ילקוט שמעוני/יחזקאל/רמז שפג
וראשם לא יגלחו. שנו רבותינו מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום, מנלן אתיא פרע פרע מנזיר, כתיב הכא וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים יום אף כאן שלשים יום וכו'. תנן אלו הם שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש, בשלמא שתויי יין דכתיב יין ושכר אל תשת אלא פרועי ראש מנא לן דאיתקש לתשויי יין דכתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב ויין לא ישתו וגו' בבואם אל החצר הפנימית מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה ומינה מה שתויי יין מחלי עבודה אף פרועי ראש מחלי עבודה:
כסום יכסמו את ראשיהם, תאנה ראשו של זה בצד עקרו של זה כמין תספורת של בן אלעשא, תניא א"ר לא לחנם פזר בן אלעשא את מעותיו אלא להראות בו תספורת של כהן גדול:
ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות וגו'. אמר רבה לרב נחמן האי קרא רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט, אמר ליה אין, וכתיב קרא הכי אמר ליה אין דכתיב ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו:
כי אם בתולות מזרע בית ישראל. רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל, ור' אליעזר סבר מזרע ואפילו במקצת זרע, ור' יוסי סבר מי שנזרעו בישראל, ור"ש סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל, וכלם מקרא אחד דרשו והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, מכהן אין מישראל לא, הכי קאמר מכהן יקחו משאר כהנים יקחו מן המשיאים לכהונה יקחו, ר' יהודה לטעמיה דא"ר יוהדה בת גר זכר כבת חלל זכר וכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו:
כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים. כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדרשה, רבינא אמר כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו משתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל:
וביאום בואו אל הקדש וגו' יקריב חטאתו. מצורע מהו שישלח קרבנותיו, ת"ש אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת, שבעת ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו, וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו זה עשירית האיפה שלו דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר ביום בואו יקריב בזמן שהוא ראוי לביאה ראוי להקרבה ולא בזמן שאין ראוי לביאה:
והשקל עשרים גרה וגו' חמשה ועשרים שקלים וגו' המנה יהיה לכם. מנה מאתן וארבעים הויין, א"ר חסדא מנה של קדש כפול היה וש"מ מוסיפיין על המדות ואין מוסיפין יותר על כתות ש"מ שתותא מלבד ש"מ. תניא עשרים גרה השקל, למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, מנין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה, יכול שאם רצה לפחות יפחות ת"ל והא. ושה אחת מן הצאן שה ולא הבכור, אחת ולא מעשר, מן הצאן ולא פלגס, מן המאתים ממותר מאתים שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים. ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאים נסכים מן הטבל, יכול לא יבאי מן המוקצה, אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא איסור מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור אחר גרם לו:
ממשקה ישראל. ת"ר כשהוא אומר בן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטרפה, וטרפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל, צריכי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור תחת השבט. ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור הוה אמינא למעוטי היכא דנטרפה ואחר כך הקדישה דומיא דמעשר אבל הקדישה ולבסוף נטרפה ואחר כך הקדישה דומיא דמעשר אבל הקדישה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאיקדשה הויא חזיא אימא תתכשר צריכא:
בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש. חטאת עולה היא, א"ר יוחנן פרשה זו אליהו ז"ל עתיד לדרשה, רב אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שוגה ומפתי. א"ר יוחנן אלו שבעה שבטים שחטאו אע"פ שאינו רובו של קהל מביאין פר לחטאת. חדש שחדשו ואמרו חלב מותר, מאיש שוגה ומפתי מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. א"ר יהדה א"ר ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה בן גרון שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרים ד"ת, מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרש כו':
ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה גו'. אמר ר"ש וכי מדת פרים ואילים אחת הן אלא שאם היו לו פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקריבו כלם בלא נסכים ואם היו להם אילים מרובים ולא היה להם איפתן יביאו איל אחד ואיפתו ואל יביאו כלם בלא איפות. רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר איפה לפר ואיפה לאיל ואיפה לכבש וכי מדת פרים וכבשים ואילים אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה:
ששית האיפה מחמר החטים, שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים, כתיב ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר השעורים יכול יתרום בחטים אחד מששים בשעורים אחד משלשים, תלמוד לומר וכל תרומה שיהו כל התרומות שוות. שמואל אמר תן ששית על ששיתם ונמצאת תורם אחד מארבעים. בינונית אחד מחמשים. א"ר לוי כתיב וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז ממקום אחר יהיה כזה מה זה אחד מחמשים אף מה שתאחז ממקום אחר אחד מחמשים, והרעה אחד מששים דכתיב וששיתם האיפה מחמר השעורים (פירוש, חומר כור כור שלשים סאה והאיפה שלש סאין נמצא ששית האיפה חצי סאה וחצי סאה מכור של חטים היינו אחד מששים והוא עין רעה, ועין יפה דורש שמואל תן ששית על ששיתם דששיתם משמע שתי ששיות, וכשאתה נותן זה על זה ובאת לצרף החמרים והששיות הרי שלש ששיות משני חמרים דהיינו סאה וחצי סאה מששים סאים וזהו אחד מארבעים לעין יפה. ובינונית אחד מחמשים מקרא דר' לוי. אלו דברי בית הלל ובית שמאי אומרים עין יפה אחד משלשים, בינונית אחד מארבעים, עין רעה אחד מחמשים, ומוקמי וששיתם שתי ששיות סאה משלשים סאין, ובינונית מדרשא דשמואל תן ששית על ששיותם, ועין רעה מקרא דר' לוי ע"כ):
ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים. א"ר חלבו א"ר הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחון (יבא) [יצא] דרך שער נגב. כה אמר אדני ה' שער החצר הפנימית וגו' יהיה סגור. ר"א אומר שערים שטבעו בארץ עתידים לעללות להתחדש כל אחד ואחד במקומו ושער החצר הפנימית הפונה קדים ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת הם נפתחים מאליהם ויודעים כל העם שבא יום השבת, וכן בר"ח יהיו ישראל עומדים ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן ויודעין שבאותה שעה עלתה הלבנה ומקדשין את החדש בעליונים:
וימד אלף באמה וגו' ויעבירני [במים] מי (מתנים) [אפסים]. ר' פנחס אומר מי הבאר עתידים לעלות מתחת מפתן הבית ומפכין ונובעין ויצאין לי"ב נחלים כנגד י"ב שבטים, שלשה כלפי דרום לעבור בהם עד השוקים. ושלשה כלפי מערב לעבור בהם עד ברכים, ושלשה כלפי צפן לעבור בהם עד מתנים, שלשה כלפי מזרח לעבור בהם עד הצוואר (יח) שהצואר אפס לגוף שנאמר במים במים מי אפסים, ויורדים לנחל קדרון ומתגאין למעלה למעלה נחל אשר לא יכל אדם לעבר שנאמר כי גא המים מי שח, מהם נמשכים ויורדים על ערבוות יריוחוו שנאמר וירדו אל הערבה, וכל שדה ווכרם שאינה עושה פירות משקה אתם הם עשים שנאמר כי בא שמה המים האלה, נכנסין לים הם מציאים אותם שנאמר ובאו הימה וגו' ונרפאו המים, וכל אדם שהוא חולה או מחכה שחין רוחץ מן המים ומתרפא שנאמר ועלהו לתרופה. וימד אלף (אמה) ויעבירני מי מתנים. מכאן שמותר לעבור עד מתנים. מכאן ואילך עד אשר לא יעבור. יכול יעבור בשוחי, תלמוד לומר כי גאו המים מי שחו, מהו מי שחו שייטא, שכן בבבל קורין לשייטא שחיא, יכול יעבירנו בבורני קטנה, תלמוד לומר וצי אדיר לא יעברנו, מאי משמע כדמתרגם רב יוסף לא תיזיל ביה בספינת צירין ובורני רבתא לא תגוזינה, א"ר יהודה אף מלאך המות אין לו רשות