כרך של רומי/ו
לאנקונא להמשכיל היר"א את דבר ה' נר"ו
שאלה זה ימים שנשאלתי מאהוב אחד וז"ל: הודיעני אם בשבת נאבד המפתח של ב"הכ אם נוכל להביא גוי אומן שישבור המפתח כדי שיבואו ויתפללו בציבור מי אמרי' אתי עשה דתפלה ודחי שבות דרבנן או דילמא גם בכאן אמרינן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וזאת תשובתי אליו: באמת נפלאה שאלתך לי הן מקדם ממה שגזרת אומר שהתפלה מצות עשה בלי שום פקפוק. וכבר נודע דהדבר תלויה במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן וכו'. וזהו שהיה קשה לי בדברי התשב"ץ ח"ב סי' קס"ג דמסיק ותני דדברים שבקדושה הויין מהת' וכו' יעו"ש. דמהיכא תיתי דהא תפלה גופה לא הויא מדאורייתא וכדאמרן. אח"ך ראיתי להר"ן בפ' הקורא את המגילה שכתב בפירוש דקרא דונקדשתי בתוך בנ"י לא הויא אלא אסמכתא דסדר תפלה גופה לא הויא אלא מדרבנן ומ"מ גם לפי דעת הרמב"ם שסובר שהיא מ"ע דאורייתא אינו חייב להתפלל ג' פעמים ביום וכמ"ש הרא"ה בס' המצות וא"כ הוא דחוק גם לפי דעת הרמב"ם שיבא לידי ביטול מ"ע כי א"א שלא התפללו אפי' פעם אחת באותו יום או שלא ימצאו שום ב"הכ אחר או שום ב"המ ועוד יוכלו להתפלל בי' בבית יחיד מהקהל כי כל בי עשרה שכינתא שריא באופן כי הוא מן הנמנע ביטול מצות תפלה עבור זאת הסיבה גם לא ידעתי מקום ספיקא לומר מי אמרי' אתי עשה וכו'. דהא בת קול מכרזת ואומרת העמידו דבריהם בשוא"ת ולא חשו לבטל שופר ולולב ביום א' משום שבות דרבנן. ועוד במה דברים בטלו בשוא"ת. כי על פי הדברים האלה אין מקום לשאלתך כי אם לענין קריאת ס"ת. אם לא היה בעיר שום ב"הכ אחרת. ועוד אין לך לחקור אלא אם יש אעיקרא דדינא איסור גמור לשבור המפתח לצורך והיה נראה להתיר מהא דתנן שובר אדם את החבית וכו' וכ"ש בנדון שלפנינו שהוא לצורך מצוה וכמ"ש התשב"ץ בסי' הנז"ל וז"ל: וקריאת התורה מצות עשה היא וא"ץ לפנים שאפי' ברכה לפניה היא מהת' וכו' והרמב"ן בס' המצות הכניסה במנין המצות ע"כ. ברם כד דייקת שפיר נראה דליכא למיגמר מינה על פתגמא דנא שככר חילקו בתוספות שם דקמ"ו ד"ה שובר אדם את החבית דדוקא במוסתקי שרי וגם בדיבור שלאחריו כתבו בפי' על ההיא דחותמות שבכלים מתיר אף מפקיע דפותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולא נעלם דדבר זה כבד נפתח בראשונים והוי פלוגתא דרבוותא מ"מ אם יסכימו עמי נלע"ד לסמוך בשעת הדחק אסברת מוהרי"ל שהתיר לומר לגוי לפתוח מסגר הדלת שבחדר בכלי אומנו' כיון דבלאו הכי חזינן לרבו של הרב מוהרי"ע שהתיר לשבר מפתחות של הארון כדי להוציא ס"ת בארג'יל אע"פ שהיו שם הרבה בתי כנסיות בעיר ומיהו יותר טוב לשבור הפתח מלשבור המנעול כאשר כתב מורי הרב אשכנזי זצוק"ל בספרו הבהיר בית מנוחה משם הרדב"ז והיה זה שלום. יורני אדוני ורוזני אם יפה השבתי ויאיר עיני בהלכה:
נאם עבדו ותלמידו הכפוף כחרמש לעמת תורתו הכו"ח פה אנקונא יע"א יום א' לסדר והשיבני דבר
הצעיר יצחק רפאל אשכנזי ס"ט
תשובה יום ש"ק ב' של חנוכה. אך הייתי מוטל על ערש דוי נגוע ומוכה ומעונה ותחתי ארגז כי הן בעון הזמן בוגד נצב לשטן ויך שר'יו אחור חרפת עולם. היום אומר נטה על צדך הימנית כי יסרתיך למשפט עד שיקרום התחתון בטינר קשה כאבן. השתא קשיא סיפא ולמחר כריסה התעיף עיניך סובב סובב הרוח בראש ובזקן צרות תכופות ורוח זלעפות אוי אחי! אריד בשיחי הייתי ריע לצפרדע עמו אזעק ואשוע אהה! מה זאת עשה לי אלהים לי כי קרא ה' לרעה פצע וחבורה מחל'ה ונוע'ה כולם נקבצו ובאו והיו לאחור מושבות דכתב רחמנא מרבה ישיבה מרבה חכמה לשבת יצרה. אב'א קרא אב'א גמרה אב'א סברא הן הנה לחור'ב ביום סמכי חרבנא לחרבנא וינועו אמות הספים ואנה אני בא לבית המדרש ואדהכי והכי הן בעודני מתגולל בדמי האיר וזרח מעשה הכתב אשר כוננו ידיך מעשה אצבעותיך די השיב תשובה נצחת בענין אבידת מפתח ב"הכ ואני בפתחי אורו עיני כל מעיני ואמרתי אני אל לבי עתה ידעתי כי הושיע ה' משיח"ו יענהו משמי קדשו להחיותני כיום הזה ליסרני ביסורין שאין בהם ביטול תורה דברים שאדם דש ולא עומד ולא יושב אלא מוטה יש בהן יותר מכדי השבה והנני בא להשיב ולחרוש בעט ברזל מה שהטיתי וקריתי לי שנים מן השיטין מתוך חוליי ה' ירפאני רפואה שלמה.
ואומר הנה מה שנכנסת ידידי בתחי' דבריך להשיב שואלך דבר במה שקרא לתפלה מ"ע והראית לו המחלוקת הידועה אי תפלה הוי מדרבנן או מדאורייתא. ומפני זה בבואך לדעת הרמב"ם דס"ל דהוי מדאורייתא הוכרחת למשכוני אנפשך ולומר דאינו מדאורייתא כי אם פעם ביום וכיוצא משאר הדחיות מספרך אשר כתבת. ואני אומר כי כל זה אינו ענין לנדון שלפנינו שמחלקותן של ראשונים הללו לא הרים דגליו אלא בעצם חיוב הפרטי הישראלי בתפלתו זכה הא ביחיד. אבל להתפלל הא בציבור שזהו נדון שלפנינו בזה ליכא ריח מחלוקת בשום אופן. וכבר ידעת מ"ש הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים שער היסודות פ' ח"ל דפ"א ע"ד וז"ל. וזהו הטעם אצלי על מה שנראה כי באותו זמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותיהם ערב ובקר וצהרים במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור אלא כל א' היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו כי לא מצאנו בנביאים וכתובים תפלת ציבור עד אחר החרבן שתקנו אנשי כנ"הג ח"י ברכות ודברים שבקדושה שאין בפחות מעשרה. וגם כי משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ושבת והוא בכלל הדברים שאינן בפחות מעשרה ואפי' הכי לענין התפלה שלא היתה סגנון אחד בפי הכל אלא כל אחד כפי צחות לשונו נר' שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני השכינה הנגלית במקום הקרבן ואפשר ג"כ שהיו מתקבצים בבתי כנסיות בב' ובה' לפחות מימי משה רבינו ע'"ה שתקן קריאת התורה בהם והיו מתפללים גם כן אז בציבור כל אחד כפי כחו ולא היתה שם חזרת תפלה כי לא היה נוסח מיוחד לה אלא כל אחד היה יודע ובקי בטיב הלשון ויודע לסדר תפלתו למה שנצטרך עכ"ד. והעתקתי כל דבריו כי אפשר אינו בנמצא ביד כל אדם וגם שאנו צריכים לו כמו שיבא לקמן:
הראת לדעת שתפלה בצבור לא נמצא לה שורש מן התורה ומן הנביאים והיינו לומר שהויא מדרבנן אליבא דכ"ע וכד דייקינן שפיר גם זו צריכא רבא מאחר דרב נחמן מאריה דתלמודא אמר לרב יצחק (ברכות ד"ז ע"ב) כשאמר לו לפחות שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין מאי כולי האי? והשיב לו הא דאמר רשב"י על פסוק בעת רצון עניתיך וכו' שהם דברים נכרים כמו מילי דחסידותא בעוד מדריגה א' ואפשר לא אחרי דרנב"י קרו ליה בתלמודא שבת דל"א ע"ב מאריה דעובדא ופרש"י מדקדק במעשיו וע"ב זה לא חלי ולא מרגיש ואי תפלת ציבור הויא מצוה דרבנן כל כי האי לא נעלם מעיני רב נחמן ואע"ג דהתשב"ץ ח"ב סי' קס"א בעומדו להכרח שבזמן הבית היו מתפללין והכריח ממש ריב"ח במס' סוכה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו וכו' משם לתפלת השחר וכו' שנראה קצת מריהטא דלשניה שהיה תפלת צבור. הנה מלבד שבירו' לא הביאו לשון זה (משם לתפלת השחר) וכמו שכבר נתעורר הוא ז"ל והיפה מראה עיין עליו. (ואגב גררא אימר דאין להקשות להתשב"ץ מההיא דאמרינן בברכות דל"א דקאמר להדיא תלמודא יכול משבא לגולה הוחלה. ת"ל די הוה עבד מקדמת דנא דמוכח דגם בפני הבי' הא' היו מתפללין דאמיר ביחיד והתשב"ץ על ת"צ משתעי) עוד זאת דזו אינה ראיה דהיה הענין בבית שני אחר שהתקינו אנשי כנה"ג תפלת ח"י ע"ז כיון דכולם היו אומרים נוסח אחד ושתתקיים מלכות בית דוד ושלא יחרב ב"המק וכו' כמ"ש התשב"ץ שם בסו"ד אפשר רמזה נתפשט להתפלל בציבור כדי להוציא מי שאינו יודע כיון שכבר איבדו לשונם והגיונם וחצי מדבר אשדודית וחצי מדבר ארמית אבל מעולם הויא מצוה אפילו מדרבנן להתפלל בציבור כי אם על דרך שנתפשט בזמננו מעט מעט עפ"י דרשות ואגרות ודברי מוסר וחיזוקי סופרים וכן משמע להדיא מתשו' הר"ש בנו סי' קכ"'ה שכתב דהנשבע שלא יכנס לב"הב אינו נשבע לבטל את המצוה חדא שאינה מצוה דאורייתא ותו שיכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללין עכ"ד יעו"ש. נשמע מדבריו דאם יתפלל בשעה שהציבור מתפללין אין בדבר שום פקפוק ולא הוי נשבע אפי' לעבור על דרבנן ואל תשיבני ממ"ש התשב"ץ עצמו בסי' קס"ג אשר דברים שבקדושה הנאמרים בי' קרא אותם דאורייתא וממילא תפלת צבור הויא דאורייתא כי לקמן נעמוד על זה ויתבררו דברים אלו כשמלה בעזרת העוזר:
