יסוד ושורש העבודה/ט/יא

פרק יא

כוונת תענית כ' סיון

מודעת זאת מגמרא הקדושה ומזהר הקדוש שעבודת התענית היא עבודה גדולה וחשובה מאוד לפני הבורא יתברך ויתעלה זכרו לעד. כי בהתמעט חלבו ודמו על ידי התענית כאילו את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה', יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד. אך אליה וקוץ בה, שאם אדם מתענה ומסגף את עצמו כמצות אנשים מלומדה ואינו שם על לבו לדעת מה זה ועל מה זה התענית והצער, הכזה יהיה צום יבחרהו הבורא יתברך שמו ויתעלה כהקטרת חלבים ואמורין על גבי כו'? רק הוא מקבל שכר על הפרישה, שאינו פורש את עצמו מן הציבור ומקיים גזירת ותקנות קדמונים כגון תענית של כ' סיון ושאר תענית ציבור. כי עיקר ויסוד תענית כגון זה של כ' סיון, שהיה עת צרה ליעקב, גזירות ושמדות גדולות בשנת ת"ח ות"ט לאלף השישי ונשפך דמן של אומה הישראלית ושפכו דמם כמים סביביו צריו. והגדולים אשר היו בארץ בדור ההוא גזרו על זה תענית וקבעו בכיה לדורות יום אחד בשנה.

ושורש התענית על עניין זה מפורש בתורתנו הקדושה פרשת שמיני במיתת נדב ואביהוא, כתיב: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'", הרי לפניך מפורש יוצא מזה שעל מיתת הצדיקים חיוב מוטל על כל איש מישראל עם קדוש לקונן ולבכות ולהצטער. לכן עיקר התענית זה של כ' סיון לתת אל לבו כמעט בכל רגע על הריגת הצדיקים והחסידים שנהרגו במיתות אכזריות משונות ונשפך דמם באותו הזמן, ולקונן ולהצטער בלבו על הריגת בניו של מקום ברוך הוא וברוך שמו, ובוודאי היה מזה להבורא ית"ש צער גדול כביכול, ואם נשארו בחיים היו לומדים תורתו הקדושה ועושים מצוותיו הקדושים כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה והיה מגיע ליתברך שמו ויתעלה נחת רוח גדול מזה. ואין שכחה לפניו ית"ש צער זה של הריגת בניו הנחמדים. גם על הצער וייסורי הגופים שנהרגו אז מעם קדוש הישראלי הנקראים בנים למקום שנעשו בהם שפטים ייסורים קשים ומרים בעת הריגתם יש לנו להתאונן ולקונן ולהצטער על זה הרבה מאוד. וכוונה זו לא יעדר מאדם כל יום התענית, ובוודאי יחשב לו לעבודה גדולה ועצומה מאוד להבורא יתברך שמו ויתעלה ושכרו הרבה מאוד, וזולת זה השכר שנחשב לו כאלו הקריב חלבו ודמו על גבי המזבח, אף גם זאת כי נטל עליו שכר גדול גם כן על שהיה מצטער ומקונן על העדר הנחת מהבורא יתברך שמו כביכול ועל צערם של בניו הקדושים והנחמדים, כנזכר לעיל.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חודש תמוז - כוונת תענית י"ז בתמוז

הנה זה הצום הוא אחד מד׳ צומות הנזכרים בפסוק "כי כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו׳, ונתבארו בגמרא הקדושה ובפסוקים. וחמשה דברים ארעו את אבותינו בי״ז בתמוז ואלו הן: נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד מבית ראשון, ונבקעה העיר הקדושה ירושלים, ונכנסו בה חיל נבוכדנצר ועשו בו כרצונם, ושרף אפוסטמוס את התורה, והועמד צלם בהיכל. וחיוב גדול על האדם בתענית זה לאונן ולקונן ולהצטער מאוד על כל המאורעות ההם שמהם כביכול הגיע צער גדול להבורא יתברך שמו ויתעלה ושבר גדול לבניו, כידוע. וזהו עיקר ושורש התענית. וכל זה יש לו לאדם להעלות על לבו כמעט בכל רגע של יום תענית זה ולקונן ולהצטער בלבו מאוד על כל אלו הנ״ל.

וזה היום תחילת בין המצרים. וכתב האר״י ז״ל: כל אותם הימים שבין המצרים ישב לארץ אחר חצי היום ויבכה ויקונן על חורבן הבית. ובימים ההם לא יביא אדם עצמו לידי חיוב ברכת שהחיינו אפילו בשבת, עכ״ל. ונהגו להתאבל בין המצרים איש איש כפי יראתו מהבורא ית״ש, ועיין גם כן בשולחן ערוך סימן תקנ״א. וראוי לאדם לסגף את עצמו בכל מה דאפשר, ואל יקל בעידונין חס ושלום, שלא יסיח דעתו מאבלות, ודרשו רז״ל על פסוק "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמחה, ושאינו מתאבל כו׳ רחמנא לצלן. ויזהר האדם מאוד ביחוד בימים אלו למעט בשיחה בכל מה דאפשר, שלא יבוא למלאות פיו שחוק, ואיסור זה הוא גם בכל ימי השנה מדינא דגמרא והובא גם כן בשולחן ערוך סימן תק״ס סעיף ה, ודי בהערה זו.

בישראל ראיתי שערוריה, אין איש שם על לב התנהגות המון עם, שבערב ראש חודש אב אין מתענים כלל, בכדי להפסיק מבעוד יום באכילת בשר קודם הט׳ ימים: