כלכלה בשיעור אחד/אשראי מסיט ייצור
"עידוד" ממשלתי לעסקים צריך להרתיע אותנו בדיוק כמו עוינות ממשלתית. העידוד (הלכאורה) הזה מתממש בצורה של אשראי ממשלתי או עירבון ממשלתי לחובות.
סוגיית האשראי הממשלתי יכולה להיות מסובכת מפני שמעורבת בה אפשרות של אינפלציה. נדחה את הניתוח אודות ההשפעות של אינפלציה לפרק מאוחר יותר. כרגע, למען הפשטות, האשראי שאנו דנים בו לא נתון לאינפלציה. האינפלציה, כפי שנראה מאוחר יותר, על אף שהוא מסבך את הניתוח, איננו משנה בסופו של דבר השפעות של מדינוית.
אשראי לחקלאים היא הצעה שכיחה מהסוג הזה. בעיני רוב חברי הקונגרס, החקלאים פשוט לא מקבלים מספיק אשראי. האשראי המסופק על ידי חברות משכנתאות פרטיות, חברות ביטוח או בנקים אף פעם לא תספיק. הקונגרס תמיד מוצא חללים שלא תפוסים על ידי המוסדות הקיימים, ללא קשר לכך שחלק ניכר מהם הובאו לעולם על ידו. לחקלאים יש מספיק אשראי לטווח הארוך או לטווח הקצר, אבל לא לטווח ה"בינוני”; או שהריבית גבוהה מדי; או שהאשראי זמין רק לחקלאים אמידים. אז מוסדות אשראי והלוואות מסוגים חדשים נוצרים כל הזמן על ידי המחוקקים.
נראה, שהאמון במדיניות הזו צומח מקוצר ראייה: הסתכלות בעניין רק מנקודת מבטם של החקלאים הלוקחים את ההלוואות ולקיחת בחשבון רק את החלק הראשון של הפעולה.
באמת, צריך לפרוע כל הלוואה באיזשהו שלב. כל אשראי הוא חוב. לכן, הצעות להגדלת מחזור האשראי הן בעצם הצעות להגדלת כמות החובות. הן היו הרבה פחות אטרקטיביות אם היינו מתייחסים אליהם ככה.
אין אנחנו צריכים לדון בהלוואות רגילות הניתנות לחקלאים דרך ערוצים פרטיים. אלה מורכבות ממשכנתאות, מפריסת תשלומים עבור רכישת רכבים, מחשבים, מקררים ועוד ציוד חקלאי, ומהלוואות בנקאיות הניתנות לחקלאי עד שהוא יכול לאסוף ולשווק את תוצרתו. כעת, צריך רק להתייחס להלוואות או ערבונות הניתנות לחקלאים על ידי משרד ממשלתי כלשהו.
הלוואות אלה הם משני סוגים. הראשון מטרתו היא, שהחקלאי לא ישחרר את תוצרתו לשוק. זה סוג מסוכן במיוחד, אבל יהיה נוח יותר לדון בו מאוחר יותר כשנדבר על פיקוח ממשלתי על מוצרי גלם. השני הוא בשביל לספק מימון לחקלאי – בדרך כלל לעזור לו להקים עסק על ידי קניית קרקע או טרקטור או פרד.
במבט חטוף, יש הצדקה לסוג השני של הלוואה. כאן יש לנו משפחה ענייה, יאמרו לנו, ללא אמצעי מחייה. יהיה בזבזני ואכזרי להפוך אותה למקרה סעד. נקנה לה חווה; נתן לה הזדמנות לנהל עסק; נהפוך את חביריה לאזרחים יצרנים בעלי כבוד עצמי; ניתן להם להוסיף לתל"ג ולהחזיר את ההלוואה ממה שהם מייצרים. או, שיהיה חקלאי המתקשה עם אמצעי ייצור פרימיטיבים מפני שאין לו את ההון הנדרש כדי לקנות לעצמו טרקטור חדש. נלווה לו את הכסף עבורו; נאפשר לו לייצר; הוא יחזיר את ההלוואה באמצעות היבול הנוסף שיהיה לו. ככה, לא רק שנעשיר אותו אלא את כל הקהילה גם כן. וההלוואה, מסתיים הטיעון, עולה לממשלה ולמשלמי המיסים פחות מכלום כי הוא "נפרע מעצמו"1.
