כלכלה בשיעור אחד/להציל את תעשיית X

שדולות הקונגרס מלאות בנציגים של תעשיית X. תעשיית X סובלת. תעשיית X גוססת. חייבים להציל אותה. אפשר להציל אותה רק על ידי מכס מגן, מחירים גבוהים יותר או סיבסוד. אם ניתן לה להעלם, פועלים ייזרקו לרחובות. בעלי הבית שלהם, מכולות, איטליזים, חנויות הלבשה ובתי הקולנוע יפסידו כולם הכנסות, ומיתון יתפשט במעגלים ההולכים ומתרחבים. אבל, אם בעזרת הקונגרס, היא תחולץ – אהה! היא תרכוש ציוד מתעשיות אחרות; יותר אנשים יהיו מועסקים; הם יספקו יותר פעילות לאיטליזים, מאפיות וסוחרי ריהוט ביתי, ואז שגשוג זה ילך ויתפשט במעגלים ההולכים ומתרחבים.

ברור שמדובר בצורה כללית של המקרה שכרגע דנו בו. אז, תעשיית X היתה ענף החקלאות. אך יש מספר אינסופי של תעשיות X. שתי דוגמאות בולטות הן תעשיות הפחם והכסף. בשביל "לחלץ את הכסף" הקונגרס עולל נזק עצום. אחד מהטיעונים בעד תוכנית החילוץ היה, שהיא תעזור ל"מזרח". אחת מתוצאותיו המעשיות היתה גרימת דפלציה בסין, שהיתה אז על תקן הכסף, ולהכריח אותה לנטוש את התקן ההוא. מחלקת האוצר האמריקאי אולצה לרכוש, במחירים מגוחכים הגבוהים בהרבה ממחירי השוק, ערימות מיותרות של כסף, ולאחסן אותן בכספות. ניתן היה לממש את המטרות הפוליטיות העיקריות של "סנאטורי הכסף", בפחות עלויות ונזק, באמצעות תשלום סובסידיה ישירה לבעלי המכרות או לעובדיהם; אבל הקונגרס והציבור בחיים לא היו מאשרים שוד גלוי מסוג זה ללא ליווי בירבור אידיאולוגי אודות התפקיד המכריע של ה"כסף" במטבע הלאומי.

כדי לחלץ את תעשיית הפחם, הקונגרס העביר את חוק גאפי (Guffey), שלא רק התיר לבעלי מכרות פחם לקשור קשר ולא למכור מתחת למחיר מינימום מסויים הנקבע על ידי הקונגרס, אלא חייב אותם בכך. אפילו שקונגרס בהתחלה התכוון להסדיר את מחיר הפחם, המדינה מהר מאד מצאה את עצמה (מפני המימדים השונים של אלפי המכרות, והובלות לאלפי מיקומים שונים דרך רכבות, משאיות, ספינות ודוברות) קובעת 350,000 מחירים שונים לפחם!*

המטרה שלנו כרגע היא לא לעקוב אחרי כל התוצאות של מאמצים כאלה ואחרים לחלץ תעשיות מסויימות בהיסטוריה, אלא לעקוב אחרי התוצאות העיקריות המוכרחות לבוא כשנעשה מאמץ לחלץ תעשייה כלשהי.

ניתן לטעון שתעשייה מסויימת צריכה להתקיים או להווצר בגלל סיבות צבאיות. ניתן לטעון שתעשייה כלשהי נחלשת כשרמות המיסוי או השכר אינם תואמים את אלה של תעשיות אחרות; או, אם מדובר בחברה המספקת או מתחזקת תשתיות ציבוריות, היא נאלצת לתפקד על בסיס תעריפים שאינם מאפשרים לה רווח שולי משמעותי. טיעונים כאלה יכולים להיות או לא להיות מוצדקים במקרה מסויים. כרגע הם לא מטרידים אותנו. אנחנו מעוניינים להתעסק בטיעון אחד בלבד בעד חילוץ תעשיית X: שאם יתאפשר לה להצטמק או להעלם במסגרת השוק החופשי (שתמיד מכונה על ידי דוברים במקרים כאלה כלסה פר, אנארכיסטי, דורסני, חזירי, חוק הג'ונגל) היא תוריד איתה את כלל הכלכלה, ושאם נחיה אותה באמצעים מלאכותיים כולם יהנו מכך.

מה שאנחנו מדברים עליו פה הוא לא אחר ממקרה כוללני של הטיעון המוצע בעד מחירי שוויון למוצרים חקלאיים או להגנה דרך מכסים. הטיעון נגד מחירים גבוהים באופן מלאכותי שייך לא רק למוצרי חקלאות, אלא לכל מוצר, כמו שראינו שהסיבות להתנגדות למכסים בשביל תעשייה מסויימת שייכות לאחרות.

אך תמיד יש מספר כלשהו של מזימות להצלת תעשיות הX. יש שני סוגים עיקריים של הצעות בנוסף לאלה שכבר דנו בהם, ונדון בהם כעת. הראשון הוא, לקבוע שתעשיית X כבר "צפופה מדי" ולנסות למנוע מחברות או עובדים נוספים להכנס אליה. השני הוא, לטעון שתעשיית X צריכה להתמך על ידי סובסידיה ישירה מהמדינה.

עכשיו, אם תעשיית X אכן צפופה מדי לעומת תעשיות אחרות, היא לא תזדקק לחקיקה כפייתית שתשאיר מחוצה לה הון או עובדים חדשים. הון טרי לא נמשך כל כך מהר לתעשיות שבאופן ברור גוססות. משקיעים אינם מחפשים בנרות תעשיות בעלות סיכונים גבוהים ותשואות נמוכות. גם עובדים, כשיש להם חלופות אחרות, לא מחפשים לעבוד בתעשיות בהן השכר והסיכויים לבטחון תעסוקתי הם הנמוכים ביותר.

