ילקוט שמעוני/שמות/רמז שמה
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית קל וחומר להקדש. ורבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ובהא קמיפלגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מאי טעמא דרבי ישמעאל נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא סבר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם. ורבי ישמעאל אהני גזרה שוה ואהני קרא. אהני גזרה שוה כדקאמרינן ואהני קרא כגון דאית ליה עידית וזיבורית למזיק ועידית לניזק ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק דלא מצי אמר ליה תא גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב וכו'. מאי קל וחומר להקדש אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא דאמר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם. רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין:
כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן בהא מתא מזדבן במתא אחריתי לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא, הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מפני תקון העולם. ניזקין דאורייתא הוא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, אמר אביי לא צריכא לרבי ישמעאל דאמר דאורייתא בדניזק שיימינן קא משמע לן מפני תקון העולם בדמזיק שיימינן. רבינא אמר לעולם מתניתין רבי עקיבא דאמר דאורייתא בדמזיק שיימינן ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא מה טעם הנזקין שמין להם בעידית מפני תקון העולם. דתניא רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה הנזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנין והחמסנין כדי שיאמר למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי. אלא מעתה יהא בזיבורית. אתה נועל דלת בפני לוין. מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית שיותר משאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מניה כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה. תא שמע אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר לה דמשהי לה בגיטא:
כי תצא אש למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל וחייב על ידי (קנוין) [קוצים] לא יהא חייב על ידי עצמו אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר כי תצא אש. אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ואת שאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש בכל הנזקין שבתורה. ומצאה קוצים הא לא באו קוצים אלא ליתן שעור ם יש קוצים יש שעור ואם אין קוצים אין שעור. מכאן אמרו עברה את הנהר ואת הדרך ואת הגדר שהוא גבוה מעשרה טפחים והזיקה פטור מלשלם. כיצד עומדין על הדבר רואין אותו כאלו עומד באמצע בית כור ומדליק דברי רבי אלעזר בן עזריה. רבי אליעזר אומר שש עשרה אמה כדרך רשות הרבים. רבי עקיבא אומר חמשים אמה. רבי שמעון אומר שלם ישלם המבער את הבערה הכל לפי הדליקה. מעשה שעברה דליקה את הירדן והזיקה מפני שהיא מרובה אימתי בזמן שקפצה אבל אם היתה מצפצפת ומהלכת אפילו מיל הרי זה חייב. ונאכל גדיש הכל במשמע. וכן סואר של קנים ושל קורות וכן נדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד. או הקמה אף האילן במשמע או השדה אפילו לחכה את העפר או אפילו היו כלים מטומנין בגדיש והדליקן תלמוד לומר או הקמה או השדה מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי. שלם ישלם המבעיר את הבערה למה נאמר לפי שהוא אומר איש איש אין לי אלא איש אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר המבעיר מכל מקום. אין לי אלא (הבער) [המבעה] והבערה שאר כל המזיקין שבתורה מנין הרי אתה דן בנין אב מבין שניהן. לא הרי הבערה כהרי (הבער) [מבעה] ולא הרי (הבער) [מבעה] כהרי הבערה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר בנזקין כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת כגון חצר של שותפין והפונדק חייב. לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב. ועל (השאר) [השור] מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן על הרגל פטור ועל השור מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. איתמר אשו רבי יוחנן אמר אשו משום חציו. רבי שמעון בן לקיש אומר אשו משום ממונו. רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן חציו מכחו קא אזלי האי לאו מכחו קא אזיל. ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' שמעון בן לקיש ממונו אית ביה מששא האי לית ביה מששא. אמר רבא קרא ומתניתין מסייעי ליה לרבי יוחנן. קרא כי תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר שמע מינה אשו משום חציו. מתניתין פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ומאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואיכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים. כי תצא ומצאה קוצים אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה. צריכא דאי כתב רחמנא קוצים הוה אמינא קוצים הוא דחייבה רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ליחייב. ואי כתב רחמנא גדיש הוה אמינא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט הוא אימא לא ליחייב. קמה דכתב רחמנא למה לי מה קמה שבגלוי אף כל שבגלוי לאפוקי טמון באש דלא. ורבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש קמה למה לי. לרבות כל בעלי קומה. ורבנן נפקא להו מאו הקמה. ורבי יהודה האי מיבעיא ליה לחלק. ורבנן נפקא להו מאו השדה. ורבי יהודה איידי דכתב או הקמה כתב נמי או השדה. שדה דכתב רחמנא למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו. וליכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך. אי כתב שדה ולא כתב הנך הוה אמינא מה שבשדה אין שדה גופיה לא קא משמע לן דאפילו לחכה נירו וסכסכה אבניו. אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי האש יוצאה בזמן שהרשעים מצויים. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש, ואכלה גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש מלמד שנאכל כבר. יתיב רב אמי ורב אסי אקילעא דרבי יצחק נפחה חד אמר ליה לימא לן מר מילתא דשמעתא וחד אמר ליה לימא לן מר מילתא דאגדתא. פתח למימר שמעתא ולא שביק ליה מר. פתח למימר אגדתא ולא שביק ליה מר. אמר להו אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להן אימא לכון מילתא דשויא לתרוייכו כי תצא אש מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון שנאמר ויצא אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב לה ולכבוד אהיה בתוכה. שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו (כתוב בפסוק כי יפתח איש בור):