נפש כבר סילקה תורה קדושת שבת. והחזירתו חול גמור כנודע ועיין תשב"ץ ח"ג די"ג ע"א שהם דבריו ממש ועל זה הותר דאינו אלא גרמא בעלמא שהיא גרם ליכנס בסכנה ע"י שיצא מחוץ לעיר ע"ש. ואחר שנכנס בעובי הקורה והרי הוא בסכנה בה שעתא הותרה לו שבת מאין המלט כי מה יעשה? לשבות א"א לו כי מסתכן וע"כ בה שעתא מחלל שבת בעל כרחו. אבל בנדון שלפנינו תינח כשיחבק מינוי זה יהיה בהתר גמור כמו דין היוצא בשיירא ממש. אבל כשיפול הענין ביום השבת ומוכרח לעשות בו מלאכה בבית החולים בו בפרק מהו הדבר המחייבו לחלל אותו? שהרי ליכא סכנה אפי' ריח ממנה. ואין אומרים עשה מלאכה ואם לאו נהרוג אותך אחרי שקבלת עליך לשרת אצלינו. זה ליכא שבכל עת וזמן יוכל הוא לצאת ולהניח אהלים כאשר המה לאמר להם אין רצוני לשרת עוד. נמצא מבורר דבשעת החילול עצמו אם מותר לנו לשכוח מה שהוא היה הגרמא כמו שהוא דין השיירא. עכ"פ אין לפנינו באותה שעה התר אחר כדי לפוטרו מאיסור שבת כמו שיש ביוצא בשיירא ענין הסכנה המכריחו לחללו מצד הדין. ועוד שהתם הוא פעם ביובל שיצא בשיירא ויבא לידי חילול שבת ואפשר שנוכל לשער ולומר לו חלל שבת אחד או שתי שבתות כהלכתן ואל תצטרך לבריות. אבל לא כל שבתות השנה כמו שהוא באמת בנדונות כאלה והדומה להם שאם באת להתיר לכל משרתי המלכות איש איש ממלאכתו אשר המה עושים מפני טעם המזונות וכבוד האומה וחירותה והדומה. א"כ הרי התרת להם לכל ימי חייהם את השבת וחזר חול גמור ולמחר יבואו לפני בית דינך הבנאי והנגר והרצען והחיט והדומה ויאמרו לך התר התר יוצר כל בחכמה המלאכות האלה כי בצרה גדולה אנחנו והעניות והדלות נסבו על הבתים ועל טפנו ועל עוללינו. חוס ורחם עליהם ועלינו. וא"כ לא שבקת חיי לתורתנו הנעימה והתמימה אשר הבטחנו נותנה ברוך הוא לאמר. כי לא תשכח מפי זרעו ואינו ודאי על הלימוד והעיון המחשביי. כי אם על כל מעשה המצות בפועל ועטרת בראש כלן שבת הוא לה'! דלעלמין לא תתחבל והוא המטבע הישראלי אשר לא ימחה שמו מקרב מחנה ישראל לדורי דורות ועד בלתי שמים יקיצו כמאמר הכתוב אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל:

