כל בו/מא

<< · כל בו · מא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מא

מא. דין תפלת מוצאי שבת ודין הבדלה

במוצאי שבת מאחרין לבא לבית הכנסת כדי להוסיף מחול על הקדש ופותחין והוא רחום כמו בחול וקורין ק״ש בברכותיה כמו בחול ואומרים ברוך ה׳ לעולם. וכתב ה״ר נתן ז״ל מבעי ליה לארוכי כי היכי דנתצל מהזיקא דההוא שבתא. ואומר יראו עינינו כמו בחול ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין י״ח ומבדילין בתפלה וכולל באתה חונן אתה חננתנו וגומר תפלתו על הסדר.

ואם שכח להבדיל באתה חונן יבדיל בשומע תפלה ואם לא אמרו כלל אם יש לו כוס אין צריך לחזור ולהתפלל אבל אם אין לו כוס יחזור ויתפלל כך כתב ה״ר נתן ז״ל. וכתב הרמב״ם ז״ל טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלי׳ תפלתו ואינו חוזר. וה״ר אשר ז״ל כתב אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר ומבדיל בתפלה דהא דאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומר׳ על הכוס מיירי כשהשלים תפלתו.

ונוסח ההבדלה זו של תפלה אומרים אותה בין במוצאי שבת בין במוצאי יום טוב לחול וכן במוצאי יום טוב לחולו של מועד אף על פי שיש בה בין יום הז׳ לששת ימי המעשה לפי שסדר הבדלות הוא מונה. ואף על פי שאין שם אלא יום אחד או יומים מימי השבוע אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה שאינו מתכוין לומר שעכשו יהיו ששת ימי המעשה אלא סדר הבדלות שהבדיל הקב״ה בעולמו הוא מונה. בין קדש לחול דכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול. בין אור לחשך דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. בין ישראל לעמים שנאמר ואבדיל אתכם מכל העמים אבל יום השביעי וכו׳ מעין החתימה.

שחוזרין לגיהנם אחר סדר קדושה דאמרינן במוצאי שבת המלאך הממונה על הרוחו׳ צועק חזרו לגיהנם למות שכבר השלימו ישראל סדריהם וחוזרין הפושעים לגיהנם לידון שנחו ביום השבת ואומר סדר קדושה ומצדיקין עליה׳ הדין ומתחילין מואתה קדוש ואין אומ׳ ובא לציון לפי שאין הגואל בא בלילה. ואחר כך אומר קדיש שלם.

ואין אומר לא ויהי נועם ולא סדר קדושה במוצאי שבת שארע בו י״ט מפני שיש בו מעשה ידינו כאשר כתבנו. ויש נוהגין לאומרו כל זמן שיהיה י״ט מיום ג׳ ואילך כמו שאמרו בענין הבדלה. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה. ופרשו ז״ל מאי כל השבת כלה יום א׳ ויום ב׳ ויום ג׳. וכן לענין גטין אמרו רז״ל חד בשבא ותרי בשבא ותלת בשבא בתר שבתא ד׳ וחמשה ומעלי שבתא מקמי שבתא.

גם יש מקומות שאין אומרים ויתן לך כל זמן שאין אומרים ויהי נועם ומנהג טעות הוא כי מה ענין ויתן לך לויהי נועם. כבר בארנו מה טעם אומרים ויהי נועם מה שאין כן בויתן לך שאין אומרים אותו רק לסימן טוב וברכה אך סדר קדושה אין לומ׳ אם לא יאמרו ויהי נועם לפי שתכנת סדר קדושה היא לאומרו אחר ויהי נועם וסדר קדושה נתקן לאומרו שכל האומרו נצל מדינה של גהינם שנאמר צלמות ולא סדרין כל שאינו אומר סדר קדושה בצלמות.

