כל בו/קא

<< · כל בו · קא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קא

קא. דין הלכות טרפות

סימני בהמה וחיה הנאכלת מפורשים בתורה והם שנים מפרסת פרסה ומעלת גרה וכלל לכל שהיא מעלת גרה שאין להם שינים בלחי העליון לפי שהש״י שליט בעולמו יתברך שמו ברא הטבעים כרצונו ומפני שאין להם שנים לטחון וללעוס המאכל כפי הצורך הכין להם העלאת גרה לכתשו ולטחנו הטב הדק כפי הצורך והעדר השנים של מעלה ג״כ הוצרך לה לפי שהיא נזונת מן העשבים ומעלה האילנות ביערות ואין להם פנאי לטחון כראוי בעת האכילה מפני פחד החיות הרעות הטורפות ומפני החום או רוב הקור וסבות אחרות רבות לפיכך מאספת וכונסת בעת האכילה כל מה שתוכל ומקבצת אותו במקום אחד במעיה בלעיסה מועטת ואחר כך כשתנוח בעת הצהרים ובלילות היא מעלת גרה וטוחנת ולפיכך לא היה ראוי לה שינים למעלה. ועל כן ראוי לומר כי מאהבת השם אותנו בחר בנו ונתן לנו אלו הסימנין לפי שהן מודיעין ומעידין שאין אלו המינין דורסין ולא טורפין שאין מזונן מן הבשר שיצטרכו לדרוס ולטרוף כמו הארי והדוב והנמר לפיכך גם אין להן כלי הדריסה שאין הצפרנים שלהן חדין ופרסותיהם חלוקות וסדוקות כפי הצורך להלוכן ולקפץ ולדלג בהרים ובגבעות ובאמת לפי חבתנו הרחיק ה׳ יתברך מזונותינו מן המינים הדורסים והטורפין בעלי ארס לפי שהדבר ידוע בודאי שהמזון מהפך טבע הנזון ומושך בטבעו ויהפוך טבעם להמי׳ ולהזיק ולא יאות זה לעבדי השם ועם נחלתו.

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה ובדמותה שאינה מפרסת פרסה ולא מעלת גרה הרי זו מותרת באכילה והוא שילדה בפניו. ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע״פ שמפריס פרסה ומעלה גרה הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטהור טהור ומן הטמא טמא. ודג טהור שנמצא במעי דג טמא טהור ודג טמא הנמצא במעי דג טהור טמא לפי שאין גדולו מן הטהור.

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שני גבין או שני שדראות אסורה באכילה וזו היא הנקראת בתור׳ שסועה. וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף אפילו עוף טהור אסור באכילה.

עיקר זאת הבבא שאין מין טהור מתעבר ממין טמא בירושלמי במס׳ נדה ובכורות. ותו גרסינן התם כלו אדם ופניו פני בהמה אינו ולד כלו בהמה ופניו פני אדם הרי זה ולד כלו אדם ופניו בהמה אפילו עומד וקורא בתורה אומרים לו רד לשחוט. כלו בהמה ופניו אדם אפי׳ חורש בשדה אומר לו חלוץ ויבם כ״מ.

וצריכין אנו להבדיל בין הבהמה והחיה לפי שהבהמה חלבה אסור באכילה ואין דמה טעון כסוי והחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי.

וסמני החיה למדנו מפי השמועה כל שקרניו מפוצלות פורקד״ש בלע׳ כמו קרני האיל והצבי או שהיו כרוכו׳ פירוש שהן קלפה על קלפה כדבר כרוך כמו קרני השור וסדוקות כמו קרני העז כלומ׳ שיש בהן חריצין ופגימות ויהיה החדק נבלע בהן. והדורו׳ כקרני הצבי פירוש מלשון הדר כלומר מצהירות אם יהיו בהן שלשה סימנין הללו כרוכות סדוקות הדורות הרי זו חיה טהורה אם שקרניו מפוצלות כמו שבארנו.

וכל מין שיסתפק אם הוא מין בהמה או מין חיה חלבו אסור. ואין לוקין עליו ומכסין דמו.

ושור הבר הוא מין בהמה וחלבו אסור. וזה שאוכלין חלבו בגלילות טולוש״א אינו שור הבר אלא יחמור הוא עז הבר וקורין לו ברופו״ל וגם זה קורין לו כן:

סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה אבל מנה המינין הטמאין בלבד ושאר המינין טהורין לפיכך כל מי שבקי באותן שמנה תורה ובשמותיהם אוכל כל עוף שאינו מהן. ועוף טהור נאכל במסורת אם היה פשוט באותו מקום שהוא עוף טהור. ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד. והוא שיהיה מוחזק אותו הרב להיות בקי בהן ובשמותיהן. ומי שאינו מוחזק בודק בהן שלא יהא דורס ואוכל ויהיה בו אחד משלשה סימנין הללו ואלו הן אצבע יתרה פירוש הוא האצבע הגבוהה מאחרי הרגל או זפק ושיהיה קורקבנו נקלף ביד. היה חזק ודבק והניחו בשמש ונקלף הרי זה מותר. ואמרו הגאונים ז״ל שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא באחד משלשה סימנין הללו אם לא יהיה אותו הסימן קורקבנו נקלף. ובעל העטור כתב דכל היכא דאית ליה שלשה סימני טהרה אע״ג דלא ידעינן אי דריס טהור ואי ידעינן ביה דדריס אע״ג דאית ליה ג׳ סמני טהרה אסור ואי ידעינן דלא דריס טהור בסימן אחד ואי לית ביה שום סימן אע״ג דלא דריס טמא שאין זה סימן טהרה. ואי לא ידעינן אי דריס אף על גב דאית ביה ב׳ סימנין טמא אי לא פשיטא ליה דלאו מין דעורב הוא כגון אווזין ומיניהו ור״ת והר״מ ז״ל פסקו דכל היכא דלא דריס כשר בלא שום סימן טהרה וכן כתבו הגאונים.

וכתב ה״ר יונתן ז״ל קבלנו מאבותינו ומזקנינו כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פאבט״ה כגון האווז בידוע שאינו דורס. וכן בשם ר״ת ז״ל.

כל עוף השוכן עם הטמאים ונדמה להם טמא. וכל שחולק רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא.

ולשון הראב״ד ז״ל בענין הדריסה אני קבלתי עוף הדורס ברגלו מה שהוא אוכל בין חי בין מת ואפילו ירקות הרי זה דורס וטמא. והעורב והעטלף עוזרים זה הפי׳ שאין מכין שום עוף חי והם בכלל הדורסי׳ וזה כמו שפרשו כל עוף שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינטל כלו אצל פיו דריסה היא כמו שעושה העורב שקורין קוו״ה. ואי אפשר לפרש דורס בעוף שמטיל ארס לפי שעורב ודוב המנויין בפרשה אין להן ארס. וכת׳ ה״ר יצחק אותן עופות הגדלים מן העצים התלויין באילנות בחרטום שלהן ר״י היה אוסרם משום שרץ העוף וכן היה אוסרם רבי יחיאל ב״ר יוסי ז״ל:

וסמני החגבים הטהורים שלשה ואלו הן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקפו ויש לו ב׳ כרעים לנתר בהם. ומי שאין לו כרעים או כנפים עכשו ועתיד לגדלם מותר מעכשו. ונאמן הצייד עליהן כבעוף:

וסימני הדגים הטהורים סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת הוא שדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשו והיה לו כשיגדל או שהיו לו קשקשי׳ בעודו במים ובהעלותו יישיר קשקשיו או שאין לו קשקשים החופין את כולו או שאין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת מותר.

כתוב בתנחומא אמר רבי סיסנא בשם רבי חייא מה שאסר הב״ה בבהמה התיר בחיה ומה שאסר בחיה התיר בעוף מה שאסל בעוף התיר בדגים. אסר חלב בבהמה התיר בחיה אסר גיד הנשה בחיה התירו בעוף אסר דם בעוף התירו בדגי׳ וכל כך למה ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות ע״כ:

האוכל מבשר בהמה טמאה או מחיה טמאה כזית לוקה. וכן האוכל כזית עוף טמא. או כזית דג טמא וכל האוכל כזית משרץ העוף כגון חגב טמא וזבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן לוקה.

וכל האוכל בריה טמאה כלה בפני עצמה אפילו היתה פחותה מן החרדל לוקה בין שאכלה חיה בין שאכלה מתה ואפילו פרחה או נשתנית צורתה. והאוכל משרץ הארץ כגון נחש ועקרב וחפושית ונדל לוקה בכזית.

והאוכל מבשר הח׳ שרצים האמורי׳ בתורה שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת אח׳ מותם לוקה בכעדשה וכלן מצטרפין לשעור זה. אבל החותך אבר מן החי מהן שעורו בכזית וכלן מצטרפין לכזית.

והאוכל כזית משרץ המים כגון הבריות שאינן לא כצורת דג טמא ולא כצורת דג טהור כגון הדלפין והצפרדע וכלב המים והתולעים והעלוקה שבמים לוקה.

וכל רומש על הארץ כגון הבריות הנבראות בגופי הנבלות ובאשפות כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ומנקבה האוכל מהן כזית לוקה.

והמינין הנבראים בגופי המאכלות ובפירות אם פרשו לארץ אף על פי שחזרו לתוך המאכל או לתוך הפרי האוכל מהן כזית לוקה ואם לא פרשו אוכל הפרי עם תולעת שבתוכו. והוא שהתליע האוכל אחר שנתלש מן הארץ אבל התליע במחובר לא יאכלנו עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעה. ואם שהה אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין התולעה שבו מתקיים שנים עשר חדש פירוש אינו מתקיים דהוה ליה עפרא בעלמא. ויש במקום אחר כלל כל בריה שאין בה עצם אינו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר ואי לא פריש אין בו אסור ואם נמצא מת אפשר שהתליע במחובר ואפילו לא פריש אסור עד לאחר שנים עשר חדש אבל אח׳ שנים עשר חדש מותר וכל שכן אם נמצא חי לאחר שנים עשר חדש שבידוע שלא התליע במחובר וכי לא פריש שרי. אך הבעל העטור ור״ש ז״ל מחמירין עוד ואומר׳ שהתולעת שבהן לאחר שנים עשר חדש אם חי הוא ולא פריש מותר אבל אם מת הוא אסור דשמא במחובר התליע ומת אבל עדין קיים ועומד באסורו.

וכתב ה״ר יצחק אותן הקורקוצונ״ש שבפולי׳ ובשאר הקטנית פשיטא שבאין בתלוש ואותן שיצאו ופרשו שוב אינן חוזרין לתוכו וטוב להניחן במים רותחין כדי שלא ישרצו לדפני הקדרה. והר״ף ז״ל כתב מיהו רבנו יחיאל ז״ל היה אוסרם וגם התוספות משנ״ץ סוברות כן אלא שהתירום משום שאינן רוחשות בתוך הקטני׳ לפי שהן מהודקו׳ בתוכו ולא דמי לקישו׳ שהתליעה באביה דאסורה דהתם רוחש התולעת ומהלך בתוך הכישות לפי שתוכה חלול כך פירש בתוספות משנ״ץ. ומורי רבי יחיאל היה תופש שרץ כחיות בעלמא אפילו בלא רחוש והלוך. וגם נראה שבאין במחובר שהרי באותן פולין נמצא בהן תולעים קטנים בעודן לחי׳ בתלוש סמוך ללקיטתן ונראה דאותן תולעים נעשין גדולים וחוזרין קורקוצונ״ש והמחמיר תבא עליו ברכה ע״כ.