אכן דבר דומה מתרחש כל יום במסגרת מערכת האשראי הפרטית. אם אדם חפץ לקנות חווה ויש לו, נגיד, רק חצי או שליש מהסכום הנדרש, חבר או הבנק ילוו לו את הכסף החסר בצורה של משכנתא על החווה. אם הוא קונה טרקטור, היצרן יתן לו לשלם מכיסו שליש מהסכום והשאר ישולם בתשלומים במשך זמן מוגדר מתוך הרווחים שיהיו בעזרת הטרקטור החדש.
אך יש הבדל משמעותי בין הלוואות פרטיות להלוואות ממשלתיות. כל מלווה מסכן את הונו הפרטי (נכון, בנקאי מסכן את הכספים של אחרים שהופקדו אצלו, אבל אם הוא מפסיד את הכסף הזה הוא יצטרך להחזיר אותו מכספו הפרטי או שיפשוט את הרגל). כשאנשים מסכנים את כספם הפרטי, הם בדרך כלל זהירים, ובוחנים האם קיימים נכסים מספיקים שישמשו כעירבון ואת כושרו העסקי ויושרו של הלווה.
אם הממשלה היתה מתנהלת לפי אותם תקנים מחמירים, לא היתה הצדקה עבור כניסתה לתחום הזה בכלל. בשביל מה קיימים המוסדות הפרטיים הנוכחים? אך הממשלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתנהלת לפי סטנדרטים אחרים. באמת, כל הטיעון סביב כניסתה לתחום ההלוואות הוא, שהיא תספק הלוואות לאנשים שאינם מסוגלים לקבל הלוואות ממוסדות פרטיים. כל זה הוא רק להגיד בצורה אחרת שהממשלה תסכן את הכסף של אחרים (משלמי המיסים) שהמלווים פרטיים לא היו מסכנים. לפעמים, אפילו תומכים יגידו מראש שאחוז ההפסדים של ההלוואות הממשלתיות האלה יהיה יותר גבוה משל הלוואות פרטיות. אך הם מתרצים, שהייצור הנוסף של הלווים הפורעים את חובותיהם יפצה על ההפסד הזה.
הטיעון הזה מתקבל על הדעת כל עוד אנחנו מתמקדים רק בלווים, להם הממשלה מעניקה כסף, ומתעלמים מאלה שהממשלה מונעת מהם כסף. מה שנלווה באמת זה לא כסף, שבסך הכל הוא אמצעי תשלום, אלא הון. (כבר הודעתי לקורא אודות דחייה למועד מאוחר יותר דיון בסיבוכים הנגרמים על ידי אינפלציה.) מה שנלווה באמת, זה החווה או הטרקטור עצמו. עכשיו, כמות החוות מוגבלת, כמו היכולת לייצור טרקטורים (בהנחה שעודף טרקטורים לא מיוצר על חשבון דברים אחרים). החווה או הטרקטור הנלווים ל-א' אינם יכולים להגיע ל-ב'. לכן, השאלה האמיתית פה היא: מי יקבל את החווה או את הטרקטור? א' או ב'?
זה מוביל אותנו לבדוק את היכולות של א' וב', מה כל אחד מהם מסוגל לתרום - מה כל אחד תורם - לייצור. א', בואו נניח, הוא אותו אדם שהיה זוכה בחווה גם ללא התערבות ממשלתית. הבנקאי המקומי ושכניו מכירים אותו ואת עברו. הם רוצים למצוא שימוש יצרני לכספם. הם יודעים שהוא חקלאי טוב ואיש ישר המחזיר את חובותיו. בעיניהם, הם בקושי מסתכנים. אולי כבר יש לו, באמצעות חריצות, חסכנות, וראיית הנולד, מספיק כסף בשביל לרכוש רבע מחווה. הם מלווים לו את שלושת הרבעים הנותרים ואז הוא רוכש את החווה.