ואחר כל זה הסדר מביאין לחזן ומבדיל על הכוס ואחריו אומר ויתן לך וכו׳ שהם פסוקי׳ של ברכה לסימן טוב. ויש מקום שנהגו לומר אין כאלהינו ופטום הקטרת והמנהג ג״כ לסימן טוב לפי שפטום הקטרת היה מעשיר כל המתעסקין בו ואפשר שהזכרתו ג״כ היא תעשי׳ והמקומות שנהגו לאומרו שחרית וערבית בכל יום לפי שבזמן שבי׳ המקדש קיים היו מקטירין בכל יום פרס שחרי׳ ופרס ערבית. ואח״כ אומר קדיש על ישראל וכו׳.

וכל אח׳ הולך לביתו וחוזר ומבדיל לבני ביתו ומביאין לפניו יין ובשמים ונר ומברך על היין תחלה ואחר על הבשמי׳ ומריח לשמח נפש העצבה כשיוצא מן המנוחה לימי הטורח והעצבו׳. ואין מברכין על הבשמי׳ אלא במוצאי שבת לחול ולא במוצאי שבת ליום טוב לפי שהכנסת יום טוב לנפש במקום בשמים שהיא שמחה ונהנית גם כן משמחת יום טוב. וכן ביום טוב לחול אין לברך על הבשמים לפי שאין נשמה יתרה ביום טוב אחר שיש בו טורח מאשר יאכל לכל נפש שיעשה בו. וי״א שטעם הבשמי׳ במוצאי שבת לפי שבכל שבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח ועל זה אנו מריחין בבשמי׳ שיגין מאותו הריח ריח הבשמי׳.

ואחר כך מברך על הנר. ואבוקה להדלקה מצוה מן המובחר והטעם אחרי שפסקו ז״ל שנוסח הברכה לומר בורא מאורי האש שהוא לשון רבים צריך להיות שם אבוקה שנראין בה מאורות הרבה. ואחר כך אומר המבדיל בין קדש לחול. ונהגו לקחת הדס לברך על הבשמים ונראה משום דכתיב והוא עומד בין ההדסים וכתיב ותחת הסרפד יעלה הדס.

ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו על כן צריך שיראה בצפרניו קודם שיברך משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל אלהים. וישראל שהדליק מן הגוי וגוי שהדליק מישראל מברכין עליו.

ואין מברכין על הנר אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים באור ששבת מעברה כגון עששית דולקת שהיתה דולקת והולכת כל היום כלו או נר שהודלק לחולה או הנר המודלק מהן. אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים אין מברכין עליו אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא. ואין מחזירין על האש כדרך שמחזירין על המצוה.

ויום טוב שחל להיות באמצע השבת מבדיל כמו במוצאי שבת רק שלא יברך על הבשמי׳ ולא על האור וכשמברכין על האור רואה בצפרניו שיפרה וירבה כצפרנים הללו ובהגדה שיצא האור מבין צפרניו של אדם הראשון. ויש הגדה אחר׳ על אדם הראשון שכשראה שחשך היום במוצאי שבת אמר אוי לי שבשבילי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקדוש ברוך הוא בינה בלבו ונטל שני רעפים והכישן זו בזו ויצא מהן אור וברך עליו ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום לבד הצפרנים ועל זה יש שנהגו להסתכל בצפרנים כשמברכין על האור. ולפיכן מברכין במוצאי שבת על האור היוצא מן האבנים לפי שהוא כעין תחלת ברייתו כמו שכתבנו. לפו שהיה תחלת ברייתו במוצאי שבת מברכין עליו במוצאי שבת ועוד היה נאסר בכל יום השבת ועכשו הותר.

וכיון שברך עליו במוצאי שבת שוב אין צריך לברך עליו כל השבוע כמו שמברכין בכל שאר הנאות ברכת הנהנין לפי שאין הפסק להנאתו שכל היום הוא צריך לאפות ולבשל בו ולחמם כנגדו. וכיון שכן אין אדם מסיח דעתו ממנו. אבל על הבשמים צריך לברך כל פעם ופעם שיריח בהן שכשיפסוק הריח תפסק הנאתו. וה״ר אשר ז״ל כתב כי לפיכך אין מברכין בכל יום על האור לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות שהוא גם כן אור.

ורואה בהן בצפרנים קודם שיברך שנאמר וירא אלהים את האור והדר ויבדל אלהים ונהגו להסתכל בעור שעל הידי׳ לפי שהחכמי׳ מכירין בהן מזל האדם וטובות הראויות לבא לו:

והר״מ כשלא אכל על שלחנו היה מבדיל מעומד ונוטל ההדס בימינו ומברך עליו ונוטל אבוקה בידו אפילו יש לו נר אח׳ כדאמרינן אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ואין מבדילין על הפת אף על פי שמקדשין עליו שטעם הקדוש לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה אבל במוצאי שבת שאין הבדלה במקום סעודה כי סעודת שבת ראויה להיות מבעוד יום אין להבדלה עסק בפת כלל כשאר מצות שאנו מברכין עליהם על הכוס כמילה וכיוצא בה. אבל קדוש לא הלכך דין הוא שקדש על הפת אם יהיה חביב עליו יותר אבל הבדלה שלא תקנוה כלל על סעודה כאשר כתבנו אלא על הכוס כמו שאמרו ז״ל העשירו קבעוה על הכוס לפיכ׳ לא נוכל להבדיל רק על הכוס. ויש מי שהורה שבמוצאי שבת וי״ט שמסדירין קדוש והבדלה כאחד ועושין יקנה״ז מתוך שיוכל לקדש על הפת אם ירצה יוכל להבדיל גם כן עליו שההבדלה במקום סעודה היא. הרי״ף ז״ל חולק בזה.

וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מוסיף ואומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת את עמך ישראל בקדושתך בא״י המבדיל בין קדש לקדש. ואומר שהחיינו חוץ משביעי של פסח שאינו אומר זמן.

ואמרו ז״ל אין מבדילין על השכר אלא א״כ הוא חמר מדינה. ואם אין לו יין סומך על הבדלה שבתפלה והמבדיל על היין הויין לו בנים ראוין להוראה. ועקר ההבדלה בלילה. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל והולך עד יום ד׳ אבל אינו מברך על האור אלא במוצאי שבת בלבד. ר״ל אם ברך עליו במ״ש בלא כוס כמו שנבאר למטה שצריך לעשות בליל פורים או בליל ט׳ באב כשיצטרך ליהנות בו אבל אם לא ברך עליו במוצאי שבת או כשיהנה בו נ״ל שיברך עליו בכל עת שיבדיל כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. אבל אין מקום לבשמים אלא במוצאי שבת והטעם מבואר למבין.

ואסור לאכול או לשתות משיצא יום השבת עד שיבדיל. ולשתות מים מותר. וכן לעשות מלאכה כתב ה״ר עמרם ז״ל שכיון שהבדיל בתפלה מותר לעשות מלאכה ואפילו לא הבדיל על הכוס. ואם יצטרך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר המבדיל בין קדש לחול ומותר לו לעשות מלאכתו ומ״מ קודם שיטעום כלום צריך להבדיל על הכוס ואפילו הבדיל בתפלה.

וזאת הברכה שיברך להתירו למלאכה כתבו הריא״ג ורב עמרם ז״ל שצריכה הזכרת השם ומלכות וכן כתב ה״ר נתן ז״ל וז״ל ואסור לכבויי ולאדלוקי ולעשות שום מלאכה עד שיבדיל באחת מהן או יברך בא״י אמ״ה המבדיל בין קודש לחול. ורש״י ז״ל פסק דאפילו בלא הזכרה מותר שאינה אלא להכרא בעלמא.

והני נשי שאין מבדילות בתפלה צריכות לומר המבדיל בין קדש לחול קודם שיעשו שום מלאכה וכן צריך ללמדן. והני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא מקמי דתתפני סדרא מנהגא פירוש מנהג טוב לבתר דתתפני סדרא לאו מנהגא פירוש אינו מנהג טוב. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצאי שבת.

שכח ואכל או שתה קודם שיבדיל מבדיל אחר שאכל. ומדבר סופרים להבדיל על היין ומברך על היין תחלה כאשר כתבנו. וסימן הברכות יבנ״ה. יין בשמים נר הבדלה. יש לו לאדם להבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין הוא שבת שמצו׳ זכירה ביציאתו ואפילו קודם לשעה זו מעט. היה אוכל ויצא שבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואח״כ מבדיל עליו ואם היה פוסק בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו.

אין מבדילין אלא על היין שראוי לנסך על גבי המזבח כמו שאין מקדישין. זה הכלל כל שאין מקדשין אין מבדילין עליו חוץ מן השכר במדינה שרוב יינה שכר שמבדילי׳ עליו הואיל והוא חמר מדינה ושאר היינו׳ כבר בארנו משפטיהן בהלכות קדוש. ואם אין לו יין ומקוה למצא למחר שכר אם הוא חמר מדינה חייב להתענו׳ עד אשר ימצא אבל אם יודע שלא יזדמן לו למחר לא יין ולא שכר אינו חייב להתענות עד אשר ימצא.

ומי שטעה ולא הבדיל בתפלה ולא הבדיל גם על הכוס ואין לו עכשו כוס להיות מבדיל עליו חוזר ומתפלל ומבדיל בתפלה. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל. כשם שמבדילין במוצאי שבתות כך מבדילין במוצאי יום טוב לחול ובמוצאי י״ט לחול של מועד ובמוצאי יום הכפורים. וכבר בארנו שאין מברכין על הבשמים אלא במוצאי שבת לחול בלבד ואפילו במוצאי יום הכפורים אין צריך לברך על הבשמים ואף על פי שאין בו טעם של שאר ימים טובים. והטעם שאין ביום הכפורים נפש יתרה מפני התענית אבל מברכין על האור במוצאי יום הכפורים לפי שהופסק להנאת האור ביום הכפורים ואין מברכין אלא על נר ששבת כמו שבארנו למעלה.

ובמוצאי שבתות מברך על כל אור משיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע למטבע ואין מברכין על נר של גוים ולא של ע״ז ולא של מתי׳ היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב אנשי העיר גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. אור של תנור ושל כירים ושל כבשן לא יברך עליו לכתחלה. הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהם דולק מאליו מברכין עליהן. אור שהודלק לחיה או לחולה בשבת מברכין עליו. אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו מברכין עליו. וכן אור של בית הכנסת אם יש חזן שהוא דר שם מברכין עליו.

פורים שחל להיות במוצאי שבת שקורין המגלה לאור הנר מברך בורא מאורי האש קודם. ויש חולקין ואומרין שאינו צריך לברך עליו לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות. אמנם טעמא דמסתבר הוא שלא יהנה ממנו בלא ברכה.

ונהגו לומר הבדלות בנגינות במוצאי שבת משל למלך שמלוין אותו העם בשמחה ובשירים כך ישראל מלוין שבת כלתא ומלכתא בשמחה ובשירים ועל כן נכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוי׳ אותו ודרך לויה מעומד. וקדוש נמי שהוא כמו שאנו יוצאין לקראת המלך היה לנו לאומרו מעומד מזה הטעם אך לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב כחוכא ואטלולה ולכך כשחל יום טוב במוצאי שבת עבדינן לה מיושב משום קדוש די״ט.

ונהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו שמצינו בהגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפי׳ כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יות׳ מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד ונפלו מטפי המים על בשרו ובכל מקו׳ שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת כ״מ.

נשלמה תפלת מוצאי שבת והלכות הבדלה תהלה לאל