ואותן החבושין שקורין קודויינ״ש או התפוחים וכיוצא בהן שנראה מבחוץ כשהתליעו אם רצה לבשל מהן מאותן שנלקטו בו ביום ורואה מבחוץ שהתליעו והרי התליעו במחובר צריך לבדקן כשמבשלין אותן כדי שלא יתבשל התולע עמהם.

מצאנו בשם ר״ת שאין תולעת פרי נאסר אלא א״כ פרש לאויר ולא נגע לארץ או שפרש מקצתו לארץ או שפרש לאחר שמתו בתוך הפרי כגון אלו הזיזין שבתוך הפולים שמתבשלין בקדרה ומתין בתוך הפרי ובכח הרתיחה נתזין ויוצאין לחוץ או שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהן. וכבר כתבנו למעלה דין אותן העופות התלויין באילנות.

והר״י והר״א כתבו סימן לתולעים שיצאו מן הפולים כשיצאו לחוץ כלומר שפרשו וחזרו אסורין. וזה הסימן שכתבנו ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון. כלומר תולע כשעשה פה וישוב שומרו מלאכלו. ויוב שכתוב במקרא זה הוא ישוב שכתוב בסדר פנחס:

תולעת הנמצא במעי הדגי׳ ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר אסורה אבל דג שהתליע הרי הוא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו. וכן גבנה שהתליעה נפש היפה תאכלנה בתולעת שבה. וכן המים שהשריצו בכלים מותר לשתות השרץ עם המים.

וכן מי בורות שיחין ומערות שהשריצו שוחה ושותה מהן ואינו נמנע אבל לא יקח מן המים בידו או בכלי משום דשורץ על הארץ קרינא ביה לפי שפרשו. פרשו לדפני הכלי או הבור וכיוצא בו ממקום בריתן אין נמנעין מהן. וכל אלו השעורין בשלא אכל בריה שלמה כמו שכתבנו.

כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין עליהן כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין אסורין באכילה אבל אין לוקין עליהם לפי שאין לוקין אלא על בשרם אבל מכין אותו מכת מרדות.

והאוכל ביצי עוף טמא התלויין באשכול שעדין לא פרשו וכן ביצי דגים הטמאין הנמצאים במעיהן כאוכל בני מעים שלהן ולוקה בכזית.

ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה שאכלה לוקה עליה משום שרץ העוף. ואם ביצת עוף טהור היא מכין אותו מכת מרדו׳ נמצא בה קורט דם אם על החלבון שהוא הריר הלבן שמבחוץ שקורין קלאייר״א זורק הדם ואוכל השאר ואם על החלמון אסורה כלה. פירו׳ חלמון האדום שבה וטעם הדבר לפי שהקורט הזה הוא זרע הזכר הקשור בראש הכד של ביצה ומשם תחלת יצירת האפרוח ולפיכך אם על החלבון זורק הדם הקשור ואוכל השאר שעדין לא נתפשט כלל בביצה ולא התחילה שם יצירה. אבל אם על החלמון נתפשט ונאחז בכולה אסורה כולה דהכי קים להו לרבנן שכך הוא תחלת היצירה. והוא הדין אפילו נמצא בביצה בת יומא דלא פלוג רבנן. וכתב בעל העטור דאפילו כי נמצא על חלבון צריך שימצא בקשר שלה בראש הכד של ביצה ואם אינו בקשר שלה אסור. והר״י ז״ל כתב דדם בצים אסור מדרבנן אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר והוא על החלבון זורק הדם ואוכל השאר ואם הוא על החלבון בלא קשר גם הדם מות׳. אך אם נתפשט חוץ לקשר על החלבון כל הביצה כלה אסורה. וכן אם נמצא על החלמון אפילו בלא קשר אסורה כולה. ויש שאין אוסרין על החלמון כל הביצה אלא כשמצאוהו על הקשר אבל שלא על הקשר זורק הדם ואם ספק אם על החלבון או על החלמון הוי ספקא דרבנן ולקולא עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב וז״ל בספר רבנו ברוך פירוש שלשה דרכים יש בדם ביצים אם נמצא חוץ לקשר ואינו על הקשר כלל זורק הדם ואוכל השאר בין בחלבון בין בחלמון ואם נמצא על הקשר ונתפשט כל הביצה כלה אסורה בין בחלבון בין בחלמון ואם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר בזה יש חלוק בין חלבון לחלמון. ובחלמון אפילו כל הביצה כלה אסורה. ובחלבון זורק את הדם ואוכל השאר עכ״ל. ביצה המוזרת שישבה תרנגולת עליה עד שנתחממה ונמאסה מלאכול אבל לא רקמה כלל נפש היפה תאכלנה כלומר שאין לה שום איסטניסות.

אפרוח שנולד אף על פי שלא נפתחו עיניו מותר יצא מאסור נבלה ומותר עצמו בשחיטה למי שאינו מאוס לו.

דבש דבורי׳ ודבש צרעין מותר לפי שאינו תמצית גופן אלא שמכניסין בתוך פיהן מכל העשבים ומקיאין אותו בכוורת:

ואסור לאכול מבשר האדם ואף על פי שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה. שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה הנאכלין ואמר בהן את זה תאכלו מכלל דכל שהוא חוץ מהם לא יאכלו והרי הוא לאו הבא מכלל עשה. לפיכ׳ האוכל מבשר אדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אסור בעשה. אמנם אין אסור חלב האדם אלא לינק מן השדים אבל חולבת אשה לתוך הכלי ושותה וגדול השותה מן השדים מכין אותו מכת מרדות והתינוק יונק והולך עד ארבע או ה׳ שנים והוא שלא העתיקוהו משד שלשה ימים או יותר אבל אם הועתק משד שלשה ימים או יותר אין מחזירין אותו לינק ובתוך כ״ד חדשים מחזירין אותו אפילו הועתק חדש או שנים.

חלב הטהורה שנטרפה אסור כחלב בהמה טמאה. וכתב הבעל התרומה ז״ל בהמה שנמצאת טרפה מה דינן של גבנות הללו שנעשו ממנה רבנו שמואל התירם משום חזקה וכן מר רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו ע״כ. וה״ר יצחק ז״ל כתב השוחט בהמה ונמצאת טרפה ועשו ממנה גבנים אם הטרפות מסרכא או הוגלד פי המכה של מחט כל הגבינים שנעשו ממנה תוך שלשה ימים אחרונים אסורין אבל קודם שלשה ימים מותרין ומשאר מיני טרפות מותרין. אבל טרפות הבאים מן הבטן כגון יתרת כלן אסורין ע״כ.

וכן ביצת עוף טהור שנטרף בביצת עוף טמא פירוש אע״פ שנוצרה בה קודם שנטרפה דבתר הכי ודאי לא אפשר דהא לא הדרה וטענה כמו שנבאר בעה״י אף על פי כן אסור׳ לפי שנגמרה באסור כשנטרף גופה נטרף האשכול שבמעיה. נתנבל העוף ונמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק הרי זו מותר לפי שבאמת נגמרה מכל וכל קודם שנתנבלה. וכתב אדני זקני ה״ר דוד הכהן בהלכות טרפות שלו ובספרי הרמב״ם ז״ל המדוייקים בהפך.

ואפרוח של ביצת עוף טרפה מותר. פירוש שהדבר ידוע שהביצה מסרחת ונפסדת לגמרי וחוזרת כמו עפרא בעלמא קודם שיהא נוצר ממנה שום אפרוח וכבר הלך כל אסורה לגמרי ונתחדש ממנה בריה אחרת ולא נחשב כבא מן הטמא שאין מינו טמא.

בצים של ספק טרפה משהין אותן עד אשר נראה אם יטעון ערימה שני׳ ויתחיל לילד ואז יותרו כלן שאם היתה טרפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה עוד הכל אסו׳.

ולוקחין בצים מן הגוים אם מכיר אותן שהן של עוף טהור ואין חוששין שמא של עוף טרפה הם. אבל ביצה טרופה אין לוקחין מהן לפי שאפשר שערבו בה ביצת עוף טמא. ומזה החשש יש אוסרין ליקח מהן מאותן הלחמניות שטחין פניהן בבצים לפי שזה ודאי נעשה בביצים טרופות ויש אומרים שאין לאוסרן בשביל זה כי אין זה שוה לבצים טרופות לפי שבבצים טרופות יש לחוש שמא הגוי הערים לטרפן כדי לרמות בהן ולמכרן בחזקת עוף טהור אבל באותן לחמניו׳ אין לחוש לכך לפי שאין צריך להם כי אם מעט מזער. וביצים שאינו מכירן אם היו שני ראשיה כדין או חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהן ביצי עוף טמא. ראשה אחד חד וראשה אחד כד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהיא ביצת עוף טהור לפיכך צריך לשאול לצייד המכירן ואף על פי שהוא מוכרן סומך עליו אם אמ׳ לו של עוף פלוני טהור הוא ואם לא הזכיר שמו אף על פי שאמר לו טהור הוא אינו סומך עליו. והטעם כשיאמר של עוף פלוני באמת לא יכחש כי ירא שמא יביאו לו מביצי אותו המין ויכחישו אותו אבל אם לא אמר רק של עוף טהור הם מי יוכל להכחישו אם יביאו לו ביצה מעוף אחד יאמר מאחר הם לפיכך אין ראוי לסמוך עליו.

וסימני ביצי הדגים כסימני ביצי העוף. ובספק סומך על ישראל המוכרן אם אמר אני מלחתים והוצאתי׳ מדג טהור אוכלן על פיו ואם לא אמר רק טהורים הם אין סומכין עליו אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות. וציר דגים טמאים אסור לפיכך אין לוקחין ציר מן הגוים אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו. ערבה מלאה חביות ציר דגים פתוחות ודג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות. היו סתומות ופתח אחת מהן ומצא בה דג טהור כולן מותרות והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים שיהיה נכר שהוא דג טהור. ואין לוקחין דגים מרוצצין מן הגוים אלא אם כן היה ראשו של דג ושדרו קיים. וגוי שהביא גרבים של חתיכות דג שחתוכן שוה ונכרין שכלן מין אחד ונמצא בא מן החתיכות קשקשי׳ כלן מותרות.

וציר חגבים טמאין מותר מפני שאין בהן לחלוחית:

כל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא ערב בו חלב בהמה טמאת. ובימי חכמי המשנה גזרו על גבינת הגוים ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת שחיטתן שהיא נבלה ולפי שהוא המעמיד אינו בטל במעוטו. והורו מקצת הגאוני׳ שאפילו הגבינה שהעמידו הגוי בשרף התאנים או בעשבי׳ או במי פרות והרי המעמיד נכר בגבנה אסורה מפני שכבר גזרו על כל גבנות הגוים ולא הוציאו זו מן הכלל.