ומאחר עלות בל האמור דתפלה בציבור היא לכל הפחות דרבנן בלי שום חולק א"כ למתונך ידידי! הגע עצמך כי הוה עובדא שנאבד המפתח במנחת ימים טובים דליכא קריאת ס"ת שאז חזר דרבנן גמור וכגרעון יותר וכאמור א"כ היה הדין נותן שלא לשבור המנעול או הפתח אפי' ליכא ב"הכ אחר ולא מקום אחר כדי ליכנס להתפלל בציבור מאחר שהיא מצוה שאינה מבוררת אפי' מדרבנן וכאמור וכל אחד יתפלל ביחיד כי בזה יקויים המצוה או דאורייתא לדעת הרמב"ם אי דרבנן לדעת הרמב"ן וסיעתיה כי ברבים. ואם כה תאמר יהיה כן ויקוב הדין את ההר ונצא לקראת שבת מלכתא כתריס בפני במביא גוי לשבור בתוך הבאים פתח אהל מועד אני אומר לא כן וקודם שאבא לידי גמר דין במה שנראת לענ"ד לקבוע הלכה לדורות בנדון שלפנינו חובה עלי להעיר אותך משנה שלמה בההחלטה הגדולה לסמוך להתיר לדעת מוהרי"ל ומוהרי"ע יען שקריאת ס"ת הוי מצות עשה כמ"ש התשב"ץ שם וא"כ אתי דאורייתא ומפיק דרבנן הא לאו הכי לא היית מוצא ידיך ורגליך בבית המדרש ידידי! ראה גם ראה כמה דברים פלטן הקולמוס שלא מדעת בעלים. חדא להחליט בסתמות דקריאת התורה מצות עשה כאלו הדבר מוסכם ואחר האמת אין אלו אלא דברי יחיד והוא רבינו יונה ז"ל שעל בעיא דסלקא בתיקו בברכות ד"ח ע"א דנפיק בין פסוקא לפסוקא ע"ז כתב ר"יו ז"ל דכיון דהוי תיקו דאורייתא לחומרא דנראה להדיא דס"ל דקריאת ס"ת הויא דאורייתא. והגם שהתוספ' בברכות די"ג ע"א ד"ה בל"הק. ס"ל בעד רש"י דכל קריאת ס"ת בציבור הויא מד"ת והקשו עליו דאינה מדאורייתא כי אם פ' זכור וכו'. כבר תרגם הרשב"א שם באומרו אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפרשיות כגון פ' זכור ופ' פרה וכיוצא בהן מן התורה יעויין בחידושיו לברכות עי"ש. וגם הרב כ"הג שכתב באותה בעיא הנז"ל באומרו דהוי תיקו דאיסורא לחומרא כבר אוקמוה האחרונים דלא מפני זה הוי כשל תורה אלא דהכונה דכיון דהוי תקנת נביאים יש להחמיר בהם כמו בס' דאורייתא וגם על רבינו יונה שקרא עליה את השם דאורייתא עכ"ז כתב הרב מטה יהודה א"ח ס' קמ"ו דלשון מושאל הוא הנה אלו שלשת הרועים דיש בדבריהם כדאי להסתפק דס"ל דהוו מד"ת נכתבו עליהם כל הדברים האמורים כ"ש למה שביארו הדבר להדיא דקס"ת הוי מדבריהם ממש הלא המה התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן והסמ"ג והסמ"ק ומוהרי"ל והרב ת"ה והרב באר שבע והרב תויו"ט ומרן בכ"מ ובב"י ומוהר"ם מינץ והרב חוות יאיר ומור"ם והלבוש ומוהר"א דבוטון בס' לחם רב והרב בית יהודה כולם נקבצו ובאולך למקומותם בארשות"ם בשו"ת סמיכה לחיים לשא"ב מר שניי הרב המפורסם מוהרח"ף נר"ו סי' א' ובסי' ב' סמך שתי ידיו עליו הגאון הרמ"ז ז"ל והוסיף נופך כאלה רבות כיעויין בדבריהם באורך ועל כן קצרתי במקום שאמרו להאריך. ואחד כל זה אמור ידידי! איך יתכן להחליט שק"סת הוא מדאורייתא אחר שלפי כל האמור לא נמצא מאן דס"ל דקס"ת הוי מד"ת וכמו שכתב הרב שא"ב הנז' שם ד"ז ע"ד ואחר שכן לפי משקל אמת בנין הוראתך אדרבא אין לנו להקל לשבור המנעול או הפתח א"כ אף קס"ת כאחד מהם. זאת שנית כמה לא חלי ולא מרגיש פקח שכמותך להביא אותה תשו' של התשב"ץ ח"ב סי' קס"ג לעמוד ברזל ולחומת נחשת אחרי אשר התמה"ה שם לעין הקורא ממש מהרב המגיה ז"ל שם שכתב אחד סיום השאלה בב' חצאי לבנה ועיין לקמן סי' רס"א שרצה להעיר דבתשו' סי' רס"א כרוזא קרי בחיל דקס"ת בציבור הויא דרבנן ושבועה תלה עליה ותשו' זאת הזכירה מר"ן בב"י בי"ד סי' רל"ט ומור"ם שם בהגה והלבוש והלחם רב ואחריה נגררו כמה מרבני אחרונים הנז"ל ונקטי בפשיטות דקס"ת מדבריהם וכן תמה הרב ברכ"י א"ח סי' קל"ה והנה הגאון הרמ"ז זיע"א שם באותה תשובה כתב לישב דברי התשב"ץ לאהדרי וכתב בסו"ד שדבריו קרוב לישוב נכדו מר שניי נר"ו. וכשאני לעצמי כננס ע"ג ענק ממש אמרתי אעלה על אד'ש מדב'ר מה שנלע"ד לבאר הדברים בשורשן ובכלל דברי דבריהם והכל הולך אל מקום אחד אבל אבחר דרך לעצמי לבאר הדברים יותר:
ואומר הנה אין ספק. דהשכל מחייב. וגם הרב המבי"ט בהדיא קאמר כן ה"ד לעיל דאחר מתן תורה כל ישראל נתחייבו בלימוד וקריאת התורה והיא חד ממצות עשה שאין לה הפסק ושיעור וכמ"ש במשנה אלו דברים שאין להם שיעור. והוא היה מונה כל מצו"ע ובסופם ת"ת. וכאשר האריך הגאון הרמ"ז ז"ל בראיות מופתיות עד שאין צורך לכופלם. וזהו מן התורה גמור ושלם. וע"ז סברו כמה מרבוותא דברכת התורה הוי דאורייתא. כיון שכל ישראל בפני עצמם חייבים בעשה דלימוד. ולבי בעניותי מסכים הולך לס' האמצעית שהביא הרב שא"כ שם ד"ד ע"ב דברכת התורה לפניה דהוי מן התורה היינו ברכה דשחרית. ובעלי ס' זאת הם הרב פר"ח והרב שאגת אריה. והרב מר וקציעה. והגאון הרמ"ז ז"ל. ועם כי מועטים ואחרוני אחרונים הם. אין מי שיוכל להכחיש לבקי בהם ובספריהם. כי מאריות גברו ועל כיוצא בארבע טורים אלו. ואמר הלכה כבתראי כי לבם פתוח כפתחו של אולם ועומק עיונם ובקיאותם בשרשי הדברים נפלא הוא באחרונים כנודע. וסברא גדולה היא דמן התורה לא מצאנו שום מצוה בציבור. ומצוה דלימוד ועסק התורה אקרקפתא דגברי מנח וא"כ ברכת התורה הויא מדאורייתא כלימוד דיחיד. וכ"ש אם הוי ברבים והכל אחד ודוק היטב. הנה נמצא דמן התורה לא קריאת התורה. ולא ס' קדושה. ולא שאר שום מצוה הויא בציבור. ומשה רבינו ע"ה התחיל לתקן שיהיו המצות נעשות ברב עם. והוא התחיל לתקן בקריאת התורה בשבתות וי"ט וב' וה' שיהיה ברבים כדי לעורר לב העם. ושלא תשתכח תורה מישראל. וכשמה כן היא תקנה. ומעולם לא קנתה צורת מצות עשה בשום אופן שבעולם. שהרי המ"ע דשינון אם קרא ק"ש שחרית וערבית יצא ידי חובתו כל לימוד של אותו יום. אם לא שהוא ע"ה גמור היוצא ידי חובתו ע"י שמיעתו בציבור דאז ודאי אם לא שמע ולא לומד ביטל מצות עשה בלי ספק בשביל שלא יצא ידי חובתו הא ביחיד. ולדעת הרמב"ם ז"ל דגם תפלה הויא מדאורייתא מקרא דועבדתם היינו על האופן הנז' שכל אחד מישראל מחוייב להתפלל לפני קונו כפי כחו ואם בפיו מענה לשון יקדיש את קדוש יעקב בעשר קדושות ואת אלהי ישראל יעריץ בשירי זמרה כפי מהללו. ובזמן שב"המ קיים תקובל תפילתו ברצון לפני האל יתברך בכל עת ובכל זמן יען היתה השכינה שרויה בקרב ישראל ע"י הקרבת הקרבן והשפעת הנבואה. וכאשר האריך המבי"ט ז"ל ה"ד לעיל. וכאשר נחרב ב"המ התקינו אנשי כנה"ג שיתפללו בציבור כדי להוציא את מי שאינו יודע. שבזמן שבית המקדש קיים מי שאינו יודע היה די לו בשמיעת קריאת התורה בציבור. בזה היה יוצא י"ח לימוד. ובהקרבת תמידין כסדרן י"ח עבודה ואחר שנחרב המה ראו לתקן תפילת הציבור במקום קרבן רצוני לומר כדי להוציא את מי שאינו יודע לעבוד את ה' בפיו ובשפתיו. והסתלקות השכינה מקרב מחנה ישראל גרם להם לאסור כמה דברים שלא יהיו נאמרים כי אם בעשרה דוקא. כי כל בי עשרה שכינתא שריא ומכללם דברים שבקדושה. וכל שאין עשרה אסור לומר דברים שבקדושה בדרך תפלה ועבודה. ולדעת כל הפוסקים דסדר תפלה כולה מדרבנן. ר"ל שאין שום אדם מחויב מן התורה בסדר תפלה וקדושה. כי אם עשה דשינון ותו לא. ואם רצה להתפלל יתפלל בפי כחו. ואם רצה לקדש דברים שבקדושה אחר שנחרב הבית לא יוכל לאומרם אלא בי'. וזהו שכתב הר"ן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל. שמשמע בעשרה הוא ודאי אסמכתא בעלמא. שהרי אחר החרבן נתקן שלא יאמרו דברים שבקדושה אלא בעשרה. מפני הסתלקות השכינה. ואיך נאמר שהוא מן התורה כל דאנן ידעינן דקודם החרבן לא היה בציבור כי אם קס"ת דוקא ותו לא. ואפי' זה מצד תקנת מרע"ה ולא מהתו'. וכל יחיד ויחיד היה מתפלל ומקדש כפי כחו ולא היה ריח חיוב ציבור בדבר הזה. ואיך א"כ יוכל לחלוק אדם מישראל על זה ולומר דקרא דונקדשתי אינו אסמכתא כי אם לעיקר מצות עשה. זה לא חשב אנוש בשום אופן והוא ברור. הנה כמצא מבורר