כל בו/צא

<< · כל בו · צא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן צא

צא. דין הלכות כלאים כולן

כלאי הכרם הם מיני תבואה או מיני ירקו׳ שנזרעו עם הגפן בין על ידי ישראל בין על ידי גוי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהן אסורין אפילו בהנאה. והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. והירק והענבים מצטרפין לכזית.

וכלאי הכרם בחוצה לארץ אסורין מדבריהם ולא אסרו אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד אבל לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם מותר לכתחלה בחוצה לארץ ואף על פי שמותר לזרוע הירק הזרוע שם אסור והוא שיראה אותו לוקט ומוכר וספקו מותר.

וכתב הר״י מיהו על גבי שורש גפן אם אין שם עפר ג׳ טפחים לא יבי׳ זרע לשם גם בחוצה לארץ מגו דהוי כמין הרכב׳ שמתוך ששור׳ הגפן רך נכנסין בו שרשי הזמורה:

כלאי אילנות כגון להרכיב אילן של מין אחד באילן של מין אחר אפילו בחוצה לארץ אסור.

כתב הר״ף ז״ל הרכיב פי׳ יחור של תאנה או של תפוחים בשל אילן אחר או בשל מין אחר אסור וכן נמי מפרש דשאים בדשאי׳ משום בעיא דהרכיב ב׳ מיני דשאים בפרק אלו טרפות כדפירש בתוספתא שם ע״כ.

ואפילו להניח הגוי לעשות לו.

וכן אסור להרכיב אילן בירק או ירק באילן והמרכיב כלאים לוקה בכל מקום. אבל מותר לזרוע אילנות כלאים כאחד או לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד שאין אסור כלאים באילן אלא הרכבה בלבד. ואף על פי שהמרכיב כלאים לוקה מותר לקיים המורכב ופרותיו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר ומותר לנטוע יחור מן האילן שהורכב כלאים.

כתב הר״ש ז״ל והלכתא מותר להרכיב אילנות מין במינו שחורות בלבנות ודקות וגסות אף על פי שיש לו שם לווי. אבל אילן נושא פירות באילן שאינו נושא פירות אסור להרכיבן וכל שכן מין בשאינו מינו:

כלאי בהמה אסור להרביע כלאים ואפילו בהמת חברו.

ואסור למסור לגוי בהמתו להרביע לו כלאים אסור ומי שעבר והרביע בהמתו כלאים הנולד מהן מותר בהנאה. ואם הוא של כלאי בהמה טהורה מותר באכילה.

ואחד בהמה חיה ועוף אסור להרביע כלאים ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת. אבל אם העלם זה על גב זה או שהעירם מכין אותו מכת מרדות. והילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להתירן זה עם זה אבל אם אין אמותיהן מין אחד אסור להרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו.

ואסור לעשות מלאכה בכל שני מינין שהאחד טהור והאחד טמא והעושה מלאכה בהן לוקה. ומדברי סופרים כל ב׳ מינין שאסור להרביען זה עם זה אסור לעשות בהן מלאכה ואם עשה בהן מלאכה מכין אותו מכת מרדות וכתב הר״י ז״ל לא ידענו מנא ליה הא להרמב״ם. והר״מ כתב כמו הרמב״ם וז״ל כל ב׳ מינין אסורין לחרוש ולדוש ולמשו׳ ולנהוג אפילו פרד וחמור. עכ״ל.

ואפילו אם משך אותן או הנהיג אותן קשורין ואפילו בקול. וכתב הר״ף ז״ל מכאן נכון לאסור לתת שלום לגוים המנהיגין כלאים לפי שהבהמות ממהרות ללכת בשביל הקול.

וצריך לדקדק בפרדות שהיו דומו׳ זו לזו לפי שחלוקין באביהן ובאמותיהן כדאיתא בפרק אותו ואת בנו.

והיושב בקרון פטור אבל אסור אבל המזווגן פטור. וכתב הר׳ יצחק מותר להכניס שני מינין לדיר ואם רבעו זה את זה אין זקוק להפרישן. ואווז ישוב ואווז הבר כלאים זה בזה ושור ישוב ושור הבר אין זה כלאים ע״כ.

ומותר לחרוש באדם ובבהמה או למשוך העגלה עם הבהמה וכן כל כיוצא בזה.

