כלכלה בשיעור אחד/המרוץ אחרי הייצוא

הדבר היחיד הגדול יותר מהרצון העז לייצא הוא החרדה הפתולוגית מייבוא. אמנם, מבחינה הגיונית אין דבר פחות עקבי מזה. בטווח הארוך ייבוא וייצוא צריכים להיות שווים אחד לשני (כשמגדירים את שניהם במובנם הרחב ביותר כך שיכללו חפצים "לא מוחשיים" כמו הוצאות של תיירים, חיובים להעברת מטען מעבר לים וכל שאר הפריטים ב"מאזן התשלומים"). יבוא מהווה תשלום עבור ייצוא, ולהיפך. ככל שעולה הייצוא כך עולה היבוא, אם אנחנו מצפים לקבל תשלום עבורו. ככל שיורד הייצוא כך ירד שיעור היבוא. ללא יבוא אנחנו לא יכולים לייצא כי אז לא יהיה לזרים עם מה לקנות את הסחורות שלנו. כשאנחנו מחליטים לייבא פחות, אנחנו בפועל מחליטים גם לייצא פחות. כשאנחנו מחליטים להגביר את הייצוא שלנו, אנחנו בפועל מחליטים גם להגביר את היבוא שלנו.

הסיבה לכך פשוטה: יבואן אנגלי קונה סחורה מיצואן אמריקאי ומשלם לו בליש"ט, אבל היצואן האמריקאי לא יכול לשלם את שכר עובדיו, לקנות בגדים לאשתו או לרכוש כרטיסים לתיאטרון בליש”ט. בשביל אלה הוא חייב דולרים אמריקאים. לכן, הליש"ט שברשותו הם חסרי שימוש אלא אם כן הוא משתמש בהם לרכוש סחורות אנגליות או מוכר אותם (דרך בנק או חלפן) ליבואן אמריקאי כלשהו המעוניין לקנות סחורות אנגליות. בין כך ובין כך, אי אפשר להשלים את הפעולה עד שמשלמים עבור הסחורה המיוצאת באמצעות כמות זהה של סחורה מיובאת.

אותו מצב היה מתקיים אם הפעולה היתה מתבצעת עם דולרים אמריקאים ולא עם ליש"ט אנגלים. אין באפשרות היבואן האנגלי לשלם ליצואן האמריקאי דולרים אמריקאים אלא אם כן סוחר אנגלי יצר חוב בדולרים מקודם לכן כתוצאה ממכירה קודמת. בקיצור, סחר בין מדינות הוא פעולה חובות בדולרים של זרים מתקזזים באשראי הדולרי שלהם. באנגליה, החובות שיש לזרים בליש"ט מתקזזים עם האשראי בליש"ט שהם מחזיקים.

אין סיבה להכנס לפרטים הטכנים של עניין זה – הם נמצאים בכל ספר לימוד איכותי בנושא שערי חליפין. אך צריך לציין שאין משהו מיסתורי מטבעו בעניין הזה (על אף המיסתוריות שאוהבים שיהיה אפוף בו), והוא לא שונה באופן מהותי ממה שמתרחש בסחר פנים מדינתי. כל אחד מאיתנו חייב גם למכור משהו, אפילו אם אצל רובינו מדובר בשירותים ולא בסחורות, כדי להשיג את היכולת לקנות. סחר פנימי גם מתנהל בעיקר באמצעות מחיקת חוב אחד מול השני דרך סוכן המיועד לכך.

אכן, ,במסגרת תקן הזהב הפרשים בין יבוא לייצוא לפעמים תוקנו דרך העברת זהב. באותה מידה היה אפשר לכסות את ההפרש בהעברת כותנה, פלדה, וויסקי, בשמים או כל סחורה אחרת. ההבדל העיקרי הוא שכשיש תקן זהב הביקוש לזהב יכול להמתח כמעט ללא הגבלה (זאת באופן חלקי מפני שהוא נחשב ל"כסף" בינלאומי ולא כסתם עוד סחורה), ובהתאם לכך מדינות לא מעמידות מכשולים בפני קבלת זהב כמו שהן עושות בקבלת סחורות אחרות. (מצד שני, בשנים האחרונות, מדינות שמות מכשולים בפני ייצוא הזהב יותר מכל סחורה אחרת; אבל זה סיפור אחר).

