ימים ולילות

ספר אשר סבאו מהול במים; אשר בטפלו בפרוֹבּלמוֹת צורבות, והנה יד לבנה נשית מיטיבה תלתל רשלני על מצחן החִור של אותן הפרוֹבּלמוֹת, אשר בו הבטוּי גורף את התוכן ופולטו זעיר פה זעיר שם, על פני החופים השטוּחים; ספר אשר קורא רציני וקפדן יקרא בו מתוך העויה של קוצר-רוח ואי-אמון, ולב קורא בלתי רציני ונוח המזג ילך שבי אחרי שפע בזבזני של השאלות, ציורים ודמוּיות, אחרי כל העושר המבורך הזה של מילים יפות עליזות נצחון-יָפיָן, השאוב מטובי מכמני שפתנוּ. מילים יפות? אל נא יהא הדבר קל בעינים! עברית כזאת, צרופי צלילים כאלה, המהנים את האוזן כמלמוּל של פלגי האביב, הנם יצירה אמנותית עצמאית.

הקונצפציה – לקבוע ימים ולילות חולפים של קבוצת פועלים עברים בארץ-ישראל – היא מעניינת מאד. ואילו היה לו, לבנימין מוגיליאנסקי, פחות פנאי, פחות נייר, ויותר – עוד יותר – כשרון ספרוּתי, כי אז היו רשימותיו דורון יקר.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).