בא"ר לח"י רוא"י דשום מצוה מהמצות הנז"ל אליבא דכולהו תנאי ואמוראי. אינה בציבור כלל מן התורה. אלא כל יחיד ויחיד מחוייב בה ואם יצא י"ח בינו לבין קונו תו אין בו ריח חיוב מן התורה. ואפשר אפילו מדרבנן כמו שנאמר. שהרי בקריאת התורה כיון שקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום יצא י"ח. וע"ז יפה הסכים הגאון הרמ"ז ז"ל בראייתי אלימתא במה שהתיר לצאת בין גברא לגברא. דמזה מוכח להדיא. דלא היה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא או ישמע קס"ת בשבתו' וי"ט אלא שיקראו בציבור סידורו של יום. וכל שקראו בציבור סידורו של יום אף אם היחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם. יעוש"ב שהאריך יותר בראיות. ודבר ה' בפיהו אמת לפי משקל הדברים האמורים שכל יחיד כיון שקרא והתפלל מה שמחוייב יצא ידי חובתו. וזאת היא מצוה דיחיד ומצוה בציבור הוא ענין אחר. וראיה עוד לזה ממה שעלתה הסכמת אחרונים שאם כמה מנינים שכחו בכפר אחד ולא שמעו קס"ת פטורים כיון שכבר קראו בקהלתם. והרב עולת שבת סימן רפ"ב הורה דאם קראו בב"הכ אחד אפי' שלא קראו בשאר בתי כנסיות לא נקרא ביטול התמיד. ועיין ברכות המים ד"ד ע"א מה שהסכימו עמו רבני ירושלם תוב"ב במעשה כזה ועיין חיים שאל ח"א סי' ע"א סעי' ה'. מכל זה טובה תוכחת דעיקר קריאת ספר תורה על הציבור קאי וכל שהציבור קיימו היחיד פטור לגמרי. והוא האמת והצדק דעיקר התקנה על הציבור תקנוה. והיא מצוה דרמיא על כל הציבור ולא על היחידים אבל ע"כ יחיד רמיא שיקויים בציבו' כענין מחצית השקל. וראיתי להעתיק לך מה שמצאתי כתוב מכתי' ידי הצעיר סביב הגליון וזה לשונו אות באות. אמר המשי"ח ס"ט בן בנו של הגאון היר"ח ז"ל בעל הסמיכה ושנייו של הרב המחבר נר"ו. באמת אין אלו אלא דקדוקי עניות במחילה מכבודו. שהגאון מר זקננו ז"ל מילא את ידו בראיות מופתיות וגם תשובה הרשב'"ש דסימן קכ"ה מסייע ליה (י"ל שהרי הרשב"ש כתב להדיא חדא שאינה מדאורייתא ועוד שיכול להחפלל בשעה שהצבור מתפללי' דנראה להדיא דכיון שכבר מתפלל בביתו הוא פטור מצד הדין ליכנס לב"הכ ולא מטעם שבועה שחלה עליה שכבר אמר זה בטעם הא' באומרו שאינה מדאורייתא שר"ל דשבועה חלה על דרבנן בשוא"ת (שבקום עשה הוא מחלוקת עצום ואכמ"ל) וע"ז הוסיף בטעם השני שאעיקרא אינו מצוה על כל יחיד ויחיד להתפלל בציבור כיון שמתפלל בשעה שהצבו' מתפללין יצא ידי חובת תפלה בשביל שכבר התפלל ומתקבל' תפלתו אפי' שאין מקדש ואין קרבן כיון שהציבו' מתפללין והיא מתפלל באותו זמן פלט לה גם מזה) ויפה דייק הגאון מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ברכ"י סימן קל"ה ד"ן ע ד שהביא תשובת הרשב"ש הלזו וסיים וכתב משמע שאף דלא שמע קס"ת לא איכפת דתקנה דרבנן היא עכ"ד. ודבריו חיים וקיימים ויפה דייק. ומה שסיים דתקנה דרבנן היא ר"ל תקנה דרבנן היא על הכלל כולו ולא על כל יחיד ויחיד דאי משים דרבנן כבר אמרו הרב בטעם הא'. ומה לי מצוה דרבנן ומה לי תקנה. ודוק כי קצרתי. איך שיהיה דברי הרשב"ש הם מבוררים אל האמור. דבטעם ב' אין לו שום ענין עם השבועה כלל אלא דינא קאמר שלא כמ"ש שא"ב הרב מוהרח"ף נר"ו שם ד"ח ע"א שהרבה להקשות על דברי הרשב"ש הללו כי איך יוכל לומר שפטור ליכנס לב"הכ מאתר שחייב לשמוע קס"ת. והנשבע היו נשבע לבטל את מצות עשה. והאריך בזה וכתב ב' דוחקים גמורים דלא איירי בהו הרשב"ש בשום אופן. האחד: דהוא על הליכה לבה"כ. וההליכה היא מכשירי מצוה ואינה המצוה גופה ועל זה חלה ומילא פיו תהלתו שמצא שורש וענף לחילוק זה בזרע רב ז"ל ביכין ובועז ח"ב סי' ב"ן. והדוחק הב' דהוא נשבע בכולל דעל ימים שהן בהן ס"ת חלה השבועה שלא ליכנס לבה"כ וא"כ חלה על ימים שיש בהם קס"ת והאריך בראיותיו ואני אומר דהרשב"ש ז"ל לא נגע ולא פגע בזה והוא צח הלשון ויודע לסדר דבריו ושמחה לאיש במענה פיו כנודע ומפורסם ואינו מניח כל הדינים הארוכים תלויים באויר ואינו נוגע בהם אפילו כמלא נימא וכותב דברים שמתברר מהם שהוא פטור מכל וכל ואינו ענין אל השבועה כלל ובסימן כ"ד אחר שהורה שאינו נשבע לבטל את המצוה אפילו מדרבנן מפני שיכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללין והרי הוא ככל השבועות דעלמא סיים וכתב ושבועה זו יש לה הפרה וכו' והביא דינים דשבועות דאכילה ושתיה (ובסימן קכ"ה היפך הדברי' והכל אחד ודוק) נמצא דהרשב"ש לא משתעי בדין שבועת מכשירי מצוה ושבועה בכולל ומה שהביא הוא נר"ו מתורתן של בנים ע"ז יפה כתבתי באותו גליון וז"ל. באמת אמרו יפה שיחתן של אבות מתורתן של בנים. והרשב"ש גופיה בסימן א' בענין נשבע שלא לילך לא"י ביאר דברים הללו כשמלה בראיות מופתיות והגיוניות עיין עליו ותרוה צמאונך והמדקדק היטב יראה מה שכתב בנו ביכין ובועז חילוק זה על מכשירי מצוה. וילמוד תשו' הרשב"'ש בסימן א' על בוריה בעיניו יראה שכמעט בנו בענין דמיון הליכת א"י שהיא מכשירי מצוה כמעט מעתיק דברי אביו אלא שלא הזכירו ע"כ לשוני בגליון. ומכל זה אלו הרשב"ש ז"ל כיוון לזה דמכשירי מצוה לא היה משמיט מלהרחיב דיבורו כי תורה דיליה היא והאמת דלפי דעתו ז"ל מי שמתפלל בשעה שהציבור מתפללין וקורא פרשה שמו"ת פטור גמור מצד הדין מהליכת ב"הכ. ואינו אלא מילי דחסידותא שנעשו קרובים לדין לפי רוב השנים. אבל אם הגענו ביקוב הדין את ההר הדין דין אמת והוא ברור. והדבר ממקומו הוא מוכרע. ואעיקרא דין שיצאו ט' ציבורין מחוץ לעיר ושבתו בכפר. יוכיח דפטורין מכל וכל. ואי נאמר דמצד הדין המצוה לשמוע קריאת ס' תורה בציבור דמיא על כל יחוד ווחיד כ"ש על ט' ציבורין בשלימותם דודאי דמיא עלייהו לחזור ולשנותה לשבת הבאה כמו כל עשה דהשלמה וכ"ש לדעת הרב עולת שבת הנז"ל דאם קראו בב"הכ אחד די לכל העיר כולה ומאי ראיה גדולה מזאת דתקנת משה רבינו ע"ה על הציבור רמיא ולא על היחיד היודע לקרות ויצא ידי חובתו קריאתו הא ביחיד ולא ערערו האחרונים על הרב עולת שבת אלא מטעם דכל ב"הכ יש לו דין ציבור בפ"ע וחיובא רמיא עליה ולזה בבתי כנסיו' שלא קראו חיובא רמיא לחזור ולשנותה וכבר נראה שהרב עולת שבת הולך אחר הציבור של העיר כולה והאחרונים הולכים אחר כל ציבור וציבור ואם לסברא הסברא נותנת כסברת העולת שבת ויש להחזיק דבריו מכמה מקומות אלא שאינו ענין לנדון דידן כל זה כתבתי אם לדין ואם קבלה מלשון ספר התיקונים אומר לו (אעיקרא אין לנו עסק בנסתרות ואנן מתנית' ידעינן וכל מה שבא בקבלה ולא בא בתלמוד ובפסוקים כבר הרשונו אבותינו הראשונים דאין בידינו להכריח בהם שום אדם ודינא יתיב להחמיר על עצמנו ולהקל לאחרים כמ"ש התשב"ץ ח"ב סימן מ"ה ואפס קצה סברתם תראה בספר שלמי צבור ד"ז ע"ג ומעיין יוצא מבית קדש הקדשים וממנו ישקו כל העדרים הוא רבינו המקובל הרמב"ן ז"ל ועד שכתב עליו הר"ן הר' הריב"ש סימן קנ"ז באומרו הרבה תקע עצמי הרמב"ן בקבלה יותר מדאי) ועכ"ז צאו וראו מה כתב הרמב"ן עצמו באגרתי על ספר המורה וז"ל וא"א להוכיח לסוף כל ישראל להיות חסידים ע"כ ואחר שכן אנו אין לנו לחדש דינים כדי להכריח ולהוכיח את הבריות ולבטל מנהגם מפני הנמצא בספר הזוהר והתיקונים או בספרי בעלי מוסר וצא ולמד מה כתב הריב"ש סימן ט"ו ופסקה מור"ם בהגה סימן א' דאפילו בנושא זקנה שאינה בת בנים דאפסיקא הלכתא דכופין ב"ד על זה כמבואר שם באורך אליבא דכ"ע וכן כמה דברים שבאי בתלמוד כגון בת כהן ות"ח לע"ה או משיא בתו לזקן ע"ז סיים וכתב ולזה העלימו עיניהם חכמי הדורות בעניני הזיווגין שלא למונעם אין צריך לומר שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנישואין ההם לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה. ולא משום איסור קדושה ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה ונגשו אל המשפט ושפטום על פי התורה עכ"ד ומינה יקיש כל בר דעת אם בדברים שבאו בתלמוד וכל פוסקי הלכות פסקו דכופין נכתבו כל הדברים הללו בדברים שלא באו בתלמוד ובעלי ההוראה מכריעים לכף זכות דאין כאן חיוב על היחיד וריהטא דשמעתתא אזלא כוותייהו עאכ"וכ שאין לנו להטפל ולחדש דינים לחייב את הבריות מפני הנמצא