עגלה שהיו הכלאים מושכין אותה היושב עליה אף על פי שלא הנהיג לוקה. ואם היו אחד יושב ואחד מנהיג או אפילו מאה מנהיגה כל אחד מהם לוקה.

והחורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע בו לוקה משום כלאים שכל בהמה של פסולי המוקדשין בקדש וחול מעורבין זה ונמצא שהיא כבהמה טהורה וטמאה מעורבין כאחד. וכתב הרש ז״ל מאי טעמא אסר רחמנא חרישה בשור ובחמור משום דשור פשר וחמור לא פשר וחס רחמנא על חלישות דעתא דחמור ואסר:

כלאי בגדים אין אסור בכלאי בגדים אלא של צמר רחלים ופשתים אבל יש בכרכי הים מין צמר דומה לצמר ואסור עם הפשתן משום מראית העין. וכל חבור הצמר עם הפשתים אסור ואפילו לתפור בגד צמר עם חוט פשתן או לתפור בגד צמר בבגד פשתים אפילו בחוט של משי אסור.

כתב הר״מ נ״ע שאסור לתפור בגדיו ביד גוי אם אינו יושב אצלו כי חיישינן שמא יתפרם בחוט פשתן.

והקושר חוטי פשתן בחוטי צמר או הגודלן או הנותן צמר ופשתן בשק או בקופה וכרכן או הקושר גדיל צמר בגדיל פשתן או המקפל בגדי צמר ופשתן בשק או בקופה וקשרן יחד הרי אלו כלאים שכיון שנתחבר מכל מקום נאסר.

וכלאי בגדים אין להן שעור שחוט כל שהוא אפילו בבגד גדול אסור.

צמר רחלים שטרפו עם צמר מין אחר וטווה הכל אם הרוב של מין אחר מותר עם הפשתן ואם מחצה על מחצה הכל כצמר רחלים ואסור עם הפשתן. ועורות הכבשים שעושין מהן מלבושין אף על פי שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לגומות של צמר שנכרכות בחוטי פשתן שתופרין בו לפי שבטלו במעוטן וכן הקנבוס והפשתן שטרפן וטוואן אם הרוב קנבוס מותר הצמר מחצה על מחצה אסור.

והר״ף ז״ל כתב ויש מחמירין שלא לדבק עורות בבגד צמר כשהן תפורין בפשתן עד כאן. והעושה בגד כלו מצמר גמלים או צמר ארנבים וכיוצא בהן מדברים המותרים עם הפשתן או כלו קנבוס או צמר גפן המותר עם הצמר אסור לארוג חוט פשתן מצד זה וחוט צמר מצד אחר.

וכן אסור לעשות סימן של פשתן בבגד צמר או של צמר בבגד פשתן. ולובש אדם בגד צמר ובגד פשתן וחוגר עליהן מבחוץ.

ואין כלאי בגדים אסורין אלא ללבשן או לתת כסות בהן אבל לעשותן ולמוכרן מותר. ועושה אדם אהל כלאי׳ ויושב תחתיו שאין אסור להתכסות בהן אלא דרך מלבוש וכן מותר לישב על גבי מצעות של כלאים שאין אסור אלא להעלותן עליו. אבל מדבריהם אפילו יעשה מצעות זו על גב זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב עליהן שמא יכרוך נימה על בשרו. ואם היו קשין שאינן נכרכין מותר לישב עליהן ולהסב עליהן והוא שלא יגעו בבשרו.

וכתב הר״ש ז״ל בספר האורה הלכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש בהן לכריכת נימה דקשין הן ולית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחלה לשמור הני כרים וכסתות דידן שלא לתופרן בכלאים מפני שפעמים שאדם מנערן ומוציא תבנן או צמרן ומתכסה בהן עד כאן.

מנעל שהוא כלאים בזמן שאין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל אינו נהנה כשאר עור הגוף.

תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה והצנועין תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל לאחוריהן.

לא יקח אדם ביצה חמה וכיוצא בה או דבר צונן מפני צנתו בבגד כלאים שהרי נהנה בו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. ולא ילבש כלאים עראי אפילו שלא ליהנות בו ואפילו לגנוב המכס ואם עשה כן לוקה וה״ר יצחק פסק ללבוש כלאים לעבור על המכס מותר כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר והר״מ אוסר דאפילו שלא בשעת השמד אפילו ערקא דמסנא אסור כמו שאמר אם עושה כדי שלא יכירוהו ביהודי בדרכים דהיינו פרהסיא.