עכשיו, אותם אנשים שמסוגלים לחשוב בצורה ברורה והגיונית כשמדובר בסחר פנימי נהיים רגשניים ומטושטשי חשיבה כשמדובר בסחר עם מדינות זרות. בזה הם מסוגלים לקדם או להיכנע לעקרונות שהם סבורים שיהיו בגדר הטירוף ליישם בסחר פנימי. דוגמה נפוצה לכך היא האמונה שהממשלה צריכה לתת הלוואות ענקיות למדינות זרות כדי להגדיל את הייצוא שלנו, גם אם יש סבירות גבוהה שהלוואות אלה לא ייפרעו לעולם.

ללא ספק, צריך שיהיה מותר לאזרחים אמריקאים להלוות כסף במישור הבינלאומי כאשר הם נושאים את הסיכונים. אסור לממשלה להציב מחסומים בפני הלוואות פרטיות למדינות שאיתם אנחנו בקשרי ידידות. כיחידים אנחנו חייבים להיות מוכנים לתת ביד רחבה לאנשים הנמצאים במצוקה, על בסיס הומאניטרי בלבד. אבל אנחנו תמיד חייבים בבירור לזכור מה אנחנו עושים. לא יהיה נבון לתת צדקה לאנשים זרים במסווה של החלטה עסקית. זה יכול להוביל לאי הבנות וליחסים רעועים אחרי כן.

אבל בין הטיעונים המוצגים בעד הלוואת כסף בהיקפים ענקיים למדינות זרות תמיד יתפוס רעיון מופרך במקום נכבד. הוא הולך ככה: אפילו אם חצי מההלוואות (או כולם) שאנחנו נותנים למדינות זרות לא יוחזרו, המדינה שלנו תהיה במצב טוב יותר לאחר שהיא נתנה אותם, כי הם יתנו דחיפה משמעותית ביותר לייצוא שלנו.

צריך להיות ברור באופן מיידי שאם ההלוואות שאנחנו נותנים למדינות זרות המאפשרות להם לקנות את הסחורות שלנו, לא מוחזרות, אז אנחנו מחלקים את אותן סחורות בחינם. מדינה לא יכולה להתעשר אם היא תחלק סחורות בחינם. זה רק יגרום לה להעני.

אין חולק על טענה זו כשמדובר במישור הפרטי. אם יצרנית רכבים תלווה לאדם $5000 בשביל שיקנה רכב המתומחר באותו מחיר, וההלוואה לא תוחזר, יצרנית הרכב לא תהיה במצב טוב יותר כי היא "מכרה" את הרכב. היא פשוט איבדה את אותו הסכום שעלה לייצר את הרכב. אם עלות הרכב היא $4000 ורק חצי מההלוואה מוחזרת, אזי היצרנית איבדה $4000 מינוס $2500 או סכום נטו של $1500. היא לא כיסתה בסחר מה שהיא איבדה בהלוואה גרועה. אם העניין הזה מובן כל כך כשמדובר בחברה פרטית, מדוע אנשים, הלכאורה חכמים, מתבלבלים בנוגע אליו כשמדובר במדינה ריבונית? הסיבה לכך היא, מפני שצריך לעקוב אחרי הפעולה עוד כמה שלבים.

לדוגמה, יצואנים אכן ירוויחו בשורה התחתונה בעקבות הלוואות גרועות שיינתנו למדינות זרות. וההפסד למשק הלאומי ממנו יהיה דבר וודאי, אך יהיה קשה לעקוב אחרי התפלגותו. כי אם היה מדובר במלווים פרטיים, ההפסדים היו נספגים באופן ישיר. אך הכסף הנפסד על ידי הלוואות ממשלתיות משולם בסופו של דבר מכספים הנגבים באמצעות מיסוי.