בזוהר ובעלי קבלה הא ודאי אין כל בעל שכל יוכל להכחיש ועיין בתשובת דברי יוסף להמקובל מוהר"י אורגאש ז"ל בסימן ד' ובסימן ה' ובסימן כ"ה והרב פתח עינים בסנהדרין על דצ"ח עמוד א' ראה בעצמו חולשת דבריו כמ"ש שם דל"ד מהספר ע"א אבל עתה בדורות אחרונים וכו' אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו וכו' כי הם באמת חלושי צבא וילכו בלא כח ראיות חכמניות פסקניות על זה בסוף דבריו מדוויל ידיה משתלים קול ושוברו עמו ורשם ועמ"ש דברי יוסף סימן כ"ה ובמ"א כבר כתבתי עליו הראוי ובפרט במה שנעלם ממנו תשובת דודו של מרן ז"ל ה"ד בתשובה לאה"ע דקכ"א ע"ד שהאריך וכתב שהיא אינו מבין אלו דורות הראשונום מה היו שהוא רואה בהם ע"ז וג"ע וש"ד עיש"ב). ואפילו יהיבנא ליה כל דיליה דיש לנו לעשות עיקר מהקבלה עכ"ז אנו צריכים לידחק ולישב הדברים בלשון ס' התיקונים כאשר יעלה בידינו או שנאמר דמיירי על עיקר התקנה בציבור ובזה הוא השלמת הקרבן שכתב התיקוני' דכיון דהצבו' מקימי' התקנ' אותו יחי' שהתפלל בבית יקרי' את קרבנו בשלימותו מדין ערבו' כדין כל קיו' המצות או שנאמר דמיירי על המסיר אזנו כמו שסיים בעל התיקונים שם ואף שידעתי שהם דוחקים עכ"ף סמי דברי התיקונים מקמי עדות נאמנה שהעיד מוהרח"ו ז"ל בס' הכונות דרוש ס"ח של פ' וה' וז"ל ממ"ש וזמן הרבה התפלל מורי בביתו עם עשרה ולא חשש שיהיה ס"ת שם לקרוא בו בין בחול בין בשבת עכ"ד. ושארי ליה מאריה להרב המפורסם שא"ב המחבר נר"ו כי שתים עשה הטיח דבריהם כנגד המתפללין בביתם במנין עשרה בלא ס"ת וחלק על אבינו הזקן אבי התעודה ממש בקול דברים בלי משען ומשענה ה' ימחול לו עם כי באמת לש"ש נתכון מרוב תמימותו וחסידותו. כל זה מצאתי כתוב מכתיבת ידי הצעיר בגליון ס' סמיכה לחיים לבד הדברים שבאו בתוך חצאי לבנה שהם הרחבת הדברים שהגליון היה צר וקטון מהכיל. וזה כארבעה שנים שהדפיס הרב המפורסם שא"ב הנז' נר"ו ספר חקקי לב העדיף מטובו עלינו וקיים בו מצות שילוח מתנה מחיים ובפתחי ראייתו לו שם בד"ד ע'ד ובדי"א ע"ד שכשחזר לשנות פ"ז עוד הפעם מפני היד שנשתלחה מחכמי הדור כי לא ניתח להו אשר מתוך חומרו מחדש בטובו דינים וחומרות באו"ת מהירו"ת הנה על זה כמש"יב ידו שנית אף הוא היה מכוין ובעי לכפורי ידיה ולהחזיק בשלו ומכלל הדברים נתחדש לו וראה מ"ש מוהרח"ו בס' הכונות הנז"ל. ועכ"ז מלכי מזרח ומערב אין מזיזין אותו ממקומו ודחק לשון מוהרח"ו ותקע אותו במקום צר אין דרך לנטות בדברי' אשר אין להם שחר ממש במחילה מכבודו כי ר'ב הוא. האחת דאימור היה חולה ולא היה אפשר לו להביא ס"ת בביתו מפני גוים מפני לסטים ואפשר כי כנגד תפלותיו ויחודיו וכונותיו דהיה מייחד הדודים בתפלותיו כראוי ולא היה אפשר לעשות כסדר הזה בציבור בהיותו בב"הכ והיה מכריע לו לרבינו האר"י לבחור בטוב מעט הכונה אף שלא היה ס"ת בביתו ואפשר עוד לומר שאחר התפילה היה הולך לשמוע קריאת ס"ת את"ד בקיצור ובאמת יפה אמרתי שתקע עצמו לפי דברי מוהרח"ו בדברים שאין להם שחר ועל אהבת הקורבה כי כולנו בני איש אחד המיוחד אור היר"ח ז"ל נחנו ועל אהבת תמימותו וענותנותו אסמוך לומר כי שלש דחיות אלה הם ממש הצולעה והנדחה והנשברת. הנה: מה שנדחק דהיה חולה מלבד דכל כי הא היה לבארו מוהרח"ו ז"ל כמו שביאר בשער הכונות דרו' בית הכנסת למה לא היה האר"י מעשרה ראשונים מפני היותו חולני וכן בשער המצות פ' ואתחנן מצות מ"ח כתב: לענין שמו"ת כשהיה אנוס או חולה היה מניחה ליום שבת וא"כ גם הכא היה לו להרחיב הדיבור ועוד דלשון זמן הרבה מוכיח שלא היה חולה ועוד אם איתא דהיה חולה מאי האי דקאמר ולא חשש מורי וכו'. ומה היה לחוש והלא מצוה מפורשת בתורה בסוכות תשבו מצטער פטור מן הסוכה כ"ש חולה וא"כ ודאי שלא היה חושש ומאי אתא לאשמועינן ועוד הלשון ולא חשש מורי קורא בגרון להשמיענו שאינה מצוה פרטית אלא תקנה כללית לציבור ומי שבא בסוד ה' בעיניו יראה ולבבו יבין מנסתרות מה שהאריך הרב בדרוש ס"ת בענין בקיעת יסוד אימא והארת יסוד אבא בפתיחת ההיכל ובקיעת יסוד ז"א בפתיחת ס"ת עצמו והבקעת נה"י דאבא והארתם בעלית ג' עולין דחול והעלמתם בסגירת ההיכל ועיין שם באורך כונת קס"ת של השבת והז' עולין כי אין לנו עסק עתה בנסתרות ועיין להרב המקובל מוהר"שך בספרו שעת רצון שביאר לשון התיקונים הנז"ל עם דרושי הרב הנז"ל כמנהגו הטוב יעוש"ב. ומאחר עלות דכשנתקיימה התקנה בציבור. נתקנו כל זיווגי מידות העליונות א"כ היחיד שלא שמע קס"ת בציבור מפני עילה כל דהו לא ביטל מצות עשה ואפי' מדרבנן והוא ברור. ובזה נדחה לה גם לטענתו הב' דאפשר מפני יחודיו של האר"י בחר להתפלל בביתו בכונה ולא לשמוע קס"ת. מאריה דאברהם! במה אנן קיימין אם לדבריו דשמיעת היחיד קס"ת בציבור הוא מקיים מצות עשה אפי' מדרבנן איך פה קדוש יאמר דבשביל יחודים והדומה יבטל האר"י מצות עשה אחרי אשר אריה שאג בהקדמת שער המצות על מבטל מצות עשה דכשמתי חסירה ונקרא בעל מום ועליו נאמר כל אשר בו מום לא יקרב ואין לו תיקון עד שיחזור בגלגול ואפי' במצות שאינו חייב בהם כי אם בהזדמן כגון מצות שילוח הקן. עכ"ז צריך האדם לחפש אחריהם ולקיימן כיעויין בדבריו. כ"ש ביטול שמיעת קס"ת זמן הרבה שהיא חובת גברא מידי זמן בזמנו קרוב להנחת תפילין ואפי' במצות דרבנן וחומרות ראה הנהגת האר"י ז"ל בשער המצות פ' עקב ומנה תקיש. אלו קס"ת בציבור ליחיד היה בה מצוה דרבנן כמה היה לו לחוש לפי דרכו דרך הקדש? והוא פלא חיי ראשי! גם את השלישית שפי' שהיה הולך אח"ך לשמוע היא דוחק עצום שאין לו שחר דין רישיה תביר שא"כ מה היה לו לתוש עוד עד שכתב ולא חשש ואי היה הולך אח"ך מה היה לו לחוש ואי משום כסדרן ר"ל שחרית קס"ת מוסף. אחרי אמחי"ר לא גרם לו זה אלא מיעוט ידיעתו בענינים אלו שמי שעומד בסוד ה' דברים על בוריין עיניו יחזו כי ענין קס"ת אין לו קשר בענין התפילות כי הוא ענין בפני עצמו ובקיעת היסודות לתוספת אור תורה ובסגירת ההיכל נעלמים כמ"ש לעיל וענין התפלות הוא ענין עלית ג' עולמות בי"ע והזיווגים הנעשים בעולם האצילות וחזרתם אחר עלינו לשבח אמת דענין תפילת שחרית צריכא רבא קודם קס"ת ועיין בדרוש ס"ת דמנחה של שבת ויתבאר לך הדברים אבל ענין מוסף אינו מעכב אם יאמר קודם קס"ת או אחר לענין קשר הענינים ודוק כי קצרתי. כלל העולה מכל האמור כי לא צדק הרב שא"כ נר"ו בכל מה שכתב בפרט זה לא בספרו סמיכה לחיים ולא בחקרי לב ודברי הגאון הרמ"ז דקס"ת ליחיד אינה מצות עשה אפי' מדרבנן אם מתקיימת בציבור הם שרירין וקיימין בין עפ"י הדין והפשט בין על פי הסוד והוא ברור. וממה שהתבאר בענין קס"ת דאינה חיוב ליחיד אם מתקיימת בציבור נחנו נעלה לענין תפלה דלא מבעיא ללוקהת דרבוותא דס"ל דתפלה היא דרבנן ר"ל דאינו חייב האיש הישראלי להתפלל בכל יום מן התורה מקרא דועבדתם (אלא דוקא בשעת צרתו דודאי היא מן התורה וכמ"ש הכתוב והיה כי יבואו עליך וכו' ושבת עד ה' אלהיך והתשובה היא בצעקה כנודע וגם במקום אחד נאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ותפלה כזאת אין מי שחולק בדבר דודאי הויא מדאורייתא בענין מצות היחיד בלי ספק אבל שיחוייב האדם להתעלל בכל יום גם בלי טעם צרה הא ודאי לא הויא אלא מדרבנן וכבר אמרו רז"ל כל העושה תפלתי קבע אין תפלתו תחנונים וכן בחזקיהו נאמ' ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ודרשו רז"ל שהתפלל מקירות לבו דכיון שהתפלל מתוך צרתו ודאי התפלל מקירות לבו וכן בחנה והדומה לחנה) דהא ודאי תפלה בציבור אינה חובה על היחיד אפילו מדרבנן אלא דוקא דכיון שהיא במקום קרבן התמיד לאחר החרבן שאין השכינה שרויה שיקובל תפלת היחיד בכל שעה צריך שיתפלל בשעה שהציבור מתפללין אבל אם יתפלל בשעה שהציבור מתפללין תו אין עליו ריח חיוב אפי' מדרבנן ר"ל מתורת תקנה או מצוה. כי אם מתורת עושה טוב. וגם הרא"ש כלל ד' סימן י"א לא התחיל תשובתו כי אם בטוב להתפלל עם הציבור בעשרה וכו' וגם אם אין ת"ח מתפלל עם הציבור וכו' לא ידונוהו לכף זכות לומר שהוא עסוק בלימודו עכ"ד יעוש"ב ואפילו למי שס"ל דחיוב תפילה בכל יום הוי מדאורייתא מקרא