והאוכל גבנת הגוים או חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואה מכין אותו מכת מרדות. וכתב הר״י מ״מ מניחין אותם בחות׳ כל דהו בבית הגוי דלא טרח ומזייף עד כאן.

והחמאה שלהם יש מן הגאונים התירוה לפי שלא גזרו רק על גבנה וחלב טמאה אינו עומד. ויש מן הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שנשארו בה בין בקעיה ואין אותו החלב מעורב בחמאה שיבטל במעוטו. לפיכך אם בשל החמאה עד שלא נשארו בה שום צחצוחי חלב מותרת בלי ספק שאם תאמר נשארו בה ונתבשל הכל בטלו במעוטן. כתב הר״מ שר״ת ור״ח מתירין לאכול חמאה של גוים גם בתשובות הגאונים כתוב להתיר אמנם בתשובות הגאונים שלי כתוב בתשובת ה״ר נתן מאפריקי ז״ל עד עכשו היו נוהגי׳ בה התר אבל משהתחילו להביאה בכליהם מגוי גם החלב ומזייפין אותה אנו מנדין כל מי שיאכל אותם ויישר כחן של אותן שאין אוכלין אותן ומכל מקו׳ הואיל ונפיק מפומיהו דרבנן להתר לא מחמירינן כולי האי לאסור הכלים שנתבשלה בהן לפי שאינו רגיל לאכלה ומנהג רווח בכל ארץ אשכנז שלא לאכלה לבד מעיירות העומדו׳ על גבול צרפת עכ״ל.

וחמאה שבשלו אותה הגוי אסורה משום געולי גוים.

ישראל היושב בצד העדר של גוים אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה וחלב הגוי אף על פי שלא ראהו ישראל חולב מותר והוא שיוכל לראותו כשעמד לפי שהגוי ירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו:

כל בהמה טהורה או חיה או עוף שמתו או שלא נשחטו כראוי הרי אלו נבלה.

והאוכל עוף חי שלם לוקה משום נבלה אף על פי שאין בו כזית. ואם אכלו אחר שמת צריך שיהיה כזית בכלו.

והאוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום נבלה. ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל ואין לוקין עליו ואם נודע לו שכלו לו חדשיו מותר לאכלו אפילו ביום שנולד. וחדשי העבור לבהמה גסה הן תשעה ולדקה הן חמשה. והשליה שיצתה עם הולד אסורה והאוכלה פטור שאינה בשר.

והאוכל כזית מבהמה חיה ועוף טרפה לוקה ואיזו היא טרפה כל שאין כמוה חיה כגון שטרפה ארי או זאב וכיוצא בו ושברה ועדין לא מתה. ויש חולאים אחרי׳ שאם יארעו בת תחשב כטרפה והם הלכה למשה מסיני ומספרם ח׳ ואלו הן. דרוסה. נקובה. חסרה. נטולה. פסוקה. נפולה. שבורה. וקרועה. ואין לך בכלן בפירוש מן התור׳ רק הדרוסה לפיכך החמירו בה שכל דרוסה אסורה וספק שאר הטרפות מותר.

דרוסה כיצד היא שיטרוף הטורף וידרוס הבהמה בידו. ואין הבהמה הגסה ולא החיה הגסה נדרסת אלא מן הארי והבהמה הדקה והחיה הדקה מן הזאב ולמעלה. וגדיים וטלאים אפילו שועל וחתול ונמיה וכיוצא בהן דורסין אותן. והעופות כלם נדרסין מן הנץ ושאר העופות הדורסין אין להן דריסה אלא בעוף שכמותן אבל לא בגדול מהן. והנץ יש בו דריסה גם כן בגדיי׳ וטלאים אם יקוב בצפרניו לבית חללו. והחולדה יש לה דריסה בעופות והכלב אין לו דריסה כלל לא בחיה ולא בעופות ולא בבהמה.

ואין דריסה אלא ביד ובצפורן אבל לדריסת הרגל אין חוששין. וכן על השן אין חוששין אם לא נקב לבית חללו. ויש לבדוק שמא נקבו אחד מן האברי׳ שנטרפי׳ בנקבה ואין דריסה אלא בכונת הדורס.

ואין דריסה אלא מחיי׳ שאם דרס ונהרג ועדין ידו בדרוסה שלא שמט צפרניו ממנה עד לאחר מותו אין חוששין לו. ובכל דרוסה שחוששין לה שוחטין אותה ובודקין כל החלל שלה מכף הירך ועד הקדקד ואם נמצאת כלה שלמה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם דריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם דריסה הרי זו ספק טרפה ואסורה מן התורה. אי זו היא רושם הדריסה שיאדי׳ הבהמה כנגד בני מעיים פירוש שהאדמימו׳ ההוא הוא מן הארס שנוקב ויורד ושורף עד המעים אבל אם אין שם אדמימות אף על פי שיש במקום אחר אינה טרפה אבל בודקין אותה מכף הירך ועד הקדקוד כמו שכתבנו. ואם האדים הבשר כנגד בני המעים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מן החבורה הרי אותו הבשר עם בני המעים כאלו חסר וטרפה. ואם דרס כנגד הסימנין משיאדימו הסימנין עצמן כל שהוא מחמת הדריסה טרפה.

ארי שנכנס בין השורים ונמצאת מכת צפורן בגבו של אחד מהן חוששין שמא ארי דרסו ואין אומר שמא בכותל נתחכך. וכן שועל ונמיה שנכנסו בין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס ואסורין עד שיבדוק. אבל אם היה נוהם והן מקרקרין מיראתו אין חוששין לפי שמנהמתו הן מקרקרין. ואם קטע ראש האחד השאר מותרין שכבר בחר בזה. וכן אם היה שותק והן שותקין אין חוששין שאלו הזיק להן היו מקרקרין.

ספק נכנס הטורף ספק לא נכנס וכן אם לא נודע אם הנכנס מהדורסי׳ אם לאו אין חוששין.

וכן עוף שנכנס לבין העצים או לבין הקנים ויצא ראשו או צוארו מטפטף בדם אין חוששין שמא נטרף אבל אומר שמא בעץ נזק:

נקובה כיצד יש אומרים אברין הן שאם נקב אחד מהן לחללו במשהו טרפה ואלו הן תרבץ הושט וקרום של מוח. וחלב עם הקנה שלו והמרה. וקנה הכבד והקיבה והכרס והמסס. ובית הכוסות. והדקין. והריאה עם הקנה שלה.

תרבץ הושט. הוא מקום שאין ראוי לשחוט מן הושט ולענין טרפות דינו כושט שנקיבתו במשהו.

ושני קרומות יש למוח שבראש ואם נקב העליון הסמוך לעצם בלבד הרי זו מותרת. ומשיתחיל לימשך בשדרה מתחלת העורף שנקב מותר. והמוח עצמו שנקב או שנתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמים או כדונג טרפה.

מרה שנקב׳ ואין הכבד סותמה אע״פ שהנקב סמוך לכבד טרפה. ואם הכבד סותמ׳ מותרת כלומר אם נקבה במקום שנדבקת בכבד שזה דרך גדולה והוה ליה סתימא מעליא.

הלב שנקב לבית חללו בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין טרפה ואפילו במשהו. אבל אם נקב בשר הלב ולא הגיע לחלל מותר. וקנה הלב והוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה הרי הוא כריאה ואם נקב לחללו במשהו טרפה.

גרעינה שנמצאת במרה אם היא כזית שראשה חד אסורה שהרי נקבה אותה כשנכנסה וזה שלא הוכר הנקב מפני שהוגלד פי המכה ואם היא כגרעינת התמרה שאין ראשה חד אין לחוש שנכנסה בושט ונקבה המעים ויצאה ונקבה גם כן המרה אחר שאין לה עוקץ לנקוב כל כך אלא ודאי אומרים שבקנה נכנסה ונשתלשלה בכבד ונכנסה במרה דרך סמפון המרה הפתוח לכבד. ואף על פי שלא יוכלו עכשו להוציא דרך סמפון. יש לומר שמא נתפח משנכנס שם או מרוב נענוע הבהמה נדחק ונכנס שם מעט מעט. ובעל העטור כתב דאפילו כגרעינת הזית מסתברא דדוקא כי ליתא למררתא קמן אבל איתא קמן והיא שלימתא כשרה כדפרקי׳ גבי מחט שנמצאת בריאה דכל היכא דאיכא למימר דרך סמפונא נקט ואתאי כשרה הכא נמי. ומאי דטריף התם טריף הכא ומאי דמכשר התם מכשר הכא. וכן דעת הר״ש ז״ל.

קנה הכבד שבו הדם מתבשל אם נקב אחד מהן במשהו טרפה. לפיכך מחט שנמצא בחתוך הכבד אם היא גדולה שראשה אחד חד וראשה אחד כד והיה ראשה החד בפנים בידוע שנקבה כשנכנסה וטרפה פירוש ואין חשש האסור מפני נקיבת הכבד אלא מפני חשש שנכנסה עם המאכל במעים ונקבה אותם ויצאה ונתחבה בכבד. ואם היתה מחט קטנה ששני ראשיה חדין בידוע שנקבה וטרפה. ואם נמצאת בקנה הרחב שבאמצעיתו שבו נכנס המאכל לכבד מותרת. וכבד שהתליע מותר.

קיבה שנקב׳ וחלב טהור סותם הנקב מותרת. וכן כל נקב שבבשר אם חלב המותר באכילה סותמו הרי זה מות׳ חוץ מחלב הלב קרום שעל הלב כלו והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל לאברי הנשימ׳ והיא שקורעין אותה ואחר כך תראה הריאה והיא הנקראת טרפש הכבד שהאברים אלו אינן מגינין לפי שהם קשין ונקב שנסתם מהם אינו סתום. וחלב חיה אף על פי שהוא מותר אם שכנגדו בבהמה אסו׳ אינו סותם בחיה. כרס שנקב טרפה ואין לו דבר שיסתום שהרי חלב שעליו אסור.

וכן המסס ובית הכוסות שנקב אחד מהן לחוץ טרפ׳ ואם נקבו אחד מהן לתוך חלל חברו מותרת. פירוש המסס הוא שקורין שנטופן. ובית הכוסו׳ קורין לו קפיל. והמסס מחובר לבית הכוסות אבל כל אחד יש לו דופן לעצמו ושופכין זה לזה מבית הכוסות נכנס להמסס ומן המסס לקיבה ומן הקיבה לדקין ולפיכך כשהנקב מחללו של זה לחללו של זה כשר שכל אחד מגין לחברו. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כשרה ואם נקב נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות ונמצאת טפת דם בתוך הקנב טרפה שודאי קודם שחיטה נקב ואם אין דם בתוך הנקב הרי זו מותר שמא אחר שחיטה דחקה ונקבה. ויש אומרים שאפילו לא היה נקב מפולש אלא שנמצאת קורט דם כנגד הנקב מבחוץ טרפה שהדבר מוכיח שהנקב מפולש ואף על פי שאינו נכר. ודעת ר״ש ז״ל דדוקא בבית הכוסו׳ יש לחלוק בין מפולש לשאינו מפולש לפי שהן כעין שני עורות מדובקין ואם נקב אחד השני מגין בעדו אבל בשאר המעים אין לחלק שהעור דק וקלוש ואם יתחב שם מחט אין שם שיגין ויש חולקין בזה ואומרים שבכל מקום שנמצאת מחט יש למשמש בנחת ולדקדק יפה ואם נשאר מקצת העור שלם כנגד פי המחט מגין כנגדו וכשרה. יש מביאין ראיה לסברה זו מדאמרינן בני מעים שנקבו ולחה סותמן טרפה משו׳ דליחה אינה מגינה מכלל דקצת העור מגין.