אמנם, אם נמנע מהון ועובדים טריים להכנס לתעשיית X בכפייה, בין אם על ידי מונופולים, קארטלים, אימוץ מדיניות של וועדים או חקיקה, אנחנו מונעים מההון והעובדים האלה את הזכות לבחור. אנחנו נכריח משקיעים לשים את כספם באפיק בו התשואה תהיה פחות מובטחת לעומת תעשיית X. אנחנו מכריחים עובדים לעבוד בתעשיות בהן השכר והביטחון התעסוקתי נמוכים מאלה בתעשיית X, הלכאורה חולה. משמעות הדבר, במילים אחרות היא, שהון ועבודה מנוצלים פחות ביעילות לעומת מה שהיה קורה לו התאפשר להם לבחור באופן חופשי. לכן משמעות הדבר היא: ירידה בייצור שבאופן הכרחי תתורגם לרמת חיים ממוצעת נמוכה יותר.

רמת החיים הנמוכה יותר תתבטא או בשכר נמוך יותר או על ידי הוצאות מחייה גבוהות יותר, או על ידי שניהם יחד. (התוצאה המדוייקת תהיה תלוייה במדיניות הממונית המתלווה.) כתוצאה מהמדיניות המגבילה הזאת, אולי השכר והתשואות יישארו גבוהים יחסית בתוך תעשיית X עצמה; אבל השכר והתשואות בתעשיות אחרות יהיו נמוכים יותר. תעשיית הX תהנה, אבל רק על חשבון תעשיות הB, A וC.

יהיו תוצאות דומות אם יהיה נסיון להציל את תעשיית X על ידי סיבסוד ישיר מהקופה הציבורית. מדובר בלא אחר מאשר העברת הון או הכנסות לתעשיית X. משלמי המיסים יאבדו את מה שאנשים בתעשיית x ירוויחו. היתרון של סובסידיה הוא, מבחינת הציבור, שהוא מבהיר עובדה זאת בצורה כה ברורה. אין הזדמנות לערפל אינטלקטואלית את הנושא כנעשה בטיעונים בעד מכסי מגן, קביעת מחירי מינימום, או חיסום מונופוליסטי.

זה ברור, שבמקרה של סיבסוד, משלמי המיסים יפסידו בדיוק את אותו הסכום שתעשיית הX תרוויח. גם צריך להיות ברור באותה מידה, שתעשיות אחרות יפסידו את מה שתעשיית X מרוויחה. הן יהיו חייבות לשלם מיסים כדי לממן את תעשיית X. ולצרכנים, מפני שמוטל עליהם מיסים המיועדים לממן את תעשיית X, יהיו פחות הכנסות שאיתן יוכלו לקנות דברים אחרים. התוצאה היא, שתעשיות אחרות יצטרכו להיות קטנות יותר ממה שהיו יכולים להיות באמת כדי שתעשיית X תהיה גדולה יותר.

אך תוצאת הסיבסוד לא מסתכמת בהעברת הון או הכנסות גרידא, או שתעשיות אחרות בסך הכל הצטמקו במצטבר באותה מידה שתעשיית X התרחבה. בנוסף, התוצאה היא (ופה הוא המקום בו ההפסד הנטו מורגש במדינה כיחידה), שהון ועבודה מגורשים מתעשיות בהן הם היו יכולים להיות מנוצלים ביעילות המירבית ומוסטים לתעשיות בהן הם יהיו מנוצלים בפחות יעילות. פחות עושר נוצר. רמת החיים הממוצעת יורדת לעומת מה שהיא היתה יכולה להיות. התוצאות האלה הן אכן כמעט אינהרנטיות באותם טיעונים המוצעים בעד סיבסוד תעשיית הX. החברים של תעשיית הX מודים בעצמם שהיא מצטמקת או גוססת. מדוע, אפשר לתהות, שהיא תוחזק בחיים על ידי הנשמה מלאכותית? הרעיון האומר שכלכלה צומחת משמעותה שכל התעשיות בה צריכות לצמוח הוא טעות נוראה. כדי שתעשיות חדשות יוכלו לצמוח בקצב מהיר דיו, צריך בדרך כלל לתת לתעשיות ישנות מסויימות להצטמק או לגסוס. כשזה מתרחש, אזי משתחררים הון וכח עבודה לתעשיות חדשות. אם היינו מנסים לשמור בחיים באופן מלאכותי את ענף העגלות וסוסים היינו מאיטים את קצב גידול תעשיית הרכב וכל המקצועות התלויים בו. היינו פוגעים בייצור עושר ומאיטים קידמה כלכלית ומדעית.

אנחנו עושים את אותו הדבר כאשר אנחנו מונעים מתעשייה מסויימת ללכת לעולמה רק כדי לדאוג לכח העבודה שכבר קיבל הכשרה עבורה או להון המושקע בה. כמה שיהיה פראדוקסלי עבור כמה אנשים, אבל בשביל הבריאות של כלכלה דינאמית נחוץ לתת לתעשיות גוססות למות באותה מידה שיש לתת לתעשיות חדשות לצמוח. התהליך הראשון הוא הכרחי לשני. לא יהיה נבון לנסות לשמר תעשיות מיושנות כמו לנסות לשמר שיטות מיושנות של ייצור. שיטות ייצור משופרות תמיד חייבות להחליף שיטות מיושנות אם ברצוננו לספק על ידי מוצרים ואמצעים משופרים צרכים וביקושים ההולכים ומשתנים.