דועבדתם. (וכן דעת הרא"ם בספר יראים סימן י"ד ועט"ר מרן אבא רבי אליעזר הגדול ז"ל בחיבורו עמודי הארזים על ס' יראים שם צירף לדעת הרמב"ן והרא"ם דעת התוס' והרי"ף והסמ"ג והר"ש ן' גבירול והרד"א והר"ב ויטאל בס' החרדים והרדב"ז ח"א סימן רצ"ג וכתב דכן הוא דעת הראב"ד מדלא השיג להרמב"ם כדרכו ועט"ר מרן אבא ז"ל אזר כגבר חלציו לישב כל הסיגיאות שהקשו הרמב"ן והבאים אחריו על דעת הרמב"ם באורך וברוחב) דינא הכי לענין תפילה בציבור אין נגרע אפילו כמלא נימא עד שאין צריך עליו ראיות ונפקא מינה לדעת כל הני רבוותא. בין למאן דס"ל דתפילה מדרבנן בין למאן דס"ל מדאורייתא עכ"פ ליכא מאן דפליג דתפילה בציבור להוציא את מי שאינו יודע הוא כמעט מדאורייתא שהרי ק"ש הוי מדאורייתא לכולי עלמא מצות לימוד התורה דבר מה היא מדאורייתא וא"כ מי שאינו יודע מבטל מצות עשה בלי שום ריח ספק וכ"ש השתא אחר החרבן דאסרו חכמים לומר דברים שבקדושה ביחיד כ"א בעשרה א"כ אם ח"ו ליכא תפילה בציבור לא יתקדש שמו יתברך בדברים שבקדושה כלל וזהו שבחן של ישראל וכמ"ש הנביא ישעיה. והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וידעו תועי רוח בינה וכו' ומכאן סמכו לתקן אחר קדושה ברכת מלמד לאנוש בינה כמ"ש כמגילה והובא בירושלמי פ"ב כיעוש"ב נמצא דמדברי קבלה חייב האיש הישראלי לקדש את ה' בדברים שבקדושה ואי ליכא תפלה בציבור מתבטל דבר זה מקרב ישראל ולזה כופין לכל ציבור וציבור שיהיה להם תפילה בציבור ואי ליכא עשרה מכונים עם הש"ץ ראוי לתקן שהציבור ישכור עשרה בני אדם להתפלל עם הש"ץ וכמ"ש הרא"ש בתשובה פ"ד סימן י"ט וז"ל ולכן בימי אבותינו יחדו עשרה בטלנין להיות תדיר בב"הכ ולכוין עם הש"ץ מראש ועד סוף עכ"ד. ושוב נזכרתי מ"ש החבר הטוב למלך הכוזר מ"ג סימן י"ט וז"ל וכן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפילת ציבור ושיהיה תפילתו בציבור בעוד שיאכל לא פחות מעשרה כדי שישלימו קצתם מה שיחסר מקצתם בשגגה או בפשיעה ויסתדר מהכל תפלה שלימה בכוונה זכה ותחול הברכה על הכל ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה ע"ב עי"ש שהאריך הרבה. הנה כמה הלכתא רבוותא איכא למשמע מדבריו חדא שאמר קבעו ולא תקנו. נמצא דאם יתפלל אפילו שאינה תפילה בציבור ר"ל אותו נוסח יצא. שנית ושתהיה תפלתו בציבור בעוד שיוכל. ובעילא כל דהו פטור כמ"ש רב נחמן ותשובת הראש הנז'. שלישית דתפילה בציבור היא מדין ערב להוציא גם את המזידין וכ"ש לשוגגין שלא התפללו כלל. וכ"ש למי שיתפלל בביתו והיא ממש במקום קרבן וע"ז סיים ותחול הברכה על הכל ודוק בכל דבריו כי הם שקולים בשקל הקדש ממש על פי המשקל האמור לא נופל דבר. (והרבה צעקות צעקתי עם קהלתנו רומא יע"א על דבא פתגם כי הן בעיון עין במר בוכה מראות חזרת הש"ץ הוא לבדו דר ובעיני קוץ ודרדר כי אין שומע לו אדם חי כי כל אחד בא ומתפלל ויוצא ואין שומע לו כדי שלא להוציא איזה פרוטרות על זה שרי להו מארייהו) נמצא דתפילה בציבור הוא דבר שבחובה מן התורה. עכשיו כי חרב מקדש ואין לנו קרבן לכפר על מי שאינו יודע ומבטל מצות עשה דק"ש ומ"ע דלימוד תורה. וחיוב עצום להקדיש את קדוש יעקב ותקנת מרע"ה בלימוד ס"ת בציבור שעיקרה מ"ע בלימוד התורה. כל אלה המצות אחר החרבן מתתקנים ע"י תפילת ציבור וקס"ת בציבור להוציא את מי שאינו יודע ולזה שפיר קרי עליו התשב"ץ נשבע לבטל את המצוה מי שנשבע שלא להיות ש"ץ הגע עצמך כי באותה שעה אין מי שיוכל להוציא ידי חובתו את מי שאינו יודע לקרות וללמוד ולקדש א"כ הוא מבטל הרבה מצות עשה וראייתו מכל הנופל אינו נופל ליד הגבאי תחילה היא ראיה הראייה לפי כבודו כי רב היא ומי כמוהו באחרוני הראשונים זיע"א? ואין צורך להרחיבה כי היא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה יעויין בדבריו ולדעתי הר"ן והתשב"ץ אינם חלוקים בדברים שבקדושה דמ"ש הר"ן דקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דבעינן עשרה הוא ודאי אסמכתא וכאשר הארכתי לעיל דאחר החרבן אסרו לאומרם ביחיד וכמ"ש המבי"ט וא"כ בזה אפי' התשב"ץ מודה וא"א לו לחלוק אבל מ"ש התשב"ץ דהוא מ'"ע קאי על האמירה דודאי כל איש ישראלי מחוייב להקדיש את קדוש יעקב או שיתקיים מצוה זו בב"הכ שלו והרי כאלו קיימה מדין ערב ובהתבטל מכל וכל לדעתי אפשר דגם הר"ן יודה דהוי מדאורייתא או קרוב לו. ובזה לא משתעי הר"ן כלל דהר"ן לא תקע דבריו אלא על היותם בעשרה הא ודאי הוא איסורא דרבנן שלא לאומרם כי אם בעשרה והוא ברור ועיין להרב חוות יאיר סימן קי"ב מה שפירש עם יסוד זה הא דאמרינן בגיטין דמ"ז ר"א שחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרו בגמרא דמצוה דרבים שאני ופי' הרב ז"ל דמצוה דרבים ר"ל שהוא קידוש ה' ואי אפשר כי אם ברבים ואם לא שחררו היתה בטלה המצוה מכל הרבים ההם שהיו נאספים יחד א"ד עיין שם באורך ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. ומכל האמור נמצאו דברי התשב"ץ אשורי"ם ולטושי"ם ואין בהם נפתל ועקש. והארכתי בהם אם כדי לבאר הדברים בעומקן ורומן ואם ג"כ להוציא מש"כ הרב שא"כ נר"ו בישובו על התשב"ץ שהיא ישוב לפי חומר הנושא לזה כאן שנה רבי הוא הגאון הרמ"ז ז"ל הישוב ה"ה יותר ברוחב לבאר הדברים ולומר דכן ראוי לישב במונח קיים וע"ז סיים והוא על דרך שכתב נכדי והאמת אתו כי הרב שא"ב הנז' נר"ו לא ירד לעומק ולשורש חילוק זה כי אמרו המתנבא ולא ידע מאי ניבא וע"ז הרחבתי דברי הגאון הרמ"ז ז"ל ודי בזה ומכל האמור תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע דביטול תפלה בציבור ודברים שבקדושה הוי כיטול מ"ע מדאורייתא כיון שיש מי שאינו יודע ואינו יוצא כי אם במה שאזניו שומעות בציבור ושומע כקורא ומינה לכל הדברים שיבואו לבטל תפילה בציבור ודברים שבקדושה וכ"ש אי איכא בהדיה קס"ת דודאי דיינינן בספקם לחומרא כשל תורה ממש ולית דין צריך בושש. ומינה היכא דליכא ב"הכ אחר. ואין מקום להתאסף עשרה לפי משקל זה דינא יתיב אפילו ביו"ט לשבור הפתח כדי שלא יתבטל תפילת ציבור דאפשר יש מי שאינו יודע ואינו יוצא ידי חובתו בתפילת שחרית כי לא בא ויוצא עכשיו. כל זה אני כותב להעיר אזן בלימודים לפי משקל הדברים אשר באו בתשובתך הידיד! אמנם כדי לבא לידי גמר דין בנדון שלפנינו לא זו הדרך ולא זו העיר וארח חיים למעלה למשכיל להוציא לאור משפט ולקרוא אומן גוי לשבר הפתח או המנעול אפי' במנחה דיו"ט דלית בה ס"ת ואפי' יש ב"הכ אחר או יכולין להתפלל במנין עשרה באיזה חדר מהחדרים הקרובים או הרחוקים. שהרי הא דטורח ציבור וכבוד ציבור שהרב זרע אמת ח"א סימן ל'ז מזכירו כלאחר יד היא היא עיקר מטרין והוא העמוד הנכון אשר ראוי להשען עליו דהנה ענין טורח וכבוד ציבור לאו מילתא זוטרתי היא שהרי ביומא ד"מ אמרו ובעשור שבחומש הפקודים קורא אותו על פה ואמרו בגמרא משום כבוד ציבור שלא יהיו מצפים ודוממים על כך. ואיסור דברים שבכתב שאסור לאומרם בע"פ מוכח מסוגיא דגיטין ד"ב ותמורה די"ד שהוא דאורייתא וכ"כ בס' ישרש יעקב בחי' לגיטין שם. וכ"כ בס' החרדים ה"ד הרב שלמי ציבור בתחילת הס' וכ"כ הרב ערוך השלחן א"ח סימן מ"ט וכן משמע מתשובת התשב"ץ ח"א סימן ב' שהכריח מסגיאו' הנז"ל דהוי מד"ת ועוד לחקירת חכם שחקר הגאון הרמ"ז זיע"א בחק"ל א"ח ד"י סוף ע"ד שהיא באמת חקירה אלימתא יעו"ש בדבריו באורך. ועם שהוא ז"ל צלל במים אדירים כמדתו לכל רוח חכמה ותושיה שם בסי' י"ב ובסימן נ"ו ונ"ז ועכ"פ העומד בכל דבריו ברוב עוביין ורוב הקיפן בעיניו יראה ולבבו יבין דאם לא יאמ' מד"ת עכ"פ הוא כמעט כדבר תורה. ואיני יכול להאריך לברר הדברים יותר ורצוני לומר מכל זה דעכ"ז נדחה דבר חמור כזה מפני כבוד ציבור וגם הראיה של כבוד מלך דדחי איסור תורה דעוקרין על המלכים שהביא הרב ש"צ ז"ל שם ראיה היא ועם שהן לאו ורפיא בידיה בתת הפרש מכבוד כל ישראל לכבוד ציבור פרטי וגם הרב זרע יעקב בן נאיים דחאה באמת הבנין מטעם זה כיעויין בדבריו אכתי לא איפרק ומי שעומד על בוריין של דברים עיניו יחזו דאין לחלק כלל. שהרי לפי מה שהעלה הרב ש"ץ ד"א מובח להדיא