בהמה שאכלה מאכל שנוקב בני מעיה כגון קורט חלתית וכיוצ׳ בו הרי היא ספ׳ טרפה שודאי נוקב ובתוך שלשה ימי׳ ספק נוקב ספק אינו נוקב ותבדק. כל אח׳ מבני מעים שפסולת המאכל סובבת בהן נקראין דקין ואם נקב אחד מהן הרי זו טרפה ויש מהן מלופפי׳ ומוקפין זו לפנים מזי כנחש נכרך ונקראין הדרא דכנתא אם נקב אחד מהן לחברו כשרה שחברו מגין עליו.

ומעי שנקב וליחה סותמתו טרפה שאין סתימה עומדת.

בני מעים שבא זאב או כלב ונטלן והרי הן נקובין כשהניחן תולין בו ומותרת דאין אומר׳ דבמקום נקב נקב. נמצאו נקובין ולא נודע אם קודם שחיטה נקבו או אחר שחיטה נוקבין שם נקב אחר ומדמין ואם הנקב הראשון כמותו כשרה ואם לא ידמה לו טרפה שבאמת קוד׳ שחיט׳ נקבו ואם ממשמשו בנקב הספק ממשמשין גם כן בשני ומעריכי׳ זה לזה בני מעי׳ שיצאו לחוץ ולא נקבו אם לא נהפכו כשרה שאפשר שיחזירו בה ותחיה.

המעי האחרון הנקרא חלוחלת והוא שוה ואין בו עקום ודבק בין עקרי הירכי׳ אם נקב במשהו טרפה כשאר המעי׳ והוא שינקב בחלל הבטן אבל נקב במקום הדבוק לעיקרי הירכי׳ ואפי׳ נטל ממנו מקו׳ הדבק כלו מות׳ ובלבד שישתייר ממנו בשר כמו ארבע אצבעות. והר״ש והר״ז ז״ל כתבו ובלבד שישתייר ממקו׳ הדבק מארכו רוחב אצבע ואפי׳ בשור והמעי הזה נקרא בלשון לעז טבחיאה:

העוף אין לו כרס ואין לו המסס ולא בית הכוסות אבל יש לו כנגדן זפק וקורקבן וכל הטרפות שוות בבהמה ובחיה ובעוף.

זפק שנקב גגו והוא המקו׳ שימתח בשוה עם הושט כשיאריך העוף צוארו טרפה אפי׳ בכל שהוא אבל נקב שאר הזפק התלוי מלמטה מותר.

שני כסין יש בקורקבן החיצון אדום כמו בשר והפנימי לבן כמו עור נקבו זה בלא זה מותר שניהם אסור ואפי׳ במשהו. ואם נקבו שניהם זה שלא בפני זה מותר.

הטחול אינו מן האברי׳ שנקיבתן במשהו ולפי׳ אינו נמנה עמה׳ וכה משפטו הטחול ראשו אחד עבה וראשו האחד דק ואם נקב בראשו העבה נקב מפולש או שלא נשתייר תחת הנקב כעובי דינר זהב טרפה.

וכל אבר שאמרנו שאם נקב במשהו טרפה כך אם נטל כלו טרפ׳ בין שנטל ביד בין שנטל בחולי בין שנברא חסר ממנו וכן אם נברא בשני אברי׳ מאותו אבר שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד נטל אחד מן המעי׳ או נטלה המרה וכיוצא בהן בין בעוף בין בבהמה טרפה. ויש מן הגאונים שהתירו נטלה המרה והוכיחו זה מדבעינן בכבד שישתייר ממנו כזית במקום מרה מכלל דאמרה עצמה לא קפדינן. ויש לדחות זאת הסברה דאדרבה להכי בעי שישתייר כזית מן הכבד במקום מרה כדי שתתקיים ממנו המרה. ויש מן הגאונים שהורו שעוף שלא נמצאת לו מרה טועמין הכבד ומוצצין אותו אם יש בו טעם מר מותר ואם לאו אסור. ובני יונה אין להן מרה וכשרים שכן תולדת מיניהם. והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה סמוך לזנבו. ואם נמצאו ב׳ מררות או ב׳ מעים וכיוצא בזו טרפה ויש אומרים דדוקא כשהמררות סמוכות זו אל זו דבוקות זו בזו דבהכי מטרפא משו׳ דכל יתר כנטול דמי ונמצא מקומ׳ נקב כאחרת אבל אם היו בשני מקומות כשרה דאפילו נטלה לא משתיר נקבה אלא בכבד שלא נפסל בכך. ויש כתבו שאם שני המרדות הסמוכות זו לזו נשפכות זו לזו שמותרו׳ כדאמרי׳ לקמן בתלתי סניא דשפכי אהדדי.

והטחול שנטל או שנמצאו שנים מותרות שאינו בכלל המנויין להטרף במשהו והמעי היתר אינו נטרף אם אינו יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעים אבל אם היה אחד משני ראשין אע״פ שהן מובדלין באמצע אינו יתר בכך ומותר.

וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וז״ל מצאתי כתוב שמעשה בא בעיר בדר״ש שנמצא יתר במעי היוצא מן הקבה לאחר שנמשך מעי היוצא מן הקבה זרת או זרתים והתירוהו על פי חכמים ואמרו שכל הבהמות יש שם ורד אחד מחובר בכבד ראשו אחד והוא מחובר בדקין וכל מעי היוצא מן הקנה לאחר שנמשך מן הקבה זרת או זרתים והוא הורד הוא חלול ונכנס לתוך המעי היוצא מן הקבה ופעמים שנשאר כל הורד בכבד כשחותכי׳ הכבד מן הגוף ונשאר המעי היוצא מן הקנה חלק שלא נכר בו כלל אלא נשאר כאלו לא היה מחובר שם כלל ופעמים שאין מצמצמין לחתכו שישאר כל הורד עם הכבד אלא שנשאר ראש הורד במעי שהוא מחובר ופעמי׳ שנשאר שם באורך ברוחב ג׳ אצבעות או יתר ונראה שהוא יתר ואינו כן. וזה הורד פעמים שמקום חבורו במעי כרוחב אצבע או יתר ונראה ופעמים שהוא דק עד מאד. וכל זה העידו שהתירו גם כן חכמי לוני״ל ז״ל ע״כ.

שני קרומות שעל הריאה שנקבו זה בלא זה מותרת ואפי׳ נגלד הקרום העליון והלך לו כלו מותרת אבל אם נקבו שניהם טרפה. וקנה שנקב מן החזה ולמטה והוא המקום. שאינו ראוי לשחיטה טרפה ונקיבתו במשהו. התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואחר נקבה הריאה ואחר נגמרה השחיטה טרפה. הואיל וקודם גמר שחיטה נקבה וכן כל כיוצא בזה בושט.

אחד מסמפוני הריאה שנקב אפילו לחברו טרפה. וריאה שנקבה ונסתם הנקב בקרום שעלה במכה אינו כלום.

נקבה האומה שלא במקום חתוך האונות אף על פי שדופן סותמה טרפה ואפילו במקום חתוך האונות אם אין בשר או עצם ובשר סותמה טרפת.

האומה שנסמכה לדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה שמא נקבה ומפרקין אותה בנחת מן הדופן שלא תנקב ואם נמצאת נקובה ואין מכה בדופן טרפה שבאמת קודם שחיטה היה בו נקב. ואם נמצאת מכה בדופן במקום נקב תולין במכה ואומרין שאחר שחיטה נקבה כשנתפרדה מן המכה.

וריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא שאין הרוח נכנס בו שאינו נפתח הרי הוא כנקובה וטרפה ובודקין אותה שקורעין המקום שלא נפתח ואם נמצא בו לחה מותכת שמחמת הלחה לא נכנס הרוח ואם לא נמצא בו לחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה וכיוצא בהן ונופחין אם נתנדנד כשרה ואם לאו טרפה שאין הרוח נכנס שם. ואם שמע בה הברה בשעת נפיחה אם נכר המקום שממנו תשמע ההברה נותנין עליו מעט רוק וכיוצא בו ואם נתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה ואם לא נכר המקום מושיבין אותה בפושרין ונופחין אותה ואם בצבץ המים בידוע שהיא נקובה וטרפה. ואם לאו בידוע שקרום התחתון נקב והרוח נכנס בין שני הקרומות ומשמיע הקול בשעת נפיחה.

ובעל העטור ז״ל מצריך לכל ריאה להוציאה ולנפחה דאי לאו הכי מנא ידעי אי איכא בה מקום אטום. וכל הגאונים האחרי׳ כתבו שאין נופחין אותה אלא היכא דאתיליד בה ריעותא וכן פשט המנהג.

ופי׳ העלתה צמחים אבעבועות מלאות מוגלה והסירכא עולה מהן ולדופן.

ריאה שנשפכה בקיתון של מים והקרום העליון שלם אם כל הסמפונות שלמים שלא נמוחו כלל כשרה. וכיצד בודקין אותה שופכין אותה בכלי שוע באבר וכיוצא בו ואם נראו בה חוטין לבנים בידוע שנמוקו הסמפונות ואפי׳ בסמפון אחד שנמוק טרפה.

היו אבעבועות מלאות רוח או מים זכין או לחה שאינה נמשכת כדבש או שהלחה יבשה וקשה ואפילו כאבן הלי זו מותרת. אבל אם היתה הלחה סרוחה או המים סרוחין או עכורין טרפה. וכשמוציא הלחה ובודק אותה בודק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה. היו בה אבעבועות סמוכות זו לזו טרפה שמא נקב ביניהן ואין לה דרך בדיקה. היתה בה אחת ונראת כשתים שנוקבין האחת ואם נשפכה בזאת השנית בידוע שהיא אחת וכשרה ואם לאו טרפה. ריאה שנתמסמסה והיא נופלת חתכות חתכות כשתולין אותה טרפה.

ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת בו ולא נודע אם קודם שחיטה נקבה או אחר שחיטה נוקבין שם נקב אחר ומדמין אותן כדרך שעושין בבני מעים ומדמין מריאה של בהמה דקה לבהמה דקה ומגסה לגסה.

וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מצאנו כתוב כי הסכימו כל הגאונים ז״ל דאנן השתא לא בקיאינן בהנך הקפות ואין מקיפין כלל לא בריאה ולא בבני מעים ולא בקנה.

נמצא הנקב באחת מן האבעבועות טרפה. כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו בועא בשפולי ריאה טרפה. וכן פירש בהלכות גדולות ושיפולי ריאה רוצה לומר כל חודי חתוכי האונות והאומות בין מלמטה בין מן הצדדין נקראת שפולי ריאה. על כן.