ומה שיש ריח דמיון דין היוצא בשיירא אל ענין רופא בני חיל הוה דוקא ביום הלחמם ביום קרב והיה כי תקראנה מלחמה ומוכרחים הבני חיל לצאת ולהוליך עמהם הרופא והוא יהודי דאתי מיהודה אפשר דבו בפרק וכמעט קרוב לודאי דמותר לו לצאת עמהם ואם אחר צאתו עמהם בדרך במלון יוכרח הרופא ליסע עמהם בכל אשר ילכו הא ודאי פטור ומותר אחרי דלא התנה לעקור את השבת ושם באמצע הדרך לא יוכל להניחם אפילו שלא יהיה סכנה שכבר התחייב במלאכתם ומאין ימצאו באמצע המדבר או אפי' בישוב רופא אחר? ויתחייב ראשו למלכות כי הוא עון פלילי הנקרא בלשונם קרימינא"ל. באופן זה ממש דומה ליוצא בשיירא ועכ"ז אם באולי בהיותו בדרך יוכל לנוח ביום השבת כגון שאינו שעת מלחמה ואין לו חולים המוטלים עליו ואינו מקום סכנה ויוכל להגיעם בליל מוצאי שבת כהרף עין או בנסיעת ד' ה' שעות הא ודאי הוא עון פלילי אם יחללוהו. אבל אם אי אפשר לו כל זה אשנה ואומר. דאפשר דדמי לדין היוצא בשירא וכיון שאין זה מעיקר השאלה לא אאריך בו וכתבתיהו להתלמד במקום אחר אבל בנדון שלפנינו מתרי טעמי קשוט האמורים למעלה הדין יוצא כשמש בחצי השמים שאם נודע לרופא בבירור גמור שעכ"פ צריך הוא לחלל את השבת כגון שהתנו עמו על דברים שא"א לו לימלט ומוכרח לעשות מלאכה גמורה (מה שהיא רחוק הרבה כמו שיבא) הא ודאי לא נמצא ולא ימצא שום ריח התר בשום אופן שבעולם ולכל אפיא אם יש בענין ספק הא ודאי אסור להניח פרנסה הנכבדת הזאת ובפרט שלדעתי אחר שעיקר הספק הינו אלא מפני רשימת הסממנים אין מניחין פרנסה זאת מפני ספק זה שהרי יש בו כמה ספקות. ספק אם יהיה חולה בבית החולי' ביום השבת ספק לא ואת"ל שיהיה מי יימר שביום השבת יפול יום הרפואה אחרי שידענו שלא כל הימים אשר החולה מוטל על ערש דוי מסדר הרופא רפואותיו כי מניחים אותו לנוח אך אם יום או יומים כנודע. ואת"ל דצריך לסדר באותו יום רפואה מי יימר דלא תהיה הרפואה עצמה שכבר השתמש ממנה יום תמול וא"כ די באמור אל הרוקח שבאושפידאל שנה וישנה. ואת"ל דצריך רפואה חדשה יוכל לסדרה מאתמול שעל הרוב הרופא באומדן דעתו משער מאתמול שלמחר ראוי לסדר לו רפואה פלונית. ואת"ל שיזדמן לו ההכרח ביום השבת עצמו לסדר לו רפואה חדשה מה שלא דימה ולא עלתה על לבו ידענו כמה כחם ופקחותם של בני עמינו החרדים אל דברו דיכולים להשתמש מכמה טעמים נכוחים בהסתייעו מהרוקח עצמו (שעל הרוב הרוקחים הם נכנעים אל הרופאים כנודע) לעשות לו כרצונו. והיינו הרופא מפיו יסדר והרוקח יכתוב. ובליל מש"ק הרופא הולך לבית המרקחת וחותם כל רשימותיו כמנהג:

כללן של דברים כבר השרשונו חכמי ישראל זיע"א הבאתי דבריהם לעיל בתלמוד ערוך דלא נחשדו ישראל על השבתות וא"כ לך אמור לתלמידנו שיקבל בשמחה שירות זה ובטחתי ביראת חטאו ופקיחותו שלא יבא לידי חילול שבת בשום אופן ויכנס לשרת וינסה כי בזה לית בו שום איסור כי אם מצוה גדולה לפרנס עצמו ובני ביתו בהתר ולא באיסור. ובכבודו וכבוד האומה ואם ח"ו בעיניו יראה ולבבו יבין שאי אפשר בלי חילול שבת יהיה דאורייתא או דרבנן הא ודאי חובה עליו לפנות למלאכה אחרת ע"ד שפסק הש"ע א"הע סי' כ"ב. ואם אין אשתו עמו יפנה למלאכה אחרת כן אני אומר והוא נשמע בדין שמע. שאם באומנות זו אין היעלת חן וכלילת יופי תורתנו הנעימה ומצותיה עמו במחיצתו יפנה למלאכה אחרת כי ביוקר עמד לנו היהדות ויעמוד לנו עוד כל ימי הארץ ועדיין ואכתי עבדי ה' אנן. וכבר אמרו רז"ל: א"א לעולם בלא בשם וא"א לעולם בלא בורסי אבל אשרי מי שאומנותו בשם ואוי לו למי שאומנותו בורסי כן הדבר זה אשריו מי שאומנותו נקיה וקלה ולא יוכרח בעבודה לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה מכל מצות ה' אשר תעשינה דרבנן או דאורייתא על כל פנים זאת אומר בריש גלי דאם שער תלמידנו לנסות וליכנס ולשרת באושפידאל הצרפתים כי אפשר קרוב לודאי שאין בו חילול שבת עכ"פ יכנס בסתם בלי שום תנאי ורמז מכל זה כמ"ש מוהר"א ן' טוואה ה"ד לעיל דיש לחוש ללעג ולקלס ומי יודע עוד. ואחר שנכנס אל יחוש מפני הקולות שח"ו יחשדוהו למחלל שבת חלילה! כי כבר העידו חכמי ישראל על נחמדי אומתינו דלא נחשדו על כך א"כ מה לנו ולקולות ההמון אחרי שהוא נכנס לנסות אם יוכל לשרת שם בלי עון והוא נאמן על עצמו ועל יהדותו וה' הטוב יעשה הטוב בעבור שמו הגדול ובעבור תורתו ומצותיו ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העו"הב:

כ"ד מוקירך ואוהבך המשי"ח ס"ט