יש איזשהו רעיון משונה שמסתובב בעולם, המוחזק על ידי אנשי מימון מפוקפקים, שאשראי הוא דבר שבנקאי מעניק למאן דהו. האמת היא, להיפך, אשראי הוא משהו שכבר יש לו לאדם. יש לו אותו, אולי מפני שברשותו נכסים ששווים בשוק - בערכם הממוני - יותר ממה ששווה ההלוואה שהוא כעת מבקש. או מפני שההתנהגות שלו בעבר וקורות חייו מזכים אותו בו. הוא נכנס לבנק עם הדבר הזה. זאת הסיבה שהבנקאי נותן לו את ההלוואה. הבנקאי לא נותן משהו תמורת כלום. הוא מרגיש בטוח שההלוואה תיפרע. הוא פשוט ממיר צורה נזילה יותר של נכס או אשראי בצורה נזילה פחות. לפעמים, הוא עושה טעויות, ואז זה לא רק הבנקאי שיסבול, אלא כל הקהילה; עושר שהיה צריך להווצר על ידי הלווה לא נוצר, ומשאבים התבזבזו.
עכשיו, יש ל-א' את האשראי שעל סמך זה הבנקאי יתן לו הלוואה. אך הממשלה נכנסת לעסקי ההלוואות עם כוונה לגמול חסדים, מפני, כמו שהגדרנו, היא דואגת ל-ב'. ב' לא יכול לקבל משכנתא או הלוואות אחרות ממלווים פרטיים מפני שאין לו אשראי אצלם. אין לו חסכונות; אין לו עבר מרשים כחקלאי; אולי הוא כרגע מקבל הבטחת הכנסה. למה שלא, אומרים תומכי האשראי הממשלתי, נעשה ממנו איש יצרני וניתן לו הלוואה שתספיק כדי לרכוש חווה וטרקטור ולהתארגן עסקית?
אולי במקרים בודדים דבר זה יסתדר בסוף. אך די ברור, שבאופן כללי האנשים שיהיו זכאים לפי הדרישות הממשלתיות יהוו סיכון ממוני גבוה יותר מאנשים העומדים בדרישות של מוסדות פרטיים. יותר כסף הולך להיות מופסד על ידם. יהיה אחוז גבוה יותר של כשלונות ביניהם. הם יהיו פחות יעילים. יותר משאבים ילכו לטימיון. אך הזכאים להלוואות ממשלתיות יקבלו את החוות והטרקטורים שלהם על חשבון אלה שבמצב אחר היו זכאים להלוואות פרטיות.
מפני של-ב' תהיה חווה, ל-א' תחסר חווה. א' יידחק מבעלות חווה, או מפני שהריבית הודות לפעילות הממשלתית עלתה, או מפני שמחירי החוות עלו בגללם, או מפני שאין כבר אדמה חקלאית בסביבתו. בכל אופן, בשורה התחתונה, התוצאה של מתן האשראי הממשלתי לא תהיה עלייה בהון המיוצר על ידי הקהילה אלא ירידתו, בגלל שההון הריאלי הזמין (המורכב מחוות, טרקטורים וכו.) מופקד בידי לווים פחות יעילים במקום אלה היותר יעילים ואמינים.
המצב מתבהר עוד יותר כשאנחנו עוברים מחקלאות לצורות אחרות של עסקים. ההצעה הנשמעת לעיתים קרובות היא, שהממשלה תקח אחריות על סיכונים שהם "גדולים על המגזר הפרטי”. משמעות הדבר היא, שפקידים יהיו רשאים לסכן את כספי משלמי המיסים באפיקים שאף אחד אחר לא היה מוכן להסתכן בהם.