לעבור שם כתיב הכא בל תלך בו אני שיט וכתיב התם משוט בארץ ומהתהלך בה. א"ר פנחס בשם ר' הונא צפורהא מעין היוצא מבית קדש הקדשים בתחלה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח האולם דומה לחוט של שתי, כיון שהגיע לפתח ההיכל דומה לחווט של ערב, כיון שהגיע לפתח העזרה נעשה כפי פך קטן, תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב מים מפכין עתידין לצאת מתחת מפתן הבית, מכאן ואילך מתגבר ועולה, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבים וזבות נדות ויולדות שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ולאן הולכים לים הגדול ולימה של טבריה ולימה של סדום כדי לרפאות את מימיו שנאמר ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה זה ימה של סדום. וירדוו על הערבה זה ימה של טבריה. ובאו הימה וגו' המוצאים ונרפאו המים זה הים הגדול, ואומר והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבאו שם נחלים יהיה, והיה ביום ההוא יהיה מקרור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. מכאן ואילך מי תערובות הן כשרים לנדה (יט) ופסולים לחטאת, ויאמר אלי המים האלה היוצאים אל הגלילה הקדמונה זה ימה של סבכי, וירדו על הערבה זה ימה של טבריה, ובאו הימה זה ים המלח אל הימה המוציאם זה ים הגדול, ולמה נקרא שמו המוצאים על שני פעמים שיצאו, בראשונה עד כיפי ררבריא. ר' אחא אומר בראשונה עד כיפי ברבריא בשניה עד עכו ועד יפו שנאמר עד פה תבא ולא תוסיף וגו' כ'ו. ניחא ימא רבא וימא דמילחא (כ) בשביל למתקן, ימא דטבריא וימא דסבכי כדי להרבות דגתן. כתיב ולא ירפאו (המים) ואת אמרת [ונרפאו המים] אלא מקום היה (כא) ושמה נרפאו:
לחדשיו יבכר, תניא ר' יהודה אומר לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לשנים עשר חדש אבל לעתיד לבא תבואה עושה לחדש אחד ואילן עושה לשני חדשים מה טעם לחדשיו יבכר:
ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל. יתיב ר' ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר עתיד הקב"ה להוציא מבית קדש הקדשים נהר ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים שנאמר ועל הנחל יעלה וגו' ועלהו לתרופה. איתמר חזקיה אמר להתיר פה של אלמים, בר קפרא אמר להתיר פה של עקרות, ור' יוחנן אמר לתרפיון ממש, מאי לתרופה, אמר רשב"נ לתאר פנים של בעלי פה, כדדריש ר' יהודה בר' סימון כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה מבהיק פניו לעוה"ב שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים:
מפאת צפון עד פאת ים דן אחד יהודה אחד אשר אחד ועד גבול ים מפאת קדים עד פאת ים יהודה אחד ועל גבול יהודה מפאת קדים ועד ים מנשה אחד. מה ל"ל יהודה אחד דן אחד אשר אחד שעתידין ישראל ליטול אורך מן המזרח למערב עד רוחב כ"ה אלפים קנים שעורים (כב) שבעים וחמשה מיל וכה"א ה' בדד ינחנו עתיד הקב"ה להשים אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו. א"ר יוחנן עתידה ירושלים להיות מטרפולין לכל המדינות היא דעתיה דרבי יוחנן ונתתי אתהן לך לבנות למטרפולין ולא מן בייתך (כג) ולא מפורניך אלא מפורני פורניך. ר' ברכיה בשם רשב"ג כתיב בנות ירושלים נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה נוטלת עישור מבית אביה כך תפשו ישראל ארץ שבעה עממין שהיא עישור של שבעים אומות, ולפי שירשו כנקבה לפיכך אמרו שירה כנקבה אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אבל לע"ל שהם יורשים כזכר דכתיב מפאת קדים עד פאת ים לפיכך אומרים שירה בלשון זכר שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. א"ר סימון בשם ריב"ל למה נמשלו ישראל לנקבה מה נקבה זו טוענת ופורקת וחוזרת וטוענת ופורקת ושוב אינה טוענת, כך ישראל נגאליו ונשתעבדו ולבסוף יגאלם הקב"ה ושוב אינם משתעבדים לעולם:
והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישרלא. א"ר לוי לע"ל הכל מתרפאים חוץ מנחש וגבעוני, נחש מנין ונחש עפר לחמו. גבעוני מנין והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל. שער ראובן אחד (כתוב ברמז כ"ט):