בטווח הארוך, עסקים ותעסוקה בארה"ב ייפגעו, ולא יהנו, מהלוואות למדינות זרות שלא ייפרעו. עבור כל דולר נוסף שיהיה לקונה זר לקנות סחורה אמריקאית, יהיה דולר פחות לקונים מקומיים. כתוצאה מכך, עסקים הנשענים על פעילות מקומית ייפגעו באותה מידה שעסקי הייצוא ירוויחו. אפילו חלק לא מבוטל מחברות המייצאות ייפגעו במאזן הנטו. לדוגמה, יצרנית רכב אמריקאיות, מכרה כ15 אחוז מהתפוקה שלה בשווקים זרים ב1975. לא יהיה רווחי עבורה למכור 20 אחוז מהתפוקה שלה בשווקים זרים, בסיוע הלוואות גרועות למדינות זרות, אם כתוצאה מכך תהיה ירידה, נניח, של 10 אחוז במכירות לאמריקאים כתוצאה מהמיסים הנוספים הנגבים מקונים אמריקאים בשביל לכסות את ההלוואות שלא ייפרעו.

כאמור, אין משמעות הדבר שיהיה לא נבון מצד משקיעים פרטיים לתת הלוואות לזרים, אלא, שלא נוכל להתעשר מנתינת הלוואות גרועות.

מאותה סיבה שלא יהיה נבון להמריץ באופן שקרי את פעילות הייצוא באמצעות הלוואות גרועות או סתם מתנות למדינות זרות, לא יהיה נבון להמריץ באופן שקרי פעילות יצואנית באמצעות סובסידיות. סובסידיית ייצוא היא מקרה ברור של מתן משהו לזר מבלי לקבל תמורה עבורו, כשאנחנו מוכרים לו סחורה במחיר הנמוך מעלות הייצור שלה. היא עוד מקרה של ניסיון להתעשר באמצעות מתן מתנות.

על אף כל זה, ממשלת ארה"ב עסוקה מזה שנים בתוכנית של "סיוע כלכלי בינלאומי" שחלק משמעותי ממנו מורכב פשוטו כמשמעו ממתנות המסתכמות במיליארדי דולרים. כרגע אנחנו מתעניינים רק בהיבט אחד של אותה תוכנית: המחשבה הנאיבית של תורמים רבים שזאת שיטה מתוחכמת ואפילו נחוצה של "הגדלת הייצוא שלנו" ובהתאם לכך לשמר שגשוג ותעסוקה. היא עדיין רק עוד צורה של האשליה שמדינה יכולה להתעשר באמצעות מתן מתנות. מה שמסתיר את האמת מתומכים רבים של התוכנית היא, שמה שמחולק הוא לא סחורת הייצוא עצמה אלא הכסף שאיתו קונים אותה. לכן, יהיה אפשרי ליצואנים בודדים להרוויח בשורה התחתונה מההפסד הלאומי הזה, בתנאי שהרווחים שלהם יעלו על חלקם במיסים שיהיו נדרשים לממן את התוכנית.

פה יש לנו פשוט עוד מקרה של הסתכלות מוטעית בתוצאה המיידית של מדיניות מסויימת על קבוצה אחת בודדת, מבלי להיות מספיק סובלניים או חכמים לעקוב אחרי התוצאות לטווח הארוך של המדיניות על כולם.

אם אנחנו אכן נעקוב אחרי התוצאות לטווח הארוך על כולם, נגיע למסקנה נוספת, והיא ההיפך הגמור מההשקפה השולטת בקרב גורמים ממשלתיים כבר מאות שנים. והיא, כמו שג'ון סטיוארט מיל ציין באופן כה ברור, שהרווח האמיתי מסחר בינלאומי עבור מדינה כלשהי טמונה לא בייצוא שלה אלא ביבוא. צרכנים אז יכולים להשיג ממדינות אחרות מצרכים במחיר נמוך יותר ממה שעולה אצלם במדינה, או מצרכים שלא היו יכולים להשיג בכלל מיצרנים מקומיים. דוגמאות בולטות לכך בארה"ב הם קפה ותה. כשנקח בחשבון את כל הגורמים, הסיבה האמיתית שמדינה זקוקה לייצוא היא כדי שיהיה לה עם מה לשלם עבור היבוא שלה.