מחט שנמצא בריאה כגון שהרגיש בה במשמוש היד שהמחט בתוכה אך עדין הריאה שלמה לפנינו ולא נראה בה נקב שלא יצאה לחוץ המחט נופחין אותה ואם לא יצא הרוח בידוע שלא נקבה ודרך סמפונות נכנסה וכשרה ואם נחתכה הריאה קודם נפיחה הרי זו אסורה שהדבר ידוע שנקבה ואם הריאה שלמה אפילו נתאכל הבשר סביב המחט אין בכך כלום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון ובהא ליכא לאפלוגי בין קופא לבר לקופא לגו. ואם נמצאת בסמפון הגדול של ריאה כשרה גם כן דדרך קנה ודרך סמפון באה. ודוקא נמי כי איתא לריאה לקמן. והר״ז ז״ל כתב דאפילו בריאה מחט שנמצאת בה קופא לבר היא טרפה אפילו היא שלמה.

תולעת שהיתה בריאה שנקבה אותה ויצאה כשרה שחזקתה שאחר שנשחטה נקבה ויצאה פירוש לפי שכשהרגישה שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקה לצאת ונקבה לבקש חמימות או אפשר לומר שבעוד הבהמה חיה אי אפשר לתולעת לנקוב מתוך טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק:

יש מראות שאם נשתנה בהן האבר הרי הוא כמת וכנקוב וחמשה מראות הן בריאה שאם נשתנה אחד מהן אפילו כל שהוא טרפה ואלו הן שחורה כדיו או ירוקה כקישות או כעין חלמון ביצה או כעין הצמח שצובעין בו הבגדים שהוא אדום מעט ונוטה לירוק. והנמצא כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק אחר שהוא קרוב למראה האסור וארבע מראות מותרות בה שחורה כטחול או ירוקה כחציר או אדומה כמראה הכבד ואם היתה כלה טלאים טלאים ונקודות במראות אלו מותרות.

ואין אוסרין במראה האסור עד שנופחין אותה ואם תחתיה תעמוד הבהרת אסורה ואם נהפכה למראה המותר כשרה.

עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או קרקבנו או שהאדימו המעים בכל שהוא טרפה והוא שיעמדו בעינם אחר ששולקין אותן מעט וממרסין בהן. וכל עוף שנמצא הכבד שלו כמראית בני מעיו או שנשתנו בני מעי ועמדו בשנויין אחר שליקה ומריסה או שלא נמצא בהן שנוי רק שהוריקו האדומין אחר שליקה בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו וטרפה.

וכן הושט שנמצא העור החצון שלו לבן והפנימי אדום בין בבהמה בין בעוף טרפה. וכתב ה״ר אשר ז״ל מלוניל עוף שנמצא הכבד או הלב והקורקבן ירוקין ולא נודע שנפל לאור בא מעשה לכאן והחמירו בו על פי לשון הגאון רבי יצחק ז״ל דגריס כיון שהוריק הכבד כנגד בני מעי׳ בידוע שנפלה לאור ובספרים שלנו לא מצינו אלא בידוע שנחמרו בני מעיה כשידענו שנפלה לאור אבל בספקא לא מחזיקין אסור ומתני׳ מסייע להך סברא דנקט נפלה לאור עד כאן.

ובעל העטור ז״ל כתב שאם נמצא הושט ששני עורותיו אדומין או לבנים דהוה ליה כנקב זה בלא זה וכשרה דודאי אין ריעותא אלא באחד ויש אוסרין בכי האי גונא. וקרום שעלה בושט מחמת מכה אינו קרום ואינו מכשירו לפי שסופו לנקב על ידי מאכל שנכנס שם והוא הדין לשאר המקומות שנקיבתן במשהו שאם עלה בנקב קרום שאינו מועיל:

שני אברים הן שאם חסרה מנינם טרפה. והם הריאה והרגלים.

וחמש אונות יש בריאה שלשה מימין ושנים משמאל כשיתלה הבהמה ויהיו פניה כנגד פניו. ובצד ימין ממנה אזן קטנה שלא בצד האונות ויש לה כיס בפני עצמה והיא בתוך הכיס ואזן זו קטנה נקראת ורדא מפני שהיא דומה לורד ואינה מן המנין. חסר מנין האונות של שמאל טרפה ואם בימין לא נמצאו שם אלא שתים ואת האזן משלמת המנין כשרה שהיא בצד ימין כמו שכתבנו. וה״ר יצחק ז״ל כתב דאינה מצטרפת להשלים המנין אפילו מימינה כיון דלא קיימא כדרא דאוני.

נקבה זאת האזן אף על פי שהכיס שלה סותמה טרפה לא היתה בבהמה אותה האזן כשרה והוא שיהיה בה מנין שאר האונות שהרבה בהמות יש שאין להן אותה האזן. וענוניתא דורדא שאין לה כיס כתב ה״ר משה ב״ר יהודה שאוסרין אותה. וכן אם נמצא ענוניתא דורדא מחתוכא דאוני ולמטה אסורה שאין מכשירין אותה אלא כי איתא מחתוכא דאוני ולמעלה.

וריאה שנמצאו בה שני ורדות כתב הר״ש ז״ל שאסורה. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל ואם יש תרי ענוניתא דורדא טרפה וכן אם אין בה אפילו אחת טרפה ויש מפרשים דכשרה. ופוסקין להחמיר עד כאן. אבל רוב שאר הגאונים התירו ב׳ ורדות והוא שתהיינה שתיהן בצד ימין שהוא מקום מיוחד לה. נתחלף סדר האונות והיו ג׳ משמאל וב׳ מימין בלא הורד או שהיתה הורד בצד שמאל טרפה.

נתוספו מנין האונו׳ והית׳ אזן יתרה על גבי הריאה לעומת הצלעות הרי זו טרפ׳ שהיתר כנטול והוא שתהיה כמו עלה של הדס פחות מכן אינו אוזן ומותרת. ואם היתה האוזן יתרה מצד האונות או מלפני הריאה שהוא לעומת הלב מותרת. נמצאו שתי אונות באונה אחת אם אין ביניהם כמו עלה של הדס בין בעקרן בין בסופן בין באמצען כדי שיוכר שהן שתים דבוקות הרי זו חסרה וטרפה.

וכן ריאה שנמצאת כלה שתי ערוגו׳ שאין לה חתוך אזנים כלל טרפה.

ואם נמצאת בריאה מקום יבש שנפרך בצפורן טרפה אפילו בכל שהוא אבל אם לא יבשה כדי שתפרך בצפורן אף על פי שיבשה קצת עד שלא תוציא טיפת דם כשרה.

נמצאת נפוחה תוספת משונה היא ואוסרין אותה מספק.

אונה שנמצאת דבוקה בחתוך האונה הסמוכה לחברתה כשרה ואם נמצאו מגב לגב שלא במקום חתוך או אפילו במקום חתוך של ראשונה לשלישית טרפה. והטעם לפי שהאונות מרחפות תמיד והאמצעית מרחפת בין שתי החיצונות ומפרקת הסרכה ואין סרכה בלא נקב ובהתפרק הסרכה נמצא שנקבה הריאה אבל אם הסרכה מאונא לאונא הסמוכה לה כשרה כיון ששתיהן יכולות לרחף כאחד ואין מפריד ביניהם אין סופה להתפרק ויש שהחמירו אפילו באונה לאונה אבל במנהג נרבונה כמו שכתבנו וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

וה״ר יצחק כתב לדידן דלא בקאינן בנפיחה כל סרכא טרפה. ומיהו כי ליכא סרכה כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון אבל אם איכא חלון טרפה. ואונא לאומא יש אוסרין ורבינו ברוך היה מתיר ובימיו היו אוכלין סרוכא כסדרן ואינן מוחין. ואומר ה״ר שמשון בשם רבותיו וה״ר נחמן בן ה״ר חיים כהן דגבול יש לה דאם סרוכה בראשי האונו׳ או למטה מעט טרפה. ואם הרוב מאמצע ולמטה כשרה ואם הבהמה של גוי טורפין הכל ע״כ. ובספר המצות כתב כי רבינו יהודה מפרי״ש מורה הלכה למעשה להתיר כל סרכה הדבוקה לדופן במקום חתוך האונות בלא שום בדיקה וכן כל סרכה שהיא כסדרן היה מתיר בלא בדיקה. אך ריצב״א היה מחמיר הואיל ויצא מפי הגדולים.

והר״ף כתב לדידן כל סרכה טרפה דאנן לא בקיאין בנפיחה ומיהו כי ליכא סרכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן כשרה כי ליכא חלון אבל אי איכא חלון טרפה. ואונא לאומא יש אוסרין אותה אפילו סמוכה לה לפי שהאונא עומדת במצר החזה במקום צר ורחיפתה קצרה והאומא עומדת ברוחב הבטן ורחיפתה גדולה וכשהאומא מרחפת אין האונה יכולה להיות נמשכת עמה ומתפרקת הסרכה ובודאי נקבה.

ורש״י כתב דמאונא לאומא מותרת דכסדרן הוא ובלבד שתהא מחתוך זו לחתיך זו דהיינו מגב לגב. וכן מנהג נרבונה.

כתב הרשב״א סרכה שהיא יוצאה בשפולי הריאה פסולה שהיא כאלו נסרכת מן הגב ובין שתהא נסרכת משפולי לשפולי ובין שתהא נסרכת משפולי לחתוך האונא טרפה ע״כ.

וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ושפולי ריאה חוץ לגבול שלה שנסרכת לטרפש הכבד בפלוש טרפה בלא פלוש כשרה. וסרכה העולה מתחת אונא לדופן טרפה אלא אם כן עולה מגבה או מצדה או משפתה. ואין הפרש בסרכא בין גדולה בין קטנה כי הכל אסור עכ״ל.

וענוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה שהכל הוא לה שלא כסדרן אך אם היא דבוקה בכיס שלה מכשירין אותה והוא שתהיה שם בלא פלוש.

וה״ר דוד ב״ר לוי כתב כלל זה בכל עניני הריאה וז״ל אונה לדופן כשרה אפילו אין מכה בדופן ובין שתצא הסרכה מחתוך האונה לדופן או מגב האונה לדופן מקום רביתא הוא וכשרה וכל המקום שבאונין לאחר החתוך נמי דינו כאונין ומשם לדופן או לשדדה כשרה אבל מן הצד הפנימי של אונין לדופן לאו מקום רביתא הוא ואוסרין אותה והוא דסכיך כבשרא אפילו מאונא לדופן אין מתירין אותה אלא כשנסתבכה הסרכה ונדבקת בבשר שבין הצלעות ששם נדבקת יפה אבל בצלעות עצמן אינה נדבקת יפה ואוסרין אותה שסופה להתפרק ואם נדבקה בבשר ובעצמות כתב הרמב״ם אבא מרי ז״ל מן האוסרין ואני מן המתירין. ובעל העיטור כתב מנהג בידינו מאבותינו דבגרמא מכשירין לה. וכן כתב רבינו תם דאמר רבינא והוא דסביך בבשרא פשט התר בכל מלכותינו בין בבשר בין בעצמות שאף על צלעות יש שם בשר רך וטוב אלא לפי׳ שלא הזכיר שמנינות מסרכה אלא סתימא כדאמרינן ודופן סתומה דהיינו סבורין שמא בשתי המררות המדובקות זו בזו או בחלוחלת שנקבה ודופן סותמתן דמשמע אפילו בלא סירכה להכי הוצרך לפרש והוא דסביך בבשרא ולא אמר בבשרא למעוטי גרמא. ושמענו מנהג נרבונה ג״כ להתר ולא דייק בין בשרא לגרמא.

וסירכה רחבה שיוצאה מאומא ומאונא לדופן רואין אם רובא מאונא כשרה ואם לאו טרפה. איכא דמפרש דכי אמרינן אי איכא רעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשרה דוקא כשלא העלתה צמחים אבל העלתה צמחים אפילו איכא רעותא בדופן טרפה היא ויש שפוסקין דאפילו איכא רעותא בדופן בדקינן לה בפושרי ואי מבצבצא טרפה. ויש מצריכין נפיחה. ואית דמפרשי לקולא דאפילו ליכא מכה בדופן בדיק לה בפושרי ואי לא מבצבצא כשרה מיהו לדעת הרי״ף שלא הביא הא דבדיק לה בפושרי משמע דלא בדיק לה כלל אלא אי איכא רעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה. וכן עושין מעשה בנרבונה. וכי ליכא מכת בדופן מחמירין לאוסרה אפילו לא מבצבצא.

וריאה שהיא דבוקה בשדרא דהיינו גג האומא מהשלמת גג האונין ולמטה קורין אותה פלמונד״ה ומתירין אותה והיא שדבוקה לגמרי בלא פלוש כלל. ויש מחמירין ואומרין שצריך שיהיו האונין והאומות דבוקות בשדרה בלא שום פלוש ואם אין האומות דבוקות אוסרין אותה וכן מנהג נרבונה.

והדבק שהיו אוכלין אותו מקדם קצת חכמי נרבונה הוא סרכה קצרה שאין אורכה כמלא רוחב גודל או סרכה רחבה כרוחב גודל פירוש היתה מן הסרכות האסורות שהיתה דעתם לומר שאינה מתפרקת. וכבר פשטו להחמיר.

וסרכה תלויה שיוצאה מאומא או מאונא ואינה נדבקת בשום מקום מכשירין אותה בשם רב יהודאי שאינו אלא שנקבה הקרום התחתון ולא העליון ואותו העליון הוא שנמשך כל כך וכן כתב ה״ר שמואל דאם נמצאו סרכות מדולדלות שאינן דבוקות בשום מקום כשרה ויש כותבין שאין צריכין בדיקה וכן דעת הרשב״א ז״ל. ורשאי הבודק למשמש בסרכה הרבה שמא ריר בעלמא הוא ונמוח במשמושו ובלבד שיזהר לעשות בנחת שלא יעקר אותה והרשב״א ז״ל כתב כל הנוהג כן כאלו מאכיל טרפות לישראל כי אין הפרש בסרכות בין שתהא עבה וחזקה בין שתהא דקה שבדקות.

וסרכה שהיא ממקום למקום באונא או באומא עצמה מנהג נרבונה להתירה כדין סרכה תלויה.

סימן לטרפות כל דסריך נשחת. ואדם אין. פי׳ אדם. אונא לאונא אונא לדופן אומא לאונא אלו הג׳ לבד כשרות.

וריאה שהעלתה צמחין פירוש אבעבועות אין חוששין לה וכשרה. ואף דמליא מוגלא פירוש לחה או מים זכין והוא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. וכן כתב הרמב״ם אבל הר״ז ז״ל כתב דכי אתמר אכוליא אסרוח טרפה בכוליא אתמר אבל בריאה הכל כשר. לא שנא מים זכים ולא שנא מים עכורין ולא שנא סרוחין שלא נפסלו עכורין וסרוחין אלא מטעם מוגלא וכשם שהמוגלא כשר בריאה ופסולה בכוליא כך עכורין וסרוחין עכ״ל ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל.

כתב הר׳ שמחה מויטר״י כך ראיתי בתשובת הגאונים כשטבח מכניס ידו אם פירשה שום סירכה ואינו יודע אם היתה סרכה או רירא ומוצי׳ הריאה לחוץ ובודקה אם איתה סרכה ימצא ראשה בריא או בדופן ואם לאו רירא הוא וכשרה. ודופני הריאה הסרוכים בקנה הלב אז דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה כשרה ואם מפצלת קימעא ודאי סרכות הן וטרפה ע״כ.

כתוב בתשובת הגאונים פעם אחת נכנסו מר רב יצחק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידים עמהם אצל מר יעקב ואמרו שמענו עליך שאתה מתיר חלב הסרוך לריאה לפרק ולנפחו אמר להם ח״ו לא כן אני מתיר אלא פעמים שמתוך שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולענינותא דורדא והתרתי לאחוז בקנה ולנענע יפה שלשה או ארבעה פעמים אם תנתק הסרכה מאליה אני מתירה אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו עמו כל הישיבה והורו כן לכל ישראל.

כתב הר״י הלבן בתחלת בדיקתי הטרפתי כמה בהמות שמצאתי בהן סרכות דקות מספקא וטעיתי וטועה כל מי שמטריף סרכה בת יומא כי נמצא בהלבו׳ גדולות ובתוספו׳ קדמונינו כי סירכה בת יומא לאו טרפה היא ובמה נדע אם היא בת יומא אם לאו מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת אם נפסקה מאליה מחמת הגבהה כל שהו היא בת יומא ואם לאו נטרפה הבהמה.

וקבלה בידי מרבותי ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטתה כלה מלאה סרכות דקות וקשות.

והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן הלב אז מחמת חמימות הבהמה מנתקות כל סרכות הבאות מחמת טרפו׳ מתקיימות ולאחר שיוציאו הריאה לחוץ אם יראה טרפות אחר אין לבדוק כי אם כמו שהעידותי מפי הגאונים ולא יותר עד כאן.

בהמה שהיתה חסרת רגל מתחילת ברייתה או יתרת רגל טרפה. אבל היתה יתרת יד או חסרת יד כשרה לפיכך אם נחתך היד שלה כשרה נחתך הרגל מן הארכובה שהיא סוף הירך הסמוך לגוף ולמעלה טרפה מן הארכובה ולמטה כשרה. נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה אם יצא רובו לחוץ הרי הוא כמו שנפל וטרפה ואם הבשר או העצם חופה רוב עביו ורוב הקפו של עצם הנשבר הרי זו מותר ואבר עצמו מותר ואם נפל מקצת העצם הנשבר והלך לו. והגידין הרכין אינן חשובין כבשר.

צומת הגידין בבהמה וחיה למעלה מן הערקום והוא המקום שתולין בו הטבחים הבהמה והם שלשה גידין לבנים אחד עבה ושנים דקים וממקום שיתחילו להיות קשים ולבנים עד המקום שיתחילו להתאדם ולהתרכך הוא צומת הגידין והוא בשור באורך י״ו אצבעות. ומנין אלו הגידין י״ו בעוף תחילתן מן העקב של מטה מן האצבע יתרה עד סוף השוק שהוא כלו קשקשים.

ובהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין אף על פי שהוא למטה מן הארכובה טרפה מפני חתוך הגידין שחתיכת הגידין אלו מכלל הטרפיות וכן בעוף ואפילו נחתכו הגידין ונשאר הרגל שלם טרפה.

נחתך האחד העבה לבדו בבהמה ונשארו שנים הדקין מותר וכן אם נחתכה הב׳ דקין ונשאר העבה נחתך רוב כל אחד מהן טרפה. ובעוף אפילו לא נטל אלא רובו של אחד מהן טרפה ואגפים לעוף בידים לבהמה. כל זה דעת הרמב״ם ז״ל ויש חולקין עליו שאומרין שכמו שתחלת צומת הגידין בבהמה מפרק חבור העצם התחתון עד האמצעי כן בעוף. ויש אומרים שאף הרב ז״ל חזר בו בתשובת שאלה.

ונשבר העצם מן הארכובה ולמעלה שאמרנו שאם יצא לחוץ הרי הוא כמו שנפל וטרפה. כתב הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר אבל נשבר העצם בחלל הגוף לפנים כשרה שאין האויר שולט בו עד כאן. ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי ונותגים סימן לדבר תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה שנאמר גבי שבת.

וכתב בעל התרומה דהיכא שמצינו עצם שנשבר והבריא אין חוששין שמא יצא לחוץ שאלו כן לא נתרפא.

וה״ר דוד ב״ר לוי כתב והוא הדין אפילו נמצאת שבורה במקום צומת הגידין ונתרפא היטב אין חוששין שמא נפסק אחד מצומת הגידין ומכשירין ליה.

ודעת הראב״ד בעצם שנשבר במקום צומת הגידין אפילו נשבר העצם ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טרפה כיון דבמקום צומת הגידין נשברה.

ולמען תבין ותדע ענין צומת הגידין אבאר לך ענין רגלי הבהמה באור רחב יותר ממה שבאר הרמב״ם כמה שכתבנו למעלה ידע כי שלשה עצמות הן בירך כל אחד נקשר בחברו בראש הפרקים הראשון הוא הנחתך ברגל הנמכר עם הראש. השני הוא האמצעי הנקרא סרקו ונקרא אשקנק״יל. השלשה הוא הנקרא קולית ובלעז אושמאול״ר וראשו העליון תחוב באליה וראשו התחתון הוא הארכובה וזו היא שאמרו בגמרא שכנגדו בגמל נכר מפני שבולט כלפי חוץ ושם הגמלים רובצים כדכתיב ויברך הגמלים. וזו היא הארכובה שאמרו ז״ל שאם נשבר העצם למעלה ממנה ויצא לחוץ טרפה. וכן כתב בעל התרומה והראב״ד ז״ל. אך מקום צומת הגידין אף בעצם השני.

וכבר כתבנו דעת הראב״ד בנשבר העצם מקום צומת הגידין ויש חלקו עליו ופסקו שאפי׳ נשבר העצם הזה הב׳ אינה טרפה ובלבד שיהיו הגידי׳ כלם קיימין במקום חבורן והיינו דקאמר בגמרא ארכובה גופה שכנגדה בגמל נכר וכו׳.

ותחלת הגידין הוא מן העצם הקטן שבין עצם הרגל הנמכר עם הראש והעצם האמצעי והוא מחבר הפרקים ונקרא בלשון משנה ערקומא ובלעז בורוניק״י או אוש״ט. ואורכן באר הרמב״ם כמו שכתבנו י״ו אצבעות והוציא זה מדאמר בגמרא ארבע בטדין בתורא ופירוש בטדא ארבע אצבעות. וכן פרשו הרי״ף פרק אילו טרפות והר״ש ז״ל פירש בטדא אצבע גודל. ולדעתו לא יהיה אורך הגידין רק ארבע אצבעות וכן דעת הר״ז ואותו העצם הקטן הנקרא ערקום כתב ה״ר יונתן בשם הראב״ד ז״ל שאין צומת הגידין בערקום גופו אלא ממנו ולמעלה וכן נראה דעת הרמב״ם כמו שכתבנו.

עוד כתב הראב״ד שאין צומת הגידין מן העצם ולחוץ ר״ל כלפי הזנב במקום שהזנב נוקש בו רק בעצם ולפנים כלומר לצד הגוף אבל בידי הבהמה דהיינו רגליה הראשונים אין בהן צומת הגידין כלל ואין בהן צד טרפות אם לא בנשבר העצם ויצא לחוץ וזהו דוק׳ באבר עצמו אבל שאר הבהמה אינה נטרפת אפי׳ נחתך כל האבר כמו שבארנו.

וגף של עוף גם כן כה משפטו דכל מקו׳ שנשברו ב׳ העצמות של גף למטה ממקום חבורה עם הגוף אם בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ושאר העוף מותר. וכתב הר״י שמוטת גף ממקום חבורו בכתף או שבורת גף טרפה שמא נקבה הריאה ודוקא במקום חבורה אבל למטה בין שבורה בין שמוטה כשרה:

ושלשה אברים הן שאם נטלו טרפה והן צומת הגידין והכבד והלחי העליון.

כבד שנטל כלו טרפה. נשתייר ממנו כזית במקום שהוא תלוי בו וכזית במקום מרה מותרת וזולת שני זתים אלו טרפה דקים להו לרבנן דאינה חיה אלא אם כן נשארו בה שני זתים אלו. נתדלדלה הכבד והיא מעורא בטרפשא שלה מותרת. נטל ממנה מקום שהוא תלוי בו ומקום המרה אפילו השאר כלו קיים טרפה. וכן אם הוא מפוזר מעט כאן ומעט כאן או שהיה מרודד או ארוך כרצועה הרי זו ספק וטרפה.

הלחי העליון שנטל טרפה אבל נטל לחי התחתון עד מקום הסימנין ולא נעקרו הסימנין מותר.

וכל אבר שאם יחסר תהיה טרפה כך אם נטל טרפה אבל יש אבר שאם נטל טרפה ואם חסר מתחלת ברייתו כשרה. וכל אבר שאם נטל מותר אין ספק שאם חסר מותר.

בהמה שנטלה האם שלה והוא בית הרחם שנטלו הכליות מותרת וכן אם נבראת בכוליא אחת או בשלשה כוליות וכן אם נמצאת הכוליא נקובה. ואף על פי שאם נטלה הכוליא שהיא מותרת. הקטינה בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה טרפה. ופירוש זה מראב״ד ז״ל דדוקא הקטינה כוליא מחמת חולי אבל אם היא קטנה מתחלת בריתה כשרה שאין זה לקות והוכיח זה מדאמר הקטינה דמשמע שהיתה גדולה מזה קודם לכן. וכיצד בודקין אם תחלת בריתה כן אם לאו בודקין את מקומן אם הוא כלו מלא ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז נכר שכך היתה תחלת בריתה וכשרה. אם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה. ולפי דעתו הוצרכנו לבאר נטלו הכליות שאמרנו כשרה רוצה לומר שנבראת כך חסרת הכליו׳ שאם נטלו על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק. ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהן מלא חלב ואין שם כי אם החוטין בלבד אז נכר שזה תחלת בריתה וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום רק נכר שהיו לה כליות רק שנמוחו וטרפה.

לקתה בכוליא עד שיעשה כבשר המת שהבאיש שאם תאחוז במקצתו תמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן שבכוליא טרפה. וכן אם נמצאו בכוליא מים עכורין או סרוחין או לחה אף על פי שאינה סרוחה הרי זו טרפה.

וכתבו הגאונים שאם נמצא דם בכוליות שאין זה לקות וכשרה.

חוט השדרה שנפסק העור החופה המוח או רוב הקפו טרפה אבל נקב או נסדק לארכו מותר. וכן נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה או אפילו נתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד הואיל ועורו קיים מותר. הומרך המוח ונשפך כמים או שנמס כדונג עד שימצא החוט כשמעמידו אינו עומד או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו אסורה.

וחוט השדרה תחלתו מחוץ לפולין שבתחלת העורף עד שלא ישאר אלא חוליא אחת לתחלת האליה. ובעוף עד בין אגפיו כלומר כנגד בין האגפים הוא כח חוט שדרתו מפני חבוט גדול שמתחבט שם בכנפיו אם יעסוק שם החוט אפס כחו אבל משם ולמטה אינו צריך חזוק כל כך ולא יטרף בפסקתו והוא נדון כבשר והר׳ יונתן מחמיר לאסור עד למטה מן האגפי׳ שעד אותו המקום צריך לכח גדול וכן דעת הר״ז ז״ל. אבל למטה ממקומות אלו בין בבהמה בין בעוף אין חוששין אל החוט בין נפסק העור בין הומרך המוח שבו.

שמוטת ירך בבהמה טרפה. פירוש היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודוקא באעכול ניבי. והראב״ד פירש שמוטת ירך היא הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה אבל בוקא דאטמא הוא התחתון שנשמט מן הקולית וראש הקולית הוא כעין בוכנא ונכנס למכתשת שבכף וזהו הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והוא דאעכול ניבי. עוד זה לשונו בתשובת שאלה הכף מחובר בעצמו עם השדרה בראשו העליון הנקרא אושמדול״ר ובראשו התחתון בזה הכף הוא פקוקלת והכפות שמכאן ומכאן הן המעמידות החלוחלת ונקרא פקוקלת על שם שפוקקת מקום היציאה. ובלשון הגדה נקרא קליבושת והוא בלעז קלב״א שורי״ץ. ואותן עצמות נקובין בעצמן נקבין עגולין וחוטין גסין של בשר עוברין בתוכן ונקשרין בעובי הירך. ברוך המקום שבראו לכבודו ולרצונו ועל זה אמרו נטלה הירך וחלל שלה נבלה כי זה הירך נוגע בחלל וזה אם נשמטה מן השדרה אף על פי שלא נפסק עוביה טרפה אבל ראש זה הכף התחתון שנכנס בתוכו המדולר והוא הנקרא בוקא דאטמא על שם שנכנס בו המדולר כבוכנא באסיתא ועליו אנו אומרים אינה טרפה אלא אם כן נפסק ניבי ואעכולא אעכולי זה דבר ערוך בפי כמה שנים ודומה הרב אלפסי ז״ל נסכם על זה והרבים מוכיחין מפני שנוי הלשון. עוד תדע לשון ירך כלל הוא לכל העצמות וכל העצמות עצמן יש להן שמות חלוקים ואלה שמותן הכף המחוברת בשדרה נקרא בלעז פליד״ה או פדיל״א ושני לה העצם הנקרא בוקא דאטמא ובלעז אומדולר״י והשלישי הוא העצם שבו צומת הגידין והוא הנקרא אשקנקי״ל ואין מן המדולר ולמטה שום טרפות כי אם בצומת הגידין כל זה מלשון הראב״ד.

והיוצא מזה כי העצם שבו צומת הגידין מתערבין בבשר שבו למעלה ואם נשמט ראשו העליון הסמוך לגוף טרפה ואפילו לא אעכול ניבי.

ושמוטת ירך יד בבהמה כשרה כמו שבורת יד והוא הרגל שלפניה ושמוטת ירך בעוף טרפה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואינו כדין ירך של בהמה ויש מחמירין בו לאסור אפי׳ לא אעכול ניבי ושמוטת גף בעוף טרפה פי׳ אם נשמט הפרק העליון המחובר לגוף שיש לחוש שמא נקבה הריאה או נקרעה לפי שהוא מתחת שם בין האגפי׳ וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע ששם הריאה נחבאת. והר״מ במז״ל כתב נשמט כנפו מעקרו בודקין אותו אם נקבה הריאה ואחר יאכל אבל אם נשבר הגף או נשמט בשאר העצמות שלא בחבור הגף לגוף אם עור ובשר חופין מקום השבר האבר אסור ושאר העוף מותר כדין שבירת יד בבהמה ושבירת הרגל מן הארכובה ולמטה:

בהמה שנקרעה בה רוב בשר החופה רוב הכרס בבטן אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית טרפה. ושעור אורך הקרע בבהמה גדולה טפח ובקטנה רוב אורך הבשר החופה רוב הכרס אף על פי שאין באורך הקרע טפח.

בהמה שנפשט עורה בין ביד בין בחולי טרפה ואם נשאר בה מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על הטבור ורוחב סלע על ראשי אבריה מותרת וכן אם לא נפשט ממנה רק רוחב סלע ואפילו על פני כל השדרה ורוחב סלע או מעל הטבור או מעל ראשי אבריה ושאר העור קיים מותר.

וכתב הר״ז דה״ה בעוף שנמרטו כנפיו כלומר שנטלה נוצת הכנפים אי נמי אפילו נוצת כל הגוף בין הנוצה הגדולה בין הנוצה הקטנ׳ הסמוכ׳ לבשר טרפה שהיא לעוף כמו העור לבהמה וכתב בעל העטו׳ אנן דלא קים לן שעורה אזלינן לחומרא ולא מכשרינן ליה כשעורה זוטא דלית בה ספקא.

בהמה שנפלה ממקום גבוה עשרה טפחים או יותר או שהכה אותה במטה או באבן או רצץ אחד מאברי חלל הגוף עד שנתרוצץ בסבת זה עד שתפסיד צורתו טרפה.

נפלה והלכה אין חוששין. קפצה מעצמה אין חוששין הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין שמא נפלה דאמרי דמדעת קפצה ואמדה אנפשה נפלה שלא מדעתה ועמדה אבל לא הלכה חוששין לה ואפילו שהתה מעת לעת.

זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין להם. נפלו לארץ חוששין.

בהמה שמגררת רגליה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה או שמא נפסק חוט השדרה אבל תולין שהוא חולי שקורין רמפ״א.

וכן גנבים שגנבו טלאים והשליכום אחורי הגדר אין חוששין להם לפי ששומרין אותם שלא יתרסקו כדי שיוכלו לרוץ בפניהם אבל אם החזירום חוששין שאינם חוששין אם יתרסקו אם לאו. ואם מחמת יראה החזירום אין חוששין לפי שמתכונין להחזירה שלמי׳ ונזהרין בהשלכתן ויש כתבו שאם החזירום מחמת תשובה אין חוששין להם שלא יזיקום אם ישובו בתשובה שלמה.

ובצאת הילד מבית הרחם שנופל לארץ או אפילו נולד בקושי גדול ובדוחק אין חוששין שמא נתרסקו אבריו בזה ומותר לשוחטו מיד אם נודע לו שכלו לו חדשיו.

וכן מי שהרביצוהו לשחיטה אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו אין חוששין לו מפני שנועץ צפורניו ומתחזק עד שמגיע לארץ. וכן מצינו בירושלמי ביומוי דרבי פנחס חבטין תורא בחילא פירוש הביאוהו לבית המטבחים אמר להו בחייכון שרון ליה פירוש התירוהו מקשריו ונראה אם יברח שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בדברי חכמים דאמרי אילין דחבטין תורא בחילא אין בו משום רצוץ אברים.

ואם נפלה אבן על גבי בהמה כתב הראב״ד שאם נפלה מגובה פחות מעשרה אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפילת הבהמה עצמה ולא אמרי שמא כשהבהמה נופלת יש לומר בה חי נושא את עצמו ולפיכך אין לה חבטה בפחות מעשרה אבל כשנפל אבן עליה לא וזה תמה כי מי יוכל לתת קבצה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה.