מדיניות כזאת מובילה לרעות חולות מסוגים שונים. היא מובילה להעדפה ממניעים לא כשרים: מתן הלוואות למקורבים ולחברים או תמורת שוחד. היא בסוף תוביל לפרשיות שערורתיות. היא תוביל לחילופי האשמות כל פעם שכספי הציבור מבוזבזים על מיזמים כושלים. היא תוביל להגברת הדרישה לסוציאליזם: הרי יישאל בצדק, אם הממשלה מוכנה לשאת בסיכונים, למה שהיא לא תגרוף את הרווחים? איזה הצדקה יש באמת לבקש ממשלמי המיסים לשאת בסיכונים ולתת לבעלי הון פרטיים לשמור אצלם את הרווחים? (אמנם את הדבר הזה, כפי שנראה בהמשך, אנחנו עושים בדיוק במקרים של הלוואות ממשלתיות "עומדות" לחקלאים.)
אך נדלג על כל הרעות החולות האלה כרגע, ונתמקד בתוצאה אחת בלבד של הלוואות מסוג זה. והיא, שהם יבזבזו הון ויפגעו בייצור. הם יעבירו הון זמין לפרוייקטים רעים או, במקרה הטוב, בינוניים. הם יפקידו אותו בידי אנשים פחות ראויים או פחות אמינים לעומת אלה שהיו מקבלים אותו במצב אחר. הרי, כמות ההון הריאלי בכל רגע נתון (בניגוד לשטרות מודפסים המייצגים ערך ממוני כלשהו) מוגבלת. מה שמופקד בידי ב' לא יכול להנתן ל-א'.
אנשים רוצים להשקיע את ההון שלהם. אבל הם זהירים. הם רוצים לקבל אותו בחזרה. לכן, רוב הלווים בודקים כל הצעה לעומק לפני שמשקיעים על פיה את כספם. הם שוקלים את הסיכויים לרווח מול הסיכויים להפסד. אולי לפעמים הם יעשו טעויות. אבל מפני כמה סיבות הם עלולים לטעות פחות מהמלווים הממשלתיים. ראשית, הכסף הוא שלהם או שהוא הופקד בידם מתוך בחירה חופשית. במקרה של הלוואה ממשלתית, הכסף הוא של אנשים אחרים, והוא נגבה מהם ללא התחשבות בהסכמה שלהם כמיסים. כסף פרטי יושקע רק במקרים בהם מובטח פירעון החוב בתוספת ריבית או רווח. זה סימן לכך שמצופה מאלה שניתנת ההלוואה להם שייצרו דברים שבני אדם אכן יהיו מעוניינים בהם. הכסף הממשלתי לעומתו, כנראה ילך לקראת מטרה כללית לא ברורה כמו "יצירת מקומות עבודה”; וככל שהעבודה תהיה פחות יעילה – זאת אומרת, ככל שתגדל כמות התעסוקה הנדרשת ביחס לערך המוצר – כך היא תהיה מוערכת יותר.
מעבר לכך, הלווים הפרטיים נבחנים באכזריות על יד השוק. אם יעשו טעויות קשות, הם יפסידו את כספם ולא יישאר בידם עוד כסף להלוות. רק אם הם הצליחו בעבר, יהיה להם כסף להלוות בעתיד. באופן הזה, לווים פרטיים (להוציא מקרים בודדים של אלה שהגיע אליהם הון בירושה) מסוננים היטב על ידי תהליך של הישרדות החזק. לווים ממשלתיים לעומתם, או שהם כאלה שעברו סינון דרך קורס צוערים, ויודעים להתמודד עם סוגיות היפותטיות באופן היפותטי, או שהם כאלה היודעים לספק את הסיבות הסבירות ביותר למה יש לתת הלוואה כלשהי, והסיבות הסבירות ביותר מדוע הם לא אשמים בכך שההלוואה לא הצליחה. אבל בשורה התחתונה התוצאה היא אותו דבר: הלוואות פרטיות ינצלו משאבים והון קיימים בצורה הרבה יותר טובה מהלוואות ממשלתיות. הלוואות ממשלתיות, בקיצור, ביחס להלוואות פרטיות, יפגעו בייצור ולא יסייעו לו.
הרעיון מאחורי הלוואות ממשלתיות לאנשים פרטיים רואה את ב' ושוכח את א'. הוא לוקח בחשבון את אותם האנשים שבידיהם ההון מופקד; הוא שוכח את אלה שבמצב אחר היו מקבלים את אותו ההון. הוא רואה את הפרוייקט בו מושקע ההון; הוא שוכח את הפרוייקטים מהם נמנע ההון. הוא רואה את ההטבה עבור קבוצה אחת בלבד; הוא מתעלם מהנזקים הנגרמים לקבוצות אחרות, ומההפסד הכולל של הקהילה.
הטיעון נגד ערבונות ומשכנתאות ממשלתיים לגופים פרטיים, אפילו שהוא פחות ברור מאליו, משכנע כמעט כמו הטיעון נגד הלוואות ומשכנתאות ממשלתיות ישירות. התומכים בערבונות ממשלתיים שוכחים שבסוף הון ריאלי, המוגבל בכמותו, הוא מה שנלווה, ושהם מסייעים ל-ב' הברור בזהותו על חשבון איזה א' הבלתי ניתן לזיהוי. המשמעות של משכנתאות שהממשלה ערבה להן היא, הלוואות גרועות נוספות, במיוחד כאשר לא נדרש הון עצמאי התחלתי משמעותי (אם בכלל). הן מכריחות את משלם המיסים לסבסד סיכונים גבוהים ולכסות הפסדים. הן מעודדות אנשים "לרכוש" בתים שהם באמת אינם מסוגלים לרכוש. הן מובילות למצב של היצע עודף של בתים ביחס לדברים אחרים. הן מעודדות באופן זמני צמיחת יתר של ענף הבנייה, מעלות את עלויות הבנייה עבור כולם (כולל הקונים בעלי אותן משכנתאות), ועלולים להוביל את כל תעשיית הבנייה להתרחבות בעלת עלויות רבות מיותרות. בקיצור, הן לא מגדילות את הייצור הלאומי, אלא מעודדות השקעות גרועות.2
הערנו בתחילת הפרק, ש"סיוע" ממשלתי לעסקים הוא משהו שצריכים לחשוש ממנו באותה מידה שיש לחשוש מעוינות ממשלתית. דבר זה הוא גם בר תוקף לסיבסודים ממשלתיים. הממשלה אף פעם לא מלווה או מעניקה משהו לעסקים שהיא לא נוטלת מהם. אפשר לשמוע תומכי הניו דיל (New Dealers) ועוד כאלה התומכים במדינה חזקה, המתגאים בצורה שהממשלה "חילצה עסקים" באמצעות החברה למימון בנייה מחדש (Reconstruction Finance Corporation), החברה להלוואות לבעלי דיור (Home Owners Loan Corporation) ועוד סוכנויות ממשלתיות ב1932 והלאה. אך הממשלה לא מסוגלת להעניק סיוע ממוני לעסקים, שלפני או אחרי כן, היא לא תקח מעסקים. כל כספי הממשלה מגיעים ממיסים. אפילו לגבי ה"אשראי הממשלתי" המהולל, נקודת ההנחה היא, שההלוואות שלה יפרעו בסוף מהכנסות המגיעות ממיסוי. כשהממשלה מסבסדת או נותנות הלוואות לעסקים, מה שהיא עושה זה להטיל מיסים על עסקים פרטיים מצליחים כדי לתמוך בעסקים פרטיים כושלים. אולי במצבי חירום מסויימים תהיה הצדקה לכך, וביתרונות שלו לא נדון כעת. אבל לטווח הארוך, זה לא נראה כמו הצעה משתלמת מבחינת המדינה בכללותה. והניסיון כבר הראה שהיא לא.