ואין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום. אבל צלצולין שעושין בבתי ידים לצרור בהן מעות או תבלין ואספלנית או סמרטוט שמניחין עליו רטייה וכיוצא בזה מותרין ואף על פי שבשרו נוגע בהן שאין דרך חמום בכך.

המנהיג בהמות מנהיג חבלים לתוך ידו מהן של צמר ומהן של פשתן וכורכן על ידו אבל אם קשרן אסור לכורכן על ידו לפי שנעשו כלאים.

מטפחת הידי׳ ושל כלים ומטפחות ספר תורה ושל ספרים אסורין משום כלאים שהידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומחממין.

ועושין מן הכלאים תכריכין למת. וכן עושין מהן מרדעת לחמור ויושב עליה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגעת בה ולא יניחנה על כתפו אפילו להוציא החבל עליה.

והמת והבהמה שהיו לבושי כלאים מותר לנשאן על הכתף.

בגד שאגד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור שמא יראנו אחר ויקרענו מן המרדעת וילבשו שהרי אין הכלאים נכרין בו. ולא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו אותו הגוי לישראל אלא כיצד יעשה צובעו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד ומיד יכיר אותו ושומטו ואם לא יכירנו מותר שמא נשמט והלך לו. וכל אסור ספקות אסורו מדבריהם ולפיכך.

הקלו בהן הלוקח כלי צמר מן הגוים צריך לבודקם שמא נתפרדו בחוטי פשתן והמוצא כלאים של תורה בבגדו פושטו ואפילו בשוק. וכלאים מן התורה הוא שוע טווי ונוז. ופר״ת דנוז היינו שזור רוצה לומר כל אחד ואחד לבדו ואחר כך מחברן יחד ומדרבנן חייב אפילו אינו רק שוע או טווי או נוז.

והלובש כלאים או המתכסה בהן לוקה ואם היה לבוש בהן אפילו כל היום אינו לוקה אלא אחד הוציא ראשו מן הבגד אף על פי שלא פשט את כלו חייב ואם התרו בו ואמרו לו פשוט ושהה אחר שהתרו בו כדי לפשוט וללבשו חייב על כל שהיה שהתרו בו ואף על פי שלא פשט.

והמלביש כלאים לחברו במזיד והלובש אינו יודע בהן המלביש לוקה והלובשן פטור. כתב ה״ר יצחק ז״ל אותן סדינין סדיני פשתן שעושין מהן פרפיגוטין אם יש בתוכן גזי צמר לבד מותרין אף על פי שתופרן עם הבגד של פשתן לפי שיכול להוציא כל הצמר מבין תפירה לתפירה בלא שום קריעה אבל אם יש בתוכן כלאי בגדים של צמר אסור.

הטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בדוממין ובבעלי נפש התנועה ונתן בהן כח התולדה שיתקיימו המינין ההם לעד כל זמן שהוא יתברך ירצה בקיום העולם ומה בכחם שיוציאו למיניהן ולא ישתנו לעולם כמו שנאמר בהם למינהו. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש מעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורה ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינין בבעלי חיים לא יולידו מין בשאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו מהן כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינין במעשה נמאס. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחר כן ויהיה באסורם שני הטעמים ההם הנזכרים. וזהו הטעם שדך לא תזרע כלאים שהוא בהרכבה על דעת רז״ל. ואסר אף כלאי זרעים מפני שנשתנו בטבעם בצורתם בהיותם יונקים ויהיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין. ואסר לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחד ויבואו לידי הרכבה ואסר כלאי הבגד לסייג כי כן עשתה התורה סייג בנזיר ענבים לחים ויבשים בעבור הרחקת היין ויש מחברנו שמוסי׳ בטעם הכלאים כי הוא שלא נערבב את הכחות המגדלי׳ הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ פירוש שוטר והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שיינקו זה מזה מבטל חקות ולכך נאמר בהם את חקותי תשמור הם חקות שמים וארץ.

והר״ש ז״ל כתב טעם וז״ל מפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל כלאים מפני שקין הבי׳ זרע פשתן והבל הביא גזי צמר. וגזר הקב״ה שלא יתערבו מנחת חוטא במנחת צדיק.

נשלמו הלכות כלאים.