דכבוד ציבור עדיף מכבוד ת"ח ואפילו כל בי עשרה בכל מקום ובכל זמן ואילו כבוד ת"ח מצינו שהוא גדול מכבוד המלך כדאשכחן גבי עדות דאמרו לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך. ואילו גבי ת"ח קי"ל דיושב ומעיד משום כבוד התודה כדאיתא בשבועות וא"כ דוק מינה אי ציבור פשוט גדול כבודו מת"ח כ"ש ממלך דת"ח עדיף מיניה וא"כ מינה דכמו שמצינו דבשביל כבוד ת"ח עברינן על קרא דועמדו שני אנשים מפני כבודו כך עברינן על דבר אחר מפני כבוד ציבור. והטעם דאנו עוברים במלך. ועוקרים על המלכים. הוא הוא מפני כבוד ציבור לא שנא כל ישראל לא שנא קהל ועדה מישראל וא"ת אם באת לידי מדה זאת רוצה לומר שכבוד המלך מכח כבוד ציבור קא אתי א"כ כמו שהתרת בת"ח קרא דיעמדו שני אנשים התר התר גם לגבי מלך כיון דעיקר טעמו משום כבוד ציבור וכבוד ציבור עדיף מכבוד ת"ח א"כ מינה למלך שיהא לפחות בערך ת"ח לאמר לו שב ואל תעמוד וכ"ש שלא לומד עמוד על רגליך בק"ע. ולברר מבוכה זאת אין לנו דרך כי אם לדרוך על במותי דברי מוהרח"א בס' אש דת פרשת שופטים שהוא עמד על חקירה זאת באופן אחר משם מהר"ם הלוי נזיר ז"ל והיינו דגבי מלך אפסיקא הלכתא דלא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני כבוד המלכות ות"ח חולץ וחולצין לאשתו. מזה מוכח שהמלך גדול כבודו יותר מת"ח. ואלו גבי עדות להפך וכנז"ל. ובירור חקירה זאת עלתה לו להרב ראויה לפי כבודו והיינו שמצוה שעיקרה משום כבוד ת"ח. הת"ח פטור ממנה הלכך גבי עדות כיון שעיקר המצוה דבעלי דינים ועדים בעמידה היא משום כבוד הדיינים שהוא כבוד התורה דין הוא שת"ח יהיה פטור ממנה ויהוה עדותו מיושב והמלך לא יהיה פטור ממנה שבזה מתרבה כבוד התורה שאומרים אפי' המלך אינו יושב ואם היינו אומרים דעשה דשום תשים עליך מלך עדיף טפי היה משמע שגדול כבודו מכבוד התורה וזה אינו ח"ו. אבל מצוה שאינה משום כבוד התורה המלך פטור ממנה כגון מצות חלוצה שהיא גזרת מלכו של עולם באותה מצוה פטור מפני שאין בפיטור זה הוראה שגדול כבודו מכבוד שמים והת"ח חייב בה. כיון שאין עיקר המצוה מפנו כבוד ת"ח אין לו ליפטר ממנה. שאין התלמוד גדול אלא המעשה ולהורות לנו שעיקר התלמוד הוא המעשה חייב למחול על כבודו משא"כ במלך דלא שייך הך טעמא לגביה וראיה שבמקום שיש כבוד התורה אין כבוד למלך מההיא דאמרינן בסוטה: אגריפס קרא מעומד ושבחוהו רבנן והטעם דכי היכי דמחייבינן למלך לזלזל בכבודו משום כבוד התורה והוא קיום עשה דועמדו שני אנשים ה"ן הרשות בידו למחול משום כבוד התורה אף שבמקום אחר אין כבודו מחול את"ד ז"ל והרב מוהר"י מאיו ז"ל בס' דרכי הים ד"ג ע"ג אע"ג דתירץ תי' אחר משם מר רבו ז"ל עכ"ז תקע עצמו בזה דהוא באמת ישוב נאה וראוי למי שאמרו הנה לפי דברי מוהרח"א ז"ל נתברר לנו דבשביל כבוד מלך מבטלין איזה מצות עשה בשאין עיקרן משום כבוד התורה אבל כשעיקרן משום כבוד התורה כמו כבוד ת"ח כבוד תודה עדיף ואילו בציבור דאינו בעדיפא מינה דאפי' מצוה שעיקרה משום כבוד התורה שהוא מצות והדרת פני זקן בטילה היא לגבייהו אפי' ציבור כל דהו וא"כ בדא אשכחנא פטרי למה מפני כבוד וטורח ציבור נדחית מצות וקדשתו וכהנים הופכים פניהם כלפי העם וקריאת דברים שבכתב בע"פ וכן כמה וכמה דברים הובאו בספרי הפוסקים. והלא הציבור חייבים בקיום התורה ואיך יתבטל אפילו קוצה של יו"ד מפני כבוד המדומה? אם לא שתאמר דאימת ציבור היא עצמה אימת מלך ויותר מהמה וא"כ דיינו שנשוה הנדונות ונאמר. כל שהמצוה שאנו מבטלין מפני כבוד המלך או הציבור במקום שהוא אינה מצוה שעיקרה משום כבוד התודה אה"ן דאי הוי טורח ציבור גדול עברינן בה לפי שעה הכל לפי מה שהוא הענין. ומזה היסוד יסתעף דבמלך דשייך פה ענינים אלו והם עוקרים על המלכים עוקרים משום כבוד הרבים התלוי בו. וכן ביטול מצות החליצה דשייך ביה מבטלינן לה משום כבוד הרבים דתלוי בו. אלא דכיון דבציבור אף על פי דיש לו מלך ממש ויותר עכ"פ לא שייכי בצבור ביטול מצות פרטיו' כי כל התורה כולה מתקיימת כיחיד ולא בציבור כי אין הציבור חולצין כאחד. כדי לפיטרן כדין מלך ואין הציבור וכו' כדי שנאמר עוקרים על המלכים וביום הכיפורים כל אחד בדידיה מחוייב לחלוץ מנעליו ולבא לב"הכ הא ביחיד ולא משכחת לה מצוה שהציבור כבר עומדים ויושבים כמלך בגדוד ואנו גוזרים עליהם שיצטערו כדי לקיים איזה דברים כי אם אלו לגלול ספר תורה ולזה אין גוללין וקוראים בע"'פ. או לקיים וקדשתו ולזה אין מקיימין או להפוך פני הכהנים כלפי השכינה ולזה הופכים פניהם כלפי העם ועדיפא מינה מצאנו דאפילו מפני כבוד התלמידי חכמים אין חייבין לקום ואף על פי שהוא כבוד התורה עכ"פ הוא על כבוד המדומה של ב"ו ולזה לא מטרחינן להו כי אם על כבוד התורה הרוחני ממש דאז ודאי ראוי להטריח הציבור. כמו הקמת ס"ת אפי' היותו בתיבה וכמ"ש הרשב"א ח"ג סימן יו"ד (וענין בבלאי טפשאי אינו ענין לנדון שלפנינו שהתם על היחידים מיידי והוא ברור) ועל המלך בענין כבוד התורה אפי' שהוא על המדומה כמוהו לא מעברינן כלל. דכיון דהם חד לגבי חד זה בא מפני כבוד הרבים וזה בא מפני כבוד התורה שהרבים חייבים בכבוד גופה של תורה על דרך אתה ואמך חייבים בכבודי הא ודאי מחייבינן למלך בכבוד ת"ח לבלתי רום לבבו ולבלתי סור מן מצות כללות התורה ימין ושמאל. הנה נמצא מבורר בא"ר לח"י רוא"י דכבוד הציבור עדיפא מכבוד מלך בכל פינות חלקיו אי מכל ראיות האמורות. ואי ג"כ דמלך אינו יכול למחול על כבודו מפני שהוא כבוד הרבים ואין בידו למחול כבוד אחרים אבל הציבור במקום שהם המה המלכים ממש שאין עליהם שום מורא ופחד כי אם מוראת שמים דוקא. וכמצביהו עבדי ואי רצו למחול מחלי. כי מי יאמר להם מה תעשו וק"ו לשכינה שאמר הנביא. חבור עצבי' אפרים הנח לו. ובזה אזלו כל הפקפוקים של הרב שא"ב מוהרח"ף נר"ו בס' נשמת כל חי ח"א סי' י"ח עיין עליו. נמצא מבורר יפה יפה דכבוד ציבוד וכבוד המלך נראה בהן דברים שוין לכל הפחות בענין ביטול איזה מצות בעבור כבודם אלא דבמלך כיון דהוא יחיד שדינו כציבור נראה בו או כמו שתאמר שייך בו איזה ביטול מצות אחרות כמו חליצה ועוקרים על המלכים דלא שייכי בציבור והיכא דשייך שייך והיכא דלא שייך לא שייך. והרי כבוד ת"ח דלא שייך במלך כיון שהוא חד לגבי חד. ולגבי ציבור שהם הרבים שייך אפי' שהוא כבוד התודה. כלל העולה מכל האמור כי מי שידקדק היטב בחילוקנו זה האמיתי מצד עצמו יכריע את כל העולם כולו לכף זכות ויודה ויאמר דכבוד ציבור כולו בכל מקום שהוא וכבוד המלך שוים ואפשר כבוד ציבור גדול יותר והוא אשכול שהכל תלוי בו. וצריך לדקדק בכבודו באלף אלפי ידות מהמלך ושמא ח"ו יקוצו בנ"י במצות אלהיות והדברים עתיקים למבינים המחודדים וכל דבר דאתי לזלזולי בכבוד ציבור מותר לעבור עליו ולא נבא לראות כבלע את הקדש ובמחילה מכבוד איזה אחרונים אשר עמדו בזה ומחלקים חילוקים דקים ודחיות קלות בעיניהן להוציאן שאינם באמת ראיות לפי כבודם לתת הפרש בין מלך וציבור. ולדעתי המעט כיון שהציבור עומד שם כל הקהל פה אחד כל מאי דאתה מצערו ומטריחו בדבר דלאו אדעתיה כדי לקיים אפי' דבר תורה גמור כל שאינה מצוה בכבוד התורה בגופה ממש ובגוף מצותיה בכללות אתה עובר בלי ספק עבירה גדולה יותר ממה שהיה המלך עומד. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ולולי שהיד כותבת הגסה בנח"ץ הנחוצ"ת הייתי מביא ע"ז טומוס של ראיות. והבוחר יבחר איך שיהיה כל זה אני כותב כנושא ונותן בהלכה להורות דמפני כבוד ציבור ניתן לדחות אפי' דבר תורה ומאי דמסתפקא ליה להרב ש"ץ ז"ל פשיטא לי ההדיוט. אבל לענין נדון שלפנינו הלכה למעשה שהציבור נאספו שמה כל ההדר"ים פתח אהל מועד אפילו להתפלל מנחת יו"ט שחל להיות בימי השבוע ואין קול ואין עונה כי נאבדו מפתחות העזרה והב"הכ האחר אינו סמוך כמו שהיא כאן ברומי ובע"הק ירוש' תוב"ב שהם חמשה בתי כנסיות דסמכי אהדדי זה בצד זה ממש בתוך עזרה אחת. הא ודאי דינא יתיב להביא אומן גוי לשבור המנעול או הפתח הקל הקל תחי' כיון דלא הוי אלא שבות דשבות באיסור דרבנן: וכאשר עשה מעשה הרב בית יהודה עיאש ז"ל ונראה מריהוט דבריו דרבו הגאון האמיתי שמיע לה וסמך ב' ידיו עליו ובאמת אליו שומעין כי לבו כלב האריה בהיראה זיע"א כנודע למי שמכיר ורגיל בו ובתורתו בשו"ת פרי צדיק כי היה באמת אדם גדול בענקים ומי יבא אחרי המלך? ואין לנו להשגיח על דקדוקי הרב זרע אמת ז"ל דמחי' מכבוד קדושת כהונתו ותורתו הנפלאה יש ויש דחיות מופתיו' דשבירת הפתח או המנעול הוא שבות דשבות ממש ולו יהי כל מ"ש הוא ז"ל גדול כבוד הבריות בזה בלי שום ריח ספק וצא ולמד מ"ש בתשו' בשמים ראש סי' שע"ה להתיר שבות דרבנן משום כבוד הבריות דיחיד. ועיין חוות יהיר סי' ט' דט"ו ע"א שכתב וז"ל. מ"מ בעובר בק"ע צריכין אנו לומר דלא דחי גדול כבוד הבריות רק בלא תסור כגון כלאים מדרבנן או טלטול בכרמלית. והיא סיעתא לתשו' בשמים הנז' ודוק. וגם למטה סיים וכתב שם סמוך לסוף התשו' ובמילי דרבנן אפי' בת"ע יעוש"ב כ"ש הכא דרבים ורבנן החשיבו בכמה דוכתי כבוד וטורח ציבור ועשו ממנו עיקר עד שהרב גינת ורדים ח"א ב' סי' מ"ט כתב שבכל עת וזמן ובאיזה יום שיסכימו עשרה לקרוא בתורה שפיר דמי ויוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד ציבור א"ד יעוש"ב. ועם שמוהרי"א בס' ברכי יוסף א"ח ס' קל"ה כתב דאין דבריו מחוורים עכ"פ הרב ברכות המים ד"ג ע"ג הביא דברי הגו"ר ז"ל הללו וכתב דבמ"א האריך להצילו מן החולקים עליו מהאחרונים והראה פנים שמרן ז"ל מסכים בזה א"ד עי'ש. וכבר חפשתי בכל ספריו הנדפסים ולא מצאתי תנא היכא קאי ומוכרח שעדיין נשאר בכ"י וא"כ כל שלא זכינו לראות ראיותיו הנאמנות דבריו נשארו כס' החתום דהגם שמוה"ריא ז"ל בס' ברכי יוסף לא ביאר דחייתו עכ"פ האמת אתו דטורח וכבוד ציבור אחר שכבר הם יושבים וקדמא ואתיא אז ודאי ראוי להחשיבו ביתר שאת ויתר עז לא לעשות חדשות לכל אשר יעלה בדעת עשרה מישראל זה לא אמרו אדם מעולם ומי בא בגבול מי כדי שנחוש לכבודו? והוא ברור כשמש עם שהרב ברכי יוסף ז"ל לא פירש טעמו אין ספק כי זהו עיקר דחייתו ומינה לנדון שלפנינו דהציבור ממתינים וטריחא להו מילתא לילך לב"הכ אחר או צער להם להתפלל חוץ מב"הכ שלהם או צר להם שיבוטל התמיד בב"הכ שלהם הא ודאי דאוי לחוש לכבודם בשבות כזה ולא יצטערו הציבור אפי' צער כל דהו ופוק חזי תשו' הרב מכתם לדור פאררו ז"ל ה"ח ס' ו' שחייב לציבור אחד לשלח אתרוגם למדינה אחרת והם ישארו בלא כלום אחד שכבר ברכו יום א' מפני טעם זה דגדול כבוד הבריות ראה דבריו שם באורך כמה מצטער אותו צדיק על ציבור שלם שממתינים לקיים מצוה אפי' מדרבנן ומחייב לציבור אחר שיבטלו מצותם לולב ניטל כל ז' מתקנת ריו"ח משום כבוד הבריות ע"ש. ובאמת ובתמים מי לא יתגבר כארי לעמוד כתריס מפני כבוד הציבור כי רב הוא בכל פינות חלקיו ולית דין צריך בושש. וכ"ש בהצטרפות טעם ביטול התמיד של אותו ב"הכ באותה תפילה כי לאו מילתא זוטרתי היא כמו שהוכחנו למעלה דעל כל ציבור וציבור ר"ל על כל ב"הכ רמיא להקריב את קרבן ה' במועדו ערב ובקר וצהרים. ולדעתי המעט כדאי כל טעם מב' טעמים הללו אשר כל חד בדידיה יש בו כל צורכו כדי להתיר שבות דרבנן בעבורו וכ"ש בהצטרפות שניהם כאחד והאריכות בזה עוד להג הרבה ויגיעת בשר. וכגון דא צריכא רבא לאודועי באתרא דמתבעי דכל זה הוא באבידת מפתח בה"כ אבל באבידת מפתח ההיכל שהוא נדון הרב בית יהודה והרב ז"א ז"ל יש לחלק הרבה דאם הבתי כנסיות סמוכים כמו כאן וע"הק ירוש' תו"ב דאינו יוצא הס"ת לשוק כלל ובני ב"הכ זה הולכין לב"הכ אחר מעוטפים בטלית וכדומה כמו חדר לפנים מחדר והדומה הא ודאי דינא יתיב ליכנס לב"הכ אחד וליקח ס"ת משם ולקרוא חובת היום דהא כל עיקר טעמא היינו משום טורח ציבור שממתינים ואנן סהדי כי יותר טורח ציבור הוא אדאזילו ואתו אומן לשבור הפתח או המנעול כי צריכא עידן ועידנין ממה שהוא הולך מב"הכ זה לב"הכ אחד הסמוך לו ממש ונדון הרב בית יהודה ובית הכנס' של גורניין דביה הוה עובדא מכירו הייתי לשעבר כשהייתי בשליחות מצוה באלגזיר יע"א ובאמת אין ב"הכ אחר סמוך לו כל עיקר וע"ז יפה דן. ואפשר שנדון ב"הכ שהורה הרב זרע אמת במודינא הוא כמו ב"הכ של ירוש' תוב"ב ורומי שהם סמוכים זל"ז וע"ז לא רצה להתיר שבות כזה במקום דליכא טורח ציבור (שוב דקדקתי היטב בלשון הרב זרע אמת שכתב מב"הכ אחרת הסמוכה ונהנתי ואין ס' שאין יציאת השוק או שיש אבל הוא בתוך ד' אמות באופן דליכא שום טורח ציבור) הכלל העולה דהכל תלוי בענין הטורח וההמתנה שממתינים הציבור וכל דבר שמוציא את הרבים מידי טרחם והמתנתם הוא הקדוש והוא הקודם ויפה כיון הרב שא"ב מוהרח"ף נר"ו בס' נשמת כל חי סי' ז' דאחר שהעלה לענין הלכה דבקריאת ג' פסוקים איכא משום טורח ציבור לכ"ע סיים וכתב והאמת דהכל לפי הענין שהם מרגישים בבטלה איכא משום טורח צובור והחכם עיניו בראשו לתת לב להזהר בזה עכ"ד ודבר ה' בפיהו אמת:
מעתה אשובה אראה מה שכתבת הנחמד ונעים! באמצע דברוך וז"ל גם לא ידעתי מקום ספיקא מי אתי עשה וכו' עד ועוד כמה דברים בטלו בשו"את את"ר ואני רואה כי חובה עלי שלא לשתוק בדבר זה ואומר. א"כ לפי מונח זה נסתם כל חזון ומאי האי דקא מהדרת חמדת הלבבות! למשכוני אנפשך אחד דבריך אלו להתיר משום דקס"ת הוי דאורייתא או תקנת עזרא וכיוצא. והלא יאמר לך האומר למתונך הוסיף על קס"ת חומרות כל מה שתוכל עכ"ז לא הגעת לחצי שיעור עקירת מצות שופר ולולב וקריאת מגילה והדומה וכאלה רבות וא"כ גם מצוה זאת דקס"ת יבטלוה לגמרי באותו ב"הכ אפי' שאין ב"הכ אחר ואפי' דהוי דאורייתא. ומכ"ש ממצות שופר ולולב נפקא דהתם בטלום בכל תפוצות ישראל והכא עכ"פ מתקיימת במדינה אחרת ולפי זה אני בא עליך פקח שבחכמים! בממה נפשך אם תחשוב דמצוה דאורייתא לא ניתנה ליבטל מפני שבות דרבנן א"כ עכשיו כי אין לנו רשות הרבים דאורייתא נקיים מצות שופר ולולב כיון דלא הוי כי אם שבות דרבנן. ואם כה תאמר שאני איסור שבת דחמיר לן ודינא יתיב להחמיר בשבות דרבנן ומפניו מבטלינן מצות עשה. א"כ למה ישבת בין המשפט"ים להתיר להביא אומן גוי אחד שמדבריך נראה שנגררת אחר דברי הרב זרע אמת המראה פנים לאסור וא"כ מאי אריא דקס"ת דאורייתא הרי אתה עובר על שבות חמור דרבנן הא אין עליך אלא לומר כמ"ש בתשו' בשמים ראש סי' שכ"ט וז"ל: שאלתי את פי מורי ז"ל בכמה איסורי הוצאה בשבת אנו סומכים על שאין לנו רשות הרבים עכשיו ואין לנו לגזור כל כך. מעתה למה לא יתירו ב"ד את התקיעה ואת הלולב בשבת שכל עיקר איסורו אינו אלא משום שמא יוציאנו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים? והשיב לי וכי יעלה על דעתך לפי הפשט שמשום איש אחד שיטעה ראו לעקור מצוה מכל ישראל. אלא שבתחילת מתן תורה נתנו המצות לעשותן בארץ בזמן שיושבים עליה (אמר הפוסק משי"ח ס"ט כן הוא דעת הרמב"ן בפי' ע"הת וכן דעת הרשב"א ח"א סי' קל"ד ועיין לו שם סי' צ"ד שם שם לו דברים בסתר המדרגה ועיין הרדב"ז דפ"ו ח"ב סי' תרצ"ו ואני במקומי ביארתי הקדש עם הקדמות האר"י ז"ל ואכמ"ל) ולאחר מכאן מסרן הכתוב לחכמים יודעי העתים והם ראו לחזק ביותר את השבת כי הוא היותר עיקר וחיוב לנו (כי הוא אשכול שכל אמונתינו ויחודנו תלויה בו כנודע. דברי הפוסק ס"ט) ולפיכך כל שאפשר שיבא שום קלקול על ידו בזמן מה עקרו אפי' מצוה כי יש כח ביד ב"ד מזמן עזרא ואילך (לא עכשיו שאין לנו ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאה לכל הגולה. דברי הפוסק ס"ט) כי הכתוב מסרו לחכמים לאחר הגלות וכחם חזק אם לטעת ואם לעקור וכשאנחנו נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי לפיכך מניחים אותם במנהגם. עכ"ד אות באות. (ועיין אורחות חיים דקי"ו ע"א שהביא חקירה זאת בשם יש שואלים ותשובה דחוקה הרבה ותשו' בשמים ראש יותר נכנסת אל לב מבין ודוק ועיין תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ז וסי' רי"ס שהאריך בכל זה עי"ש ותרוה צמאונך ועיין בחי' דינים לרבני ירוש' הקדמונים סי' מ"ח נדפסו מחדש בס' חיים וחסד למהר"ח מוספיא ז"ל שכתב דאין הטעם משום דהוי שוא"ת אלא משום דאינו עושה המצוה באותו מעשה בעלותו באילן והעברתו ברה"ה. כי כל זה אינו אלא הכנה למצוה עוש"ב.)
הראת לדעת מדבריו ז"ל שמה שביטלו מצות עשה דאורייתא היינו מפני ל"ת דאורייתא דהוצאת שבת בר"הר דידהו ואפי' מפני טעות היחיד גזרו בביטול מצוה על הרבים משום דשבת חמירא טוכא כאשר האריך ז"ל ואלו משום שבות דרבנן לא היה הדין לבטל מצות עשה דאורייתא והיה הדין לחזור ולקיימם אחר דעכשיו אין לנו ר"הר כאשר אנו מתירים כמה איסורי הוצאה בטענה זאת. אין לנו עכשיו רשות הרבים אלולי שיש לחוש שמא יזלזלו בכבוד שבת מאחר שכבר נהגו מאז השנים בביטול מצות הללו ולאו כ"ע דינא גמירי דמשום דאין לנו ר"הר התרנו אותם ולפיכך מניחין אותם על מנהגם ודברי הרב בשמים ראש ז"ל גם כזה חיים וקיימים שהרי מוכח להדיא מדברי התוס' בקידושין די"א ע"א ד"ה עד שתכנס לחופה בתירוץ הר"מ מנרבונה ז"ל והוא. שעם באמת קי"ל דאין לגזור בדבר מפני טעם רחוק ומיעוטא דמיעוטא עכ"פ עכ"ז הדין דאם כבר נגזר לאסור זמן מה מטעם קרוב ומסתבר הא ודאי יכולים להמשיך הגזירה עוד זמן מה אפי' דאותו טעם קרוב ומסתבר נגמר ונתבטל והיה לאין עכ"ז ממשכין אותה גזרה אפילו מטעם אחר רחוק גמור ולא מסתבר יעויין בדבריו שם וכעין זה ג"כ כתבו התוס' בכתובות ד"ב ע"א ד"ה שאם בתירוצם ועוד י"ל דגם לפ"ה לא היו מתקנים שתהא נשאת ליום הד' וכו' יעוי"ש שכונתם מבוארת שם שכיון שהגיעו לגזור בנישואין מטעם קרוב ומסתבר באשת כהן דנאמן לאוסרה עליו התקינו גם באשת ישראל אפי' שהכועס רחוק הרבה כיעוש"ב. ולא הבאתי דבר"י כי אם לדמיון בעלמא ודוק היטב. ושוב התבודדתי כמעט רגע ונזכרתי שדבריהם ז"ל היא סוגיא ערוכה בפסחים ד"ה ע"כ שאמרו שם הזהרו במנהג אבותיכם זמנין דגזרי מלכות גזרה וכו'. נמצא דאותו מנהג שכבר היו נוהגים מזמן רב לעשות ב' ימים טובים מטעם קרוב ומסתבר והוא ספיקא דיומא שהוא דאוריית' ואפי' דנתבטל דהשתא בקיאינן בקבוע' דירחא ואותו טעם נגמר והיה לאין עכ"ז המשיכו הגזרה וגזרו ב"ד הגדול ושלחו להם הזהרו וכו' משום גזרה רחוקה דרחוקה והיינו זמנין דגזרי מלכות וכו' וח"ו משתכח סוד העיבור (שהוא דבר רחוק גמור ובפרט עכשיו בדפוס) ואתו למיכל חמץ בפסח והמשכת גזרתם זאת היא סיג לתורה גמור אלא דבא"י לא יכלו לגזור מחדש כיון דלא היה המשכת הדבר כמו בח"ל. (ובקונטריסי ויכוח קדוש' יו"ט ששלחתי ללונדון הבירה יע"א הארכתי להראות שיוט"ב ש"ג לדעת הרמב"ם חזר כדאורייתא ר"ל שהוא תחת הדברים שמנה הרמב"ם שנכנסים בלאו דלא תסור שהם משום סיג לתורה.)
מבורר יוצא מכל האמור דגם בענין ביטול מצות ק"ש ולולב והדומה כיון דכבר הונהג ונגזר ביטולם מטעם חששא קרובה דשמא יעבירנו וכו' א"כ עכשיו אפי' דכבר נתבטל טעם זה לגמרי דאין לנו ר"הר הדין נותן להמשיך הגזירה ולהניחם בביטולם מפני חשש שמא יבואו לזלזולי באיסורי שבת כיון דרואים דאנו מתירים דבר שכבר הונהג לאסור ולאו כ"ע דינא גמירי ונמצאו דברי רבינו הרא"ש ז"ל חזקים כראי מוצק. מכל זה נתברר כשמש בחצי השמים שמעולם לא היה ולא נברא דמשום שבות דרבנן יבוטל שום מצות עשה ושום ל"ת ואפי' מצות קדושה או מצות הנעשות ברבים או כבוד ציבור דחמיר מכל הני והדומה חלילה! ואין מביאין ראיה מביטול ת"ש ולולב דהתם נתבטל בדאורייתא עם דאורייתא ועכשיו הוא המשך הדבר מטעם גזרה דחילול שבת אבל אם באנו לבטל מחדש איזה מצוה מפני חברתה הא ודאי חזרנו לסיני וכדקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת בבל דיניו ובכל משפטיו הכל כפי מה שהוא הענין והדין לפי מקומו ושעתו ואנו שוקלים הדברים לפי משקל ההוראה אשר בידינו אם יככד אם יקל כן נעשה בנדון שלפנינו חזר איסור שבת ככל איסורים שבתורה החמורים או הקלים הכל לפי מה שהוא הדבר שאנו דנין עליו וכאשר יכריע מאזני ההוראה כן יקום. ושוב דרך מקרה בא לידי תשו' חוות יאיר סי' ט' והאריך בענין זה כמעט בכל אותו סימן ובאמצע דבריו כתב וז"ל ואע"פי שיש ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בגזרותיהם היינו במקום שאמרו דוקא ובמקום שגזרו מחשש איסור דאורייתא שלא לעשות דבר אפי' דע"י זה מבטל מ"ע ואפי' יש בה כרת כגון ערל הזאה ואזמל וכו'. ולפעמים יותר משל תורה אבל לא שהם תקנו מ"ע ואנן נחמיר בה לדחות מ"ע דאורייתא א"א לומר כן וכו" א"ד יעו'ש בדבריו באורך. ראה כי הקרה ה' לנגדי דברים כהוויתן עלז לבי בה' ושוב התבודדתי היטב בתשו' הרב חוות יאיר עצמו בסי' קי"ב ושם אנכי הרואה שעקם עלינו את הכתובים ולא רצה להתיר שבות דשבות לילך בספינה קטנה להשלים מנין וקריאת ס"ת בשבת אפי' שצידד כמה צדדים להקל עמד לו מה שראינו שחכמים העמידו דבריהם לבטל עשה שיש בו כרת כגון מילה ופסח ובתשלום דבריו כתב וז"ל. סוף דבריו נראה שאין להקל בשום ענין להתיר שום גזרה דרבנן בעסק מצוה ללמוד ממקום אחר. ולדמות מילתא למילתא ואפי' בביטול מצוה דרבים. ובר"ה לא נ"ל להתיר ליחיד לבא בספינה להשלים מנין ולתקוע ולהתפלל ברבים אף על פי שיש כאן כמה ביטול מצות דאין לנו מאזני צדק בזה. אף כי רז"ל אמרו בהדיא שופר של ראש השנה אין מעבירין וכו' ואמרו מפני די"ט עשה ול"ת ואף על פי דשם התירו לומר לגוי. יש לחלק בספינה ההולכת בשבילו. וראיה מיושב בקרון סופג את הארבעים עכ"ד יעו"ש בכל התשובה. ולפום ריהטא נראים דבריו כסותרים מסימן ט' לסימן קי"ב דהנה בסימן ט' כתב דאין לנו אלא מה שגזרו חכמים ואין למדין לבטל מצות אחרות וכאן כללא כייל וכמובן הפשוט. והדבר באמת צריך ישוב נכון לחלק בין הנדונות ואין הפנאי מסכים עמי לעמוד על שורשן של דברים אלא מה שאני רואה לחלק והוא חילוק ברור הוא זה. דדעת הרב חוות יאיר הוא בסימן ט' דמשום מצוה דרבנן במקרא מגילה לא מבטלינן שום מצוה דאורייתא עשה ול"ת. ואין להביא ראיה ממה שהעמידו דבריהם כשל תורה דהתם העמידו דבריהם כדי לחזק איסור תורה גופה וכדברי הרב בשמים ראש. וא"כ הם ידעו מה לבטל ומה לחזק דאורייתא בדאורייתא. אבל לא שאנו נבטל עשה או ל"ת כדי לקיים מצוה דרבנן. וזהו תכלית כוונתו בסימן ט' ובהדיא קאמר כן. אבל הכא בענין הליכת הספינה אנו פוגעים באיסור שבת אפי' יהיה שבות דשבות. עכ"פ אנו מבטלים מה שגזרו חכמים לאסור כדי לחזק איסור שבת משום קיום איזה מצוה גדולה וקטנה. וא"כ חזרנו עוד הפעם לסיני העמידו חכמים דבריהם לחזק איסור שבת בכל אופן אפילו שיבוטלו כמה מצות עשה. והיא היא בלי ספק. וזהו כל מה שצידד בסימן קי"ב. ולפום ריהטא האמת אתו. אלא דאחרי ראותינו דברי הרא"ש בתשובת בשמים ראש. דאסברא ניהלן בטוב טעם ודעת דמה שגזרו חכמים היינו בזמנם דהיה להם ר"הר גמורה שהיא דאורייתא. אבל עכשיו כי אין לנו ר"הר ומטעם זה אנו מתירים כמה מיני הוצאות חזר כמצות עשה דרבנן (אפי' שהוא לסיג לתורת איסור שבת ולא לעצמה יצאת מצוה בפני עצמה במ"מ) כיון דאין לנו ר"הר כלל ועיקר הוה ליה כנתבטל הטעם מכל וכל ודיינו לומר באותם הדברים דגזרו בפירוש כגון ערל הזאה ואזמל ושופר שעדיין גזרתם קיימת מהטעם שכ' בשו"ת בשמים ראש ומהסיועי' שסייענו אותו אנן בעניותין אבל לדמות ג"כ לבטל מצות אחרות. אה"ן דלא מבטלינן כיון דאין לנו ר"הר ולא תהיה כהנת כפודקני' שאנו מתירים כמה דברי צורך מטעם זה כ"ש שנתיר בדבר מצוה. זהו מה שיוצא מבורר לעין כל מתשו' בשמים ראש. ובאמת דינא קא משתעי הפך כל מה שכתב הרב חוות יאיר ז"ל. אלא דבאמת לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכנא בזכות האר"י הח"י ז"ל ומי לנו בקי בחדרי תורה וקולע אל השערה כמוהו מורה. וע"כ חובה עלינו למשכוני אנפשין לקיים דבריו ובפרט כי למחמיר שומעין באיסורי שבת. והיינו דכונת הרב ז"ל הוא בזה האופן. דאף על פי דאנו מתירים בז"הז כמה מיני הוצאות מפני שאין לנו ר"הר. עכ"פ כדי לקיים איזה מצות דינא יתיב שלא נתיר בשום אופן. שהרי מאחר שראינו חכמים העמידו דבריהם. וביטלו כמה מצות ומן הדין עד היום (שאין לנו רה"ר דאורייתא) ולמחר בכלל אנו מחוייבים לקיים מאי דאמור רבנן ולבטל כמה מצות מהטעם שכתב הרב בשמים ראש ז"ל. א"כ בכל מצוה ומצוה איתא להך טעמא שאם תתיר בשביל תפילת צבור וקריאת ספר תורה הקל למחר מכ"ש שיתירו בשביל ערל ואזמל ושופר החמורים ודאורייתא והוא ק"ו אדיר וחזק. וע"כ דינא יתיב שלא לסמוך להתיר אפי' שבות דשבות בשביל שום קיום עשה זהו באמת תכלית כוונת האר"י הח"י ז"ל ודינו אשר הוציא לאור הגם שלא האריך כי לא הוה בידיה תשו' בשמים ראש. אבל עכ"פ גם הבשמים ראש יודה בחילוק זה כי הוא אמיתי מצד עצמו ויש להביא לו חבילי ראיות. ונ"מ דכל זה כשהשבות עוברו הישראלי בגופו כההיא שמא יעבירנו ד' אמות בר"הר הוא עצמו או הליכתו בספינה או בקרון שהוא עצמו העובר בשבות דרבנן כדי לקיים מצוה אחרת דבהא ודאי העמידו חכמים דבריהם וכל המצות לענין זה כחדא נפקין וכחדא שריין אבל באמירה לגוי בנדון שלפניו גם הרב חוות יאיר מודה וכמו שסיים בסו"ד משם התוס' והוא ברור לע"ד. ונדון שלפנינו כבר כתבנו שאפי' בדבר תורה וקום עשה נדחה מפני כבוד. וטורח וציבור (היכא דאיתיה ושייך כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בנדון שלפניו) וגם דהוי איסור שבת החמור כיון דהוי בשבות דשבות באמירה לגוי לשבור הפתח או המנעול. ושאין הישראלי עושה בגופו שום דבר. כל אשר מקל טורח ציבור וצערם אותו נעבוד באין מחריד הנלע"ד כתבתי וציי"ם זימ"ן ושו"ט יגדל. ותשו' אני מצפה.
כ"ד נאה משי"ח