ילקוט שמעוני תורה פד

<< · ילקוט שמעוני · תורה · פד · >>

רמז פד וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. הדיין הזה, כל זמן שהסניגור מלמד זכות הוא ממתין; נשתתק הסניגור, עמד לו הדיין, והקטיגור הולך לעשות שליחותו. כך וילך ה' כאשר כלה. הסניגור הזה, כל זמן שהדיין מסביר לו פנים הוא מלמד זכות; עמד לו הדיין, נשתתק הסניגור. כך ואברהם שב למקומו. הקטיגור הזה, כל זמן שהסניגור מלמד זכות והדיין מסביר לו פנים, הוא ממתין; עמד לו הדיין ונשתתק הסניגור, הקטיגור הולך לעשות שליחותו, שנאמר: וילך ה' כאשר כלה וגו'... ויבאו שני המלאכים סדומה וגו':

פרק יט

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. כתיב: "והחיות רצוא ושוב" וגו', "רצות" אין כתיב כאן אלא רצוא, רצין לעשות שליחותו, נפטרין מאברהם בו' שעות ובאין סדומה בערב? אלא מלאכי רחמים היו, והיו ממתינים, סבורים שמא אברהם מוצא להם זכות; וכיון שלא מצא להם זכות, ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. תני: אין מלאך אחד עושה ב' שליחות, ולא ב' מלאכים שליחות אחד, ואת אמר ב' מלאכים? אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק; גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט.

ויבאו שני המלאכים סדומה. הכא את אמר מלאכים, ולהלן אומר אנשים? אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראם אנשים; וכאן שנסתלקה שכינה מעל גביהן, לבשו מלאכות. אמר רבי תנחומא אמר ר' לוי: אברהם שהיה כחו יפה, נדמו לו בדמות אנשים; אבל לוט, על ידי שהיה כחו רע, נדמו לו בדמות מלאכים. אמר ר' חנינא: עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים; משעשו שליחותן, מלאכים. אמר ר' תנחומא: לאחד שנטל הגמוניא מן המלך; עד שלא הגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כגפן; כיון שהגיע לבית אוריין שלו, היה מהלך כקלמין. כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים; כיון שעשו שליחותן קראן מלאכים.

סדומה. תני משום ר' נחמיה: כל דבר שצריך למ"ד בתחילתו תן לו ה"א בסופו; סדומה, "שעירה", "מצרימה", "חרנה". התיבון ליה, והכתיב: "ישובו רשעים לשאולה"? ר' אבא בר זבדא אמר: לביטי התחתונה שבשאול.

בערב. בא ערבה של סדום ושקעה שמשה ונתחתם גזר דינה. אמר ר' לוי: אין הקב"ה דן את אומות העולם אלא בלילה, בשעה שהם ישנים מן העבירות; ואינו דן את ישראל אלא ביום, בשעה שהן עוסקים במצוות. הדא הוא דכתיב: "והוא ישפוט תבל בצדק" וגו'.

ולוט יושב בשער סדום. "ישב" כתיב, אותו היום מנו אותו ארכי הדיינין. חמשה ראשי דיינין היו בסדום: קץ שקר, רב שקר, רב נבל, ורב מסטירין, וקלפנד. ולוט היה ארכי הדיינין שבכולן. בשעה שהיה אומר להן דברים שהן ערבים להן, היו אומרים לו: "גש הלאה", סק לעיל; וכשהיה אומר להם דברים שאין ערבים להן, היו אומרים לו: "האחד בא לגור" וגו'. זה שאמר הכתוב: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". "הולך את חכמים", למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח טוב לקח. "ורועה כסילים", למה הוא דומה? לנכנס לבית הבורסקי; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח רע לקח. כך לוט, כשהיה מהלך עם אברהם אבינו, למד מדרכיו. אברהם אבינו עשה לו בית חוץ לחרן, וכל מי שהיה נכנס ויצא היה מקבלו, מאכילו ומשקהו ואומר: אלקי אברהם אחד הוא בעולם. וכשבא לוט לסדום, כך היה עושה; וכיון שהכריזו: כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם ישרף, היה מתירא מעשות יומם ועשה לילה, שנאמר: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. וכשם שהחזיק ידם, כך החזיקו בידו וגו', ואמר להם: אל תביטו אחריכם, שהרי ירדה השכינה וכו'. עדית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח:

ויאמר הנה נא אדני. ר' יודן אמר: אפילו איני כדאי, אתם עוקמין עלי את הדרך. ר' הונא אמר: עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראין באים אצלי. אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם. אברהם היה מקדים רחיצה ללינה, ולוט מקדים לינה לרחיצה? אלא אברהם היה מקפיד על טינופת עבודה זרה, ולוט לא היה מקפיד. ויש אומרים: אף זה כשורה עשה, כדי שיצאו ויראו אבק על רגליהן, שלא יאמרו היכן לנו.

ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ממאנין לקטן ואין ממאנין לגדול.

ויפצר בם מאד. הכניס בם אף וצרה. ויסורו אליו ויבאו אל ביתו. הדא מסייעא למאן דאמרL עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראין באים אצלי. ויעש להם משתה, בביתו של אברהם היה, שהיה מקבל עוברים ושבים. ומצות אפה ויאכלו, אמר ר' יצחק: מַצוּת גדולה עמדה על המלח, דהוא אמר לה: הב לאלין אכסנאי קליל מלח, והות אמרה ליה: אוף הדין סוניתא בישא את בעי מולפא הכא?

טרם ישכבו. התחילו שואלין אותו שאלות, אמרו לו: אנשי העיר מה הם? אמר להון: כל אתר אית בה טבין ובישין, ברם הכא סוגיא בישין.

ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית. אין אחד מהן מעכב.

ויקראו אל לוט ויאמרו לו. ר' יהושע בן לוי בשם ר' פדיה אמר: כל אותו הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומים, והיו מקבלין ממנו; וכיון שאמרו לו: הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, אמרו לו: "עוד מי לך פֹה"; קרי ביה: "עוד מי לך פֶה", עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות.

רק לאנשים האל אל תעשו, הקשות; דבר אחר: אלהות הן אלו. כי על כן באו בצל קורתי, לא בזכותי אלא בזכות אברהם. דבר אחר: מלמד שהטו את הבית עליהם, אמר ליה: אי בעית לקבלינהו קבלינהו בחולקך.

ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט. דין שדנו ראשונים את בא לעוות? ר' נחמיה משום רב ביבי, כך התנו אנשי סדום ביניהם: כל אכסנאי שבא לכאן, נהא בועלין אותו ונוטלין ממנו ממונו.

ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול. מי שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות, לפיכך הכו בסנורים מקטן ועד גדול. ודכוותה: "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", אבר שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות. ודכוותה "וימח את כל היקום" וגו', מי שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות. ודכוותה "והכיתי כל בכור בארץ מצרים" וגו', מי שהתחיל בעבירה וכו'. ודכוותה "ואכבדה בפרעה ובכל חילו". ודכוותה "הכה תכה את יושבי העיר ההיא" וגו'.

וילאו למצא הפתח, ולעיאו, כמה דאת אמר: "ונלאו מצרים".

כי משחיתים אנחנו. ר' לוי בשם רב נחמן: מלאכי השרת, על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה לפיכך נדחו ממחיצתן מאה ושלשים ושמונה שנה. ר' חמא בר חנינא אמר, על שנתגאו ואמרו: כי משחיתים אנחנו.

ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו. ארבע בנות היו לו: שתים נשואות, ושתים ארוסות; "לקוחי" אין כתיב אלא "לוקחי". ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו ליה: אדרבולון וכרדבלין במדינה והעיר נהפכת?

וכמו השחר עלה וגו'. אמר ר' חנינא: משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין; משהאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ד' מילין, שנאמר: וכמו השחר עלה, וכתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", ומסדום לצוער ד' מילין. אמר ר' זעירא: המלאך היה מקדר לפניהם את הדרך. ומנין משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין? "כמו" "וכמו", מילתא דמיא למילתא. אם יאמר לך אדם: הדא כוכבא דצפרא איילתא דשחרא הוא, שקרא הוא; פעמים פוחתת פעמים מוספת; אלא כמין תרתין קרנין דנהורן סלקין מן מדינחא ומנהרין לעלמא:

עוד מי לך פה (כתוב ברמז מ"ד).

מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין, דכתיב: וכמו השחר עלה וכתיב השמש יצא על הארץ וגו'. ואמר ר' חנין לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא ה' מילין:

קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות. שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית. "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתי? בסדום, וכתיב: "הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי":

ויתמהמה, תמהון אחר תמהון; אמר: במה אברר? בכסף וזהב? באבנים טובות ומרגליות? הדא הוא דכתיב: "עושר שמור לבעליו לרעתו". ר' יהושע בן לוי אמר: זה לוט. ר' שמואל בר נחמן אמר: זה קרח. ר' יהודה בר סימון אמר: זה נבות. ר' לוי אמר: זה המן. ר' יצחק אמר: זה שבט ראובן וגד. רבנן אמרי: זה איוב, דהוה מתמסכן; וחזר למה דהוה. (גירסא אחרינא: זה שבטו של לוי, דהוה עתיר ונתמסכן, וחזר למה דהוה).

ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו. מי היה זה? זה רפאל. איתיבון, והכתיב ויוציאוהו ויניחוהו, וכתיב: "ויהי כהוציאם אותם החוצה"? א"ל, קרון מה דבתריה: "ויאמרו המלט על נפשך" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר המלט על נפשך".

ההרה המלט וגו'. בזכותו של אברהם שגדול כהר, כמה דאת אמר: "מדלג על ההרים".

הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו'. ר' ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה: עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה עירי, והיו מעשי רבים על מעשה עירי; עכשיו שבאת אצלי, באת להזכיר עוני ולהמית בני? ולוט אמר: עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה עירי; עכשיו שאני הולך אצל אברהם, מעשיו רבין משלי ואיני יכול לעמוד בגחלתו, הדא הוא דכתיב: ואנכי לא אוכל להמלט. רבי ברכיה בשם ר' לוי, מן הן תנינן: כשם שהנוה הרע בודק כך נוה יפה בודק? מן הכא, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני, וסדום בעמקא היא, לפום כן הוא אומר: ואנכי לא אוכל להמלט ההרה. שרי בעמיקתא ואינון אמרין ליה פוק לטורא, והוא אמר הכין, לא אוכל להמלט ההרה? הדא אמרה אפילו מנוה הרע לנוה היפה; הרי שהנוה היפה בודק:

כל שמות האמורות בלוט חול, חוץ מזה: הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, מי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקב"ה.

אמר רב: לעולם יחזור אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין. אמר רב חנן: מאי קראה? דכתיב: הנה נא העיר הזאת קרובה. מאי קרובה? אילימא דמקרבא וזוטרא, הא חזי לה! אלא מתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין. ואמר ר' יצחק: ישיבתה של צוער נ"א שנה, שנאמר אמלטה נא, בגימטריא נ"א. ושל סדום נ"ב, ושלותה כ"ו, דכתיב: י"ב שנה עבדו וגו'.

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך וגו'. אמר ר' חלפתא דמן קסרייא: ומה אם ללוט, על ידי שכיבד למלאך נשא לו פנים, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך? "ישא ה' פניו אליך".

מהר המלט שמה. למדינה שהיה לו ב' פטרונים, אחד בן מדינה ואחד עירוני, וכעס עליהם^[1] המלך ובקש המלך לרדות לבני המדינה. אמר המלך: אם אני רודה אותם בפני בן המדינה, עכשיו יהו אומרים: אילו היה עירוני כאן היה מתקיים עלינו [ואם רודה אני אותם בפני בן עירוני, עכשיו הן אומרים: אילו היה בן מדינה כאן היה מתקיים עלינו]. כך לפי שהיו סדומיים מהן עובדין לחמה מהן ללבנה, אמר הקב"ה: אם אני רודה אותם ביום, הם אומרים: אילו היתה לבנה שם היתה מתקיימת עלינו; ואם אני רודה אותם בלילה, יהו אומרים: אילו היתה חמה שם היתה מתקיימת עלינו; אלא אני רודה אותם בי"ו בניסן, בשעה ששתיהן עומדות ברקיע. הדא הוא דכתיב: "השמש יצא על הארץ", וכתיב: "וה' המטיר על סדום":

וה' המטיר. "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש". כהדא סליי בליי, כשלשול זה שהוא נמחה בצואה, כאשת הזאת שהיא אינה מספקת לראות שמש עד שהיא חוזרת לעפרה. דבר אחר: כאשת איש שזנתה והיא מתביישת שלא תראה עוברה והיא משליכתו קודם שלא תחזינה שמש; הדא הוא דכתיב: השמש יצא על הארץ וגו'.

וה' המטיר על סדום. לשתי מדינות שמרדו במלך; אמר המלך: אחת תשרף באש משלה, ואחת תשרף מן טמיון. כך להלן באדום, "ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית"; ברם הכא, וה' המטיר על סדום. אמר ר' אבין: לשפחה שהיתה רודה פת בתנור, בא בנה ורדה גחלים ונתנה לו, בא בן גברתה רדה פת ונתנה לו; גחלים ופת יצאו מן התנור. כך להלן, "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; ברם הכא, וה' המטיר על סדום.

וה' המטיר על סדום, זה גבריאל; מאת ה', זה הקב"ה. כל מקום שנאמר "וה'", הוא ובית דינו. הקב"ה מזכיר שמו שני פעמים (כדכתוב ברמז ל"ט):

1. על בני המדינה