כוכבי שמים רחוקים/עמא דדהבא/הוסיף הבחור ואמר...
ב. הוֹסִיף הַבָּחוּר וְאָמָר...
תְּנֵנִי אֲדַבְּרָה... אָמַרְתִּי, שֶׁדַּעְתִּי עָלַי מִטָּרֶפֶת...
עוֹמֵד אָנֹכִי וּמַאֲזִין וּמַאֲזִין לִשְׁאוֹן הַכַּוֶּרֶת,
זִמְזוּם "עַמָּא דְּדַהֲבָא", כְּדֵי לָצוּד, כְּדֵי לִקְלוֹט צְלִיל בּוֹדֵד
פֹּה מִצְּלִילֵי הַבָּאוֹת, מִשִּׁירַת הֶעָתִיד הָרָחוֹק,
צְלִיל קַל שֶׁבַּקַּלִּים מֵאוֹתָם הַקְּרָבוֹת הַגְּדוֹלִים בֶּעָבָר
(אוּלַי מִלְחֲמוֹת דּוֹרוֹת, קְרָבוֹת שְׁנוֹת אֶלֶף וָאֶלֶף,
הֵד-קוֹל שֶׁלְּאַחַר-בְּרֵאשִׁית, פְּלִיטֵי צְלִילִים עֲמוּמִים
אַחַר רְעָמִים וְסוּפוֹת אֲיֻמּוֹת בְּמֶשֶׁךְ שֶׁל תְּקוּפוֹת).
שֶׁמָּא אֵין אוֹתָהּ כַּוֶּרֶת אֶלָּא סֵמֶל-מִפְלֶצֶת,
וְיֵשׁ בָּהּ הֵד אַחֲרוֹן שֶׁל אַנְחוֹת אַחֲרוֹנִים... אוֹ אֶקְלֹט
צְלִילוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל מֶרֶד מִתְעַתֵּד וּבָא לְהִסְתָּעֵר.
וְאוּלַי אֵין אוֹתָהּ כַּוֶּרֶת אֶלָּא סֵמֶל-מִפְלֶצֶת,
וְעוֹד נַגִּיעַ לְכָךְ... אוּלַי כָּמוֹהָ כְּמַנְגִּינוֹת
שִׁירֵי הַבָּאוֹת הַקָּמוֹת עָלֵינוּ, עַל אָדָם בָּאָרֶץ;
אוּלַי גַּם סוֹף הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ – כַּוֶּרֶת הָאָדָם.
אוּלַי פֹּה גַּם חֲזוֹן כָּל מַאֲמַצֵּי אֱנוֹשׁ וְתִקְווֹתָיו:
אֱמֶת – כַּמְּצֻוֶּה, בַּקָּו, בְּמִסְגֶּרֶת מִשְׁמַעַת-סַנְוֵרִים,
וְלָדוֹת בְּלֹא חִיּוּךְ שֶׁל אֵם, לְאֵין כָּל אַבְהוּת, כָּל אַמְהוּת,
הֵרָיוֹן עַל-פִּי צַו לַמְעַבֵּר, הַבָּא עַל-פִּי בְרֵרָה
שֶׁל הַהַנְהָלָה הָרָאשִׁית, וְאוּלַי בִּזְרִיקָה בְּיַד מֻמְחֶה.
דּוֹדִי, אֱמָר-לִי בְּסוֹד, גַּלֵּה לִי מִפֶּה אֶל הָאֹזֶן:
מַה כָּאן, מַה בַּכַּוֶּרֶת – חֵרוּת הִיא זוֹ וְאִם עַבְדוּת,
כָּל הָעֲבוֹדָה, הֶעָמָל, לְשֵׁם קֵיבַת-הַכְּלָל הַנִּרְחֶבֶת?
מַה-יֵּשׁ בָּעוֹלָם – כְּלוּם חֵרוּת הָעַבְדוּת, אוֹ עַבְדוּת הַחֵרוּת?
דּוֹדִי, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה בֵּין עַבְדוּת לְעַבְדוּת –
עַבְדוּת חֲמוֹרוֹ שֶׁל פִּנְחָס אוֹ עַבְדוּת עֶבֶד-עֲבָדָיו
שֶׁל שְׁתוּקִי-סְתוּמִי, לְהַבְדִּיל. אֱמָר-לִי, מַדּוּעַ
מָוֶת וְכִלְיוֹן-יְתוֹמִים לְכָל הָעֲנָקִים הַבּוֹדְדִים
וְשֶׁפַע וְחַיִּים לְרִבְבוֹת קְטַנֵּי-הַקְּטַנִּים הַשּׁוֹרְצִים?
מֶרְחַב הַפַּמְפָּה[1] הַגְּדוֹלָה, אַלְפֵי מִילִין עַל אַלְפִין,
הוּא לֹא יִשָּׂא אֶת שֵׁבֶט הַמֵּגַתֶּרְיוֹן[2] בִּתְחוּמוֹ;
וְזֶרֶם הַמִּיסִיסִיפִּי[3] לֹא מָצָא לוֹ לַדִּפְּלוֹדוֹקוּס[4];
וּרְבָבוֹת כִּפְלֵי רְבָבוֹת שֶׁל נְמָלִים וּדְבוֹרִים
יִשְׁרְצוּ שָׁרֹץ עַל שַׁעַל וְטֶפַח-עַל-טֶפַח אֲדָמָה.
זֶה סֵמֶל קֵץ כָּל-בָּשָׂר. לְשֵׁם מָה? לְשֵׁם מָה, כִּי אֵדַע?
אָדָם-דְּבוֹרָה עוֹד יָקוּם, עוֹד חָזוֹן לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים...
אַחַר שֶׁאָפְסָה וְכָלְתָה הַחַיָּה הָרָעָה בָּעוֹלָם:
פֶּתֶן וּפֶרֶס וּזְאֵב... וְהָאָדָם... – וְהָיָה זֶה יוֹרְשׁוֹ,
יוֹרֵשׁ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. דּוֹרֵס יְכַלֶּה אֶת דּוֹרֵס,
וְדוֹרֵס-הַדּוֹרְסִים אֶת כֻּלָם, וְסוֹפוֹ יְכַלֶּה אֶת עַצְמוֹ.
וְהָיְתָה אַדְמָתוֹ יְרֵשָׁה לִבְנֵי-הַחֲרָקִים לְמִינָם,
לְחַכְמֵי הָרֶמֶשׂ בִּלְבַד: דְּבוֹרָה וּנְמָלָה וְעַפְרִית[5],
אַךְ מִהְיוֹתָם רִאשׁוֹנִים לְקַבֵּל הַתּוֹרָה הַגְּדוֹלָה:
תּוֹרַת הַקּוֹמוּנִיזְמוּס... הֲלֹא מְטֹרָף אָנֹכִי...
אוּלַי בַּחֲלִיפוֹת חֲלִיפוֹת שְׁנוֹת מֶרֶד וּמַהְפֵּכוֹת,
שְׁנוֹת שְׁפִיכַת דָּמִים כַּמַּיִם וְנַהֲרֵי נַחֲלֵי דְמָעוֹת,
נוּכַל נַגִּיעַ גַּם אָנוּ – גֶּזַע הָאָדָם – לְאוֹתוֹ
אֹשֶׁר שֶׁל מִשְׁטַר-דְּבוֹרִים, הָאֹשֶׁר הָאָיֹם, הָאָרוּר.
וּכְשֶׁנַגִּיעַ, מַה-יִּהְיֶה? אָז מַה-יִּהְיֶה – הֲרֵינוּ
רוֹאִים אוֹתוֹ הַמִּשְׁטָר, לְאַחַר שֶׁאֵלָיו הִגִּיעוּ,
הָיוּ לַעֲבָדִים! דִּבְשָׁם נִקַּח כָּל שָׁעָה –
וְכַטּוֹב בְּעֵינֵינוּ! נְחַבֵּר מִשְׁפָּחָה בְמִשְׁפָּחָה,
יַעַן זֶה טוֹב לְמִשְׁקֵנוּ, לְהַרְבּוֹת רְוָחִים וּרְוָחִים;
מַלְכָּה נָמִיר בְּמַלְכָּה, בִּ"רְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה",
מַמָּשׁ כַּכָּתוּב... וְעַכְשָׁו – עַכְשָׁו, אִם נִרְצֶה, נְשַׁתֵּף
מַלְכָּה לְמַלְכָּה, כִּי הִנֵּה בְיָדֵנוּ מִקְנֵנוּ הַמְּעוֹפֵף.
וְיֵשׁ לִי עוֹד חָזוֹן מְאֹד אָיֹם לְיָמִים וּלְעָתִיד מְאֹד רָחוֹק...
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.