הכה בהמה על ראשה והלכה המכה כלפי זנבה או שהכה אותה כלפי זנבה והלכה על ראשה או אפילו הכה אותה על השדרה אין חוששין ואם יש במטה חוליות חוליות חוששין וכן אם הגיע ראש המטה לאמצע השדרה או שהכה אותה לראש השדרה חוששין. ויש כתבו שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכאה חוששין לפי שבמקום שנפסק המקל עשה חבורה או מכה רבה כמו בראש השרביט.

עוף שנחבט על דבר קשה כגון על חטים וכיוצא בו חוששין ואם נתחבט על דבר רך כגון צמר וכיוצא בו אין חוששין. נדבקו כנפיו בדבק בעת צידה ונתחבט פירוש שדרך הציידין שמושחין דף אחת במשיחה שקורין וישק״ו ומעמידים הדף במקום גבוה בראש האילן וכיוצא בו במקום שהעופות רגילין בו וכשבא העוף לשכון שם נאחז שם בכנפיו ומתחבט עד שנופל לארץ עם הדף ומתרסק בנפילתו ואם נאחז באחד מכנפיו בלבד אין חוששין לו לפי שפורח בגף השני ונסמך שלא יפול בחזקה אבל אם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט ונפל חוששין ואם עמד ולא הלך צריך בדיקה ואם עמד והלך או פרח אין כלום. נחבט על המים אם שט מלא קומתו מלמטה ולמעלה אין חוששין ואפילו מלמעלה למטה אם מהר לשוט עד שקדם תבן או קש שעל פני המים אין חוששין לו וכן אם היו המים מכונסין שאינן נזחלין כגון קצת האגמים שכל צד שישוט מלא קומתו דיו.

וכל שאין חוששין לו שוחטין אותו מיד ואין צריך בדיקה. וכל שחוששין לו אם שחט אותו צריך לבדוק כל החלל מקדקדו ועד הירך ואם נמצא בה טרפות מהטרפיות שמנינו או נתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו טרפה. ואפילו נתרסק אבר מן האברים שאם נטלו כשרה כגון הטחול או הכליות הרי זו טרפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת.

ויש אומרים שאין לבדוק בהכאה רק באותו אבר אשר הוכתה בו אבל אין חוששין לשאר האברים בהכאת אבר אחד. ולפי דעת בעל העיטור אינה נטרפת ברסוק אם לא ברסוק אברים שנטרפת בהם בפסיקתן או בנקיבתן. והסימנין אינן צריכין בדיקה שאין הנפילה מרסקת אותן.

נפלה מן הגג ולא עמדה אסורה לשחיטה עד שתשהא מעת לעת ואם שחטה בתוך זמן זה טרפה. ואחר שתשהא מעת לעת וישחוט אותה צריכה בדיקה כמו שבארנו.

וכן מי שדרס ברגלו על העוף או שדרסתו בהמה או שטרפו לכותל ועדין הוא מפרכס משהין אותו מעת לעת ואחר כך שוחטין אותו ובודקין אותו.

וכתבו הגאונים דאנן השתא לאו בקיאין בבדיקה ובעינן שתעמוד ותלך וכן בהלכות גדולות כתב כל הני דבעו בדיקה כגון נפולה דרוסה ושבורה הני מילי בדורות הראשונים דהוו בקיאין למבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין. וכן דעת הר״ף ז״ל.

וכתב ה״ר יצחק ז״ל בכל מקום שיש לחוש כגון נפולה ימתין עד שתלך דאז מותרת בלא שום בדיקה וננערה לעמוד מועיל כמו עמדה. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו בעיא בדיקה ואנן לא בקיאינן עד כאן. ועקרה רגליה להלוך מועיל כמו הליכה ואם הלכה ארבע אמות אין צריך בדיקה ואם רוצה לסמוך על בדיקתו ימתין עד שתעמוד או תשהא מעת לעת עד כאן לשון ה״ר יצחק ז״ל.

והר״ש ז״ל כתב דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומותר לסמוך עליו אבל הוא יזהר להביא לו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר ויבדוק כנגד כל החלל כמו שכתבנו.

סימנין שנתדלדלו רובן שלא מחמת נפילה טרפה. וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראוין לשחיטה אבל תרבץ הושט שנפרק רובו מן הלחי מותר שאינו מקום ראוי לשחיטה.

צלעות הבהמה י״א מכאן וי״א מכאן ואם נשתברו רובן מחציין של מול השדרה טרפה והוא שיהיו מן הצלעות הגדולות שיש שם מוח ואם לאו אף על פי שהן רוב ואף על פי שהשבר מול השדר׳ מותרת. נעקרו רובן או אפילו נעקרה אחת מהן וחצי חולית׳ שהיא תקועה בה עמה טרפ׳ וכן אם נעקר חוליא מן השדר׳ ואפי׳ מאותן שאין בהן מוח טרפה.

גלגולת בהמה וחיה שנפל ממנה בסלע אפי׳ לא נקב הקרום טרפה ואם נקבה נקבי׳ שיש בהן חסרון כלן מצטרפין לכסלע. וכן גלגולת שנחבסה רוב גבהה פירוש שנסדק העצם כלפי פנים מחמת הכאה באבן או כיוצא בו אבל לא נפחת העצם כלל אם נחבסה רוב גבהה כלו׳ רוב מה שיש מן הגלגולת מן העינים ולמעלה רוב הקפה כלומר סביב כל הראש אע״פ שהקרום קיים ולא חסר ממנו כלום אוסרין אותה ובעל העטור כתב דכל היכא דלא נקב קרום של מוח כשרה.

ועוף של מים כגון האווזין שנקב עצם גלגולתו אע״פ שלא נקב קרו׳ מוחו טרפה שקרומו רך ועוף היבשה שהכתו חולדה על ראשו או שנגף באבן או בעץ מניח יד בצד הנקב ומכני׳ ידו לתוך פיו ודוחק למעלה ואם יצא המוח מן הנקב בידוע שנקב הקרום וטרפה ואם לאו מותר.

בהמה שאחזה דם או שהיתה מעושנת או מצוננת או שאכלה סם שהורג או ששתתה מים הרעים מותרת. אכלה סם ההורג את האדם או שנשכה נחש וכיוצא בו אסורה מפני הסכנה.

כתב הר״י ז״ל בהמה שלא בדק לה סרכי הריא׳ טרפה. וכן דעת הר״ף דאפילו בדיעבד טרפה והר״ז פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק אין לחוש וכשרה דהא קיימא לן כרב הונא דאמר נשחטה בחזקת התר עומדת ועוד דהלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובא. אך אין מפרסמין הדבר אלא לצנועים. ואנן סומכין על פירושו בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטנים ואם לא בדקם כשרים בדיעבד אבל בבהמה גדולה טרפה אפילו בדיעבד כיון דסירכות מצויות בהן.

הנה בארנו כל הטרפיות שאפשר שימצאהו בבהמה וחיה ועוף ומשפטיהן ומנינו ב׳ טרפיות בעוף יותר מבבהמה והן נשתנה מראה בני מעים מחמת האו׳ ועוף המים שנקב עצם ראשו ואין להוסיף על טרפיות אלו כלל שאין לנו בטרפות אלא מה שמנו חכמים. וכתב בעל העיטור דהנהו דבי בר אבן דהוו שדו גידי המוח בגידא דנשי׳ או בכוליתא וקלטי ואפילו הכי אנן לא טרפינן לה דאין לנו בטרפות אלא מה שמנו חכמי׳ ואע״ג דחזינן דהא מתה בההיא הבאה גמירי דאי בדרי לה שמא היא חיה ע״כ.

וכל אשר יולד בהן ספק טרפה מכל הטרפיות שהזכרנו אם היה זכר ושהה י״ב חדש הרי הוא בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות ואם היתה נקבה עד שתלד. ובעוף זכר עד י״ב חדש ובנקבה עד שתלד טעינה ראשונה ותטעון טעינה שנייה ותלד. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שיש לומר כן בבהמה אם היתה מעוברת קודם שארע לה אותו ספק שצריך שתשהה עד שתתעבר פעם שנייה ותלד כמו בעוף נקבה שאם נתעברה קודם לכן אפשר שתלד בן קיימא אע״פ שנטרפה אבל לא הדרא ומתעברה כמו בעוף דלא הדרא וטענה. ואסור למכור ספק טרפה או ביציה לגוי בתוך זמן זה שלא ימכרם לישראל .

וכל בהמה וחיה ועוף הרי הן בחזקת בריאים עד שיולד בהן דבר שחוששין לו ואח״כ תבדק לאותו דבר בלבד.

ומי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן קודם שיבדו׳ את הריאה ובא זאב או כלב או גוי ונטל אותה והלך הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה היתה הריאה או דבוקה שבחזקת התר עומדת אחר שנשחטה עד שיודע במה נטרפה כמו שבארנו למעלה וכשם שאין חוששין לקרום של מוח שנשברה או גלגולת וכיוצא בהן כך אין חוששין לריאה שנאבדה ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא גוי או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה ואע״פ שאין אנו יודעין אם היו בה צמחי׳ או לא מפני המנהג ויש חולקין על זה בריאת שורים גדולים או בשל כבשים לפי שמצוי בה טרפות תמיד בריאה ואוסרין אותה אם נטלה בלא בדיק׳ גם לפי שאין אנו בקיאין עתה לבדוק אם עולה בנפיחה כראוי אבל בגדיים וטלאים שאין טרפות מצוי בהן הולכין אחר הרוב ומותרין וכן כתב בעל העטור וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל והר״ש ז״ל כמו שבארנו למעלה. אבל אם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא נקובין היו מתחלה ושהזאב במקום נקב נקב לפי שהנשחטת בחזקת התר עומדת.

וכל החותך בשר מן החי אותה בשר טרפה והאוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל טרפה.

בהמה שהי׳ חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות וקדם ושחטה הרי זו מותרת. ואע״פ כן גדולי החכמים לא היו אוכלין ממנה ואפילו פרכסה בסוף שחיטה.

כל נבלה וטרפה מצטרפת לכזית וכן כל בהמות הטמאו׳ מצטרפות לכזית אבל בשר נבלה ובשר כשרה אינן מצטרפות וכן בשר בהמה ועוף או דג טמא אין מצטרפין אבל כל העופות טמאין מצטרפין וכן כל הדגים הטמאים.

האוכל מן נבלה וטרפה או מן בהמה חיה ועוף הטמאי׳ דברים שאין ראויין לאכילה כגון העור והעצמות והגידין והטלפי׳ וכיוצא בהן אע״פ שאסור פטור ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.

וקיבת הנבלה והטמאה מותרת שאין זה אלא פרשא בעלמא אבל עור הקיבה אסור כשאר המעים. ויש עורות שהן כבשר והאוכל כזית מהן כאוכל כזית מן הבשר ואלו הן עור האדם ועור חזיר הישוב ועו׳ חטוטרת הגמל שלא עלה עליו משא ולא הגיע למשא ועור בית הכוסות ועור שתחת האליה ועור השליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט כל אלה עורותיהן כבשרן כשהן רכות: