ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרעז

<< · ילקוט שמעוני · ויקרא · רמז תרעז · >>

לא יחליפנו, תנן התם הכל ממירין לכתחלהוכו' לא שאדם רשאי להמיר אלמא דיעבד ותסברא הכל ממירין לכתחלה, אדקשיא לך מתניתין תיקשי לך קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. אלא אמר רב יהודה הכי קאמר הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים ולא שאדם רשאי להמיר לא שאם המיר מומר וסופק את הארבעים, ולא ימיר אותו (כתוב למעלה ברמז תנ"ט). ורבי יהודה בעלי חוברין לסמיכה ליה ליה, מאי טעמא דהא לא מיוחד קרבן דירהו, ואיבעית אימא לעולם אית ליה [קרבן] נכרי וחברו מחד קרא נפקי ואייתר ליה חד לבעלי חוברין לסמיכה. ובין (לרבנן) [לר"מ] ובין לרבי יהודה טעמא דרביה קרא לאשה, הא לא רביה קרא הוה אמינא כי עבודה [תמורה] לא חלקי והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה איש לכל עונשין שבתורה, איצטריך סד"א הני מילי עונשין דשוו בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה, אשה נמי כי עבדה לא תלקי, קמ"ל. ואיצטריך גבי סמיכה ואיצטריך גבי תמורה סד"א הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סד"א לא תחייבה אשה קמ"ל קרא, ורבי יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי קרא למאי אתא, איצטריך סד"א הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סד"א לא תחייבה אשה קמ"ל קרא, ורבי יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי קרא למאי אתא, איצטריך סד"א הני מילי בלאו ששוה בכל, אבל תמורה לא להכי איצטריך ואם המר ימיר. לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה. תנו רבנן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה. תנו רבנן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו, וליכתוב לא יחלפינו ולא בעי ולא ימיר אותו, אי כתיב הכי הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי, אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. האי בשל אחרים דקתני היכי דמי, אילימא בהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתיס והתניא אין אדם מפיס בדבר שאינו שלו, לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה, וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה למיר בבהמתו יבוא וימיר. תנו רבנן בהמה בבהמה מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזין על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים, יכול אפילו ק'דם מום קבוע להקדשן, תלמוד לומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע, או רע בטוב למה לי ש"מ טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה. רבא אמר תרוייהו טוב (בטוב) יתורי מייתרי, אם כן ליכתוב קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו, למה לי למיכתב תרוייהו טוב בטוב, חד כי ממיר אפילו טוב בטוב לקי, ואידך טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה. ואביי אמר לך קל וחומר הוא ומה טוב בראע מעלי ליה לקי, טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כל שכן דלקי. ורבא אין עונשין מן הדין, ואביי אמר לך האי לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע. תנו רבנן בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד. רבי שמעון אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה. א"ל כשם שבהמה יחידית קרויה בהמה כך בהמות רבות קרויות בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור' שמעון בהמה רבה איקרי. בהמה סתמא לא איקרי. וטעמא דר' שמעון משום בהמה הוא, והא טעמא דר"ש משום הוא הוא, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. (אמרי) מעיקרא אמר להם רבי שמעון מן (בהמה ולא בהמות) [והיה הוא ותמורתו], וכי פרכי אינהו מן (בהמה רבה) [בהמה בבהמה] אמר להו והיה הוא ותמורתו, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. אמר ר' שמעון בן לקיש ומודה ר' שמעון שממירין וחורין וממירין מ"ט קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה. ורבי יוחנן אמר כשם שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין וחוזרין וממירין וכו'. תניא כוותיה דריש לקיש יכול כשם שאמר רבי שמעון אין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין, תלמוד לומר והיה הוא ותמורתו וגו' אפילו במאה. אין תמורה עושה תמורה מאי טעמא דא"ק ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אין הולד עושה תמורה דא"ק הוא ולא ולד. ורבי יהודה אומר ולד עושה תמורה דא"ק יהיה לרבות את הולד. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אין עביד מהני ורבא אמר לא מהני. והרי תמורה דרחמנא אמר לא יחלפנו ולא ימיר אותו ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוה אמינא תצא זו ותכנס זו, קמ"ל דתרוייהו קדשי. ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים. מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה דכתיב יהיה קודש לרבות שוגג במזיד. היה דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור מותר להמיר. ודכוותה גבי קדשים באומר מותר להקדיש בעלי מומין למזבח, גבי תמורה לקי וגבי מזבח לא לקי. ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דקדיש וכו' דכוותה גבי קדשים לא קדשי, כסבור להקדיש שחור והקדיש אדם [גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי] (ריש לקיש) [ר' יוחנן] אמר כגון תא זו ותכנס זו. דכוותה גבי קדשים באומר קדשים שנולד בהן מום נאכלין בלא פדיון גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. רב ששת אמר כגון דאמר אכנס לבית זה ואקדיש [ואמור] מדעתי והקדיש והמיר שלא מדעתו גבי תמורה (קדיש) [לקי] גבי קדשים לא (קדיש) [לקי]. והיה הוא ותמורתו מקיש תמורתו לו. מה הוא בעל מום לא קרב, אף תמורתו בעל מום לא קרב. דסד"א הואיל וקדוש כשהיא בעלת מום קרבה, קמ"ל. לא ימיר אותו הקדש עושה תמורה ואין [הולך] (תמורה) עושה תמורה. רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה, טוב ברע או רע בטוב, תממים בבעלי מומין, ובעלי מומין בתמימים. מנין לרע שהוא בעל מום שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע. בהמה בבהמה לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה, לא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה, לא עופות ומנחות בבהמה ולא בהמה בהן. בהמה בבהמה ולא בהמה באברם ולא אברים בבהמה ואל בהמה בעוברין ולא עוברין בבהמה לא אברים ועוברין בשלמין ולא שלמין בהם. ר' יוסי אומר (אין) ממירין אברים בשלמין ולא שלמים בהן. אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה, אמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש והיכן קדושה הלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואין עושין תמורה בבית כהן דברי ר' עקיבא. אמר ר' יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור, א"ל ר' עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירין בהן, אף הבכור לא ימירו בו. א"ל ר' יוחנן בן נורי מה לי אין ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן, תאמר בבכור שכן זכין בו בחייו. א"ל ר' עקיבא השבת על הדין מה אתה משיב על המקרא שאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים. אם (טז) משנתנו לכהן זה וזה אין עושים תמורה, והלא דין הוא ומה אם הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. והלא דין הוא ומה אם הקדש שאין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע הרי הוא עושה תמורה, תמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע אינו דין שתהא עושה תמורה, תלמוד לומר והיה הוא הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, והלא דין הוא ומה אם הקדש שעושה תמורה אין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע, תמורה שאין עושה תמורה אינו דין שלא תהא קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תלמוד לומר יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה בבעלת מום קבוע. ר' יוסי בר' יהודה אומר יהיה קדש לעשות השוגג כמזיד. בעי רמי בר חמא קטן שהגיע לעונת נדרים מהו שיתפיס בתמורה מי אמרינן כיון דאמר מר איש מה תלמוד לומר כי יפליא לרבות מופלא הסמוך לאיש [דקדשי קדוש], מדאקדושי מקדיש אימורי נמי ממיר, או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס. ואם תימצי לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל מלקות. נכרי מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאיתרבי לאקדושי דתניא איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל בתמורה נמי מיתפס. או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. אמר רבא ת"ש דתניא קדשי נכרים אין עושין תמורה, דכתיב בריש ענין תמורה דבר אל בני ישראל לאמר ואיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב את מעשר בני ישראל בני ישראל ולא נכרים. ורמי בר חמא מקדיש נכרי להתכפר נכרי לא קא מיבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה בהקדיש נכרי להתכפר ישראל, בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן. הא נמי תפשוט ליה מדר' אבהו אמר ר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. ורמי בר חמא, ה"מ דקאתי מכח ישראל דקרבן דיליה עביר תמורה. אבל נכרי דקרבן דיליה לא עביד תמורה מי בעינן מתחלה ועד סוף ברשות מאן דעביד תמורה, או לא, תיקו. ואם כל בהמה טמאה, אמר ר' יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. וריש לקיש אמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. וזה וזה מודים לר"ש דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ודברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. תניא כוותיה דר' יוחנן ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו מנה לה' בבעלי מומין קבועין שפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה, בבעלי מומין קבועין [שנפדו] הכתוב מדבר. יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה לה', מי שאינה קרבה לה' כל עיקר, יצא מום עובר שאינה קרבה היום אלא למחר. אמר רב גידל אמר רב מ"ט דר' יוחנן כתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וכתיב בבהמה הטמאה ופדה בערכך בקדשי בדק הבית כתיב ועלייהו כתיב והעמיד והעריך, וריש לקיש מ"ט דכתיב והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב ובין רע, הוי אומר אלו קדשי בדק הבית, וכתיב אותה למעוטי קדשי מזבח. ור' יוחנן סבר אותה למעוטי בעל מום מעיקרו. ולתנא דבי לוי דאמר דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה ואפילו חיה ואפילו בהמה ואפילו בהמה ואפילו עופות [והכתיב] אותה לתנא דבי לוי קשיא. אמר רב יהודה אמר רב מ"ט דר' שמעון דאמר קדשי מזבח היו [בכלל העמדה והערכה] קדשי בדק הבית לא היו דכתיב והעריך אותה הכהן בין טוב ובין רע, איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע, הוי אומר אלו קדשי מזבח, וכתיב אותו למעוטי קדשי בדק הבית. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה, תלמוד לומר והעמיד והעריך, את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה. ומה ראית לרבות את המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו, מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים, אף איני מרבה אלא כיוצא בה, את מה יש לנו לרבות פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור, תלמוד לומר בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. והעמיד את הבהמה לפני הכהן, בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע אין פודין את הקדש אכסרה. כערכך הכהן כן יהיה, אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, אחד אומר בעשרים, אחד אומר בשלשים, אחד אומר בארבעים, אחד אומר בחמשים, חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו בעשר. חזר בו של שלשים ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשרים ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה אם פחת נפרעין משל עשר [המותר]:

ואם גאל יגאלנה (יח) לרבות את האשה. ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש. ויסף חמישתו על ערכך, הרי כאן שנים, אחד מוסיף חומש ואחד [שאינו] מוסיף חומש ואין יודעין אם בעליו מוסיפין חומש ואם כל אדם מוסיף חומש, מה מצינו בגאולות האמורות למטה הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולו האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש. ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מקדיש אדם כל נכסיו, קודש לה', מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, אין פודין את ההקדשות אכסדה. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום, הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומר בעשרים, הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש. אמר אחד הרי שלי בעשרים ואחת, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש, בעשרים ושתים, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע. בעשרים ושלש כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה. בעשרים וארבע, כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשע. בעשרים וחמש, כופין את הבעלים ליתן שלשים, ואין מוסיפין [חמישית] על עילויו של זה. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת ודינר, הבעלים קודמין, ואם לאו אומר לו הגעתיך. אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שהוא ברשותו אף כל שהוא ברשותו. משום הכי אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה ממשא מ"ט משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את. [אמר אביי] ואי כתב ביה למחצה ולשליש ולרביע מגודמשתעי דינא לפלגא משתעי לכולה, אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דכתיב ביה כל דמתעני מן דיא קבילית עלי שליחא שוייה. הקרקעות תשעה וכהן אחד. מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופיה, הנך הוי מיעוט אחד מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל וחד כהן. מתקיף לה רב הונא בר נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא:

ואם המקדיש. אמר ר' יהושע בן לוי אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. ואם המקדיש יגאל את ביתו המקדיש ולא המתפיס. תניא נמי הכי פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש, הקדשו פדוי. אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש. אמר רבא ת"ש ואם המקדיש יגאל את ביתו מקדיש ולא מתכפר. אמר ר' יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו היא דאמר קרא את כל מעשר תבואתך:

(ונתת) [ויסף חמישית] כסף ערכך עליו. תנו רבנן כיצד רשות הגבוה בכסף, גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה, וההדיוט לא קנה עד שימשוך, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה (שור) [בית] זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים, מ"ט, א"ק ונתן הכסף וקם לו. משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מ"ט ונתן הכסף וקם לו. פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים [מה שפדה פדוי] ואין נותן לו אלא מנה. אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, אטו הדיוט לאו במי שפרע מדור המבול קאי. אמר רמי בר חמא הרי אמרו הקדש אין מתחלל על הקרקע (כתוב ברמז תרל"ח). ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה. ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש. ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, אם נתן כסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינו שלו. שדה אחוזתו, אין לי אלא שדה אחוזתו מבית אביו, שדה אחוזתו, מבית אמו מנין, תלמוד לומר יקדיש איש. והיה ערכך לפי זרעו ולא לפי גדולו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, הרי זו גזרת מלך, אחד המקדש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו וגו' שדה שאינה ראויה להיות שדה חוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה שדה אחוזה, יצאה זו שהיא שדה אחוזה. המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה, תנא כור של זרע ולא כור של תבואה, מפולת יד ולא מפולת שוורים. תני לוי לא מעבה ולא מדקה אלא בינוני, היו שם נקעים וכו' וליקדשו באנפי נפשייהו וליפרקו, וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדשי, והתניא שדה מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך, סאה (וחצי סאה), תרקב וחצי תרקב, תלמוד לומר שדה מכל מקום. אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעם מלאים מים עסקינן, דלאו בני זריעה נינהו, דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים ש"מ. אי הכי פחות מכאן נמי, הני נגאני דארעא מיקרו שידרי דארעא מיקרו. בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ובשדה מקנה נותן אל שויו. ר' אליעזר אמר אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה, שבשדה אחוזה נותן חומש ובשדה מקנה אינו נותן חומש, אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה אילנות בשויין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלמא קסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש. איתיביה רב נחמן בית זרע אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים [ושדה קנים] שדה אילנות מנין, תלמוד לומר שדה מכל מקום. א"ל ה"נ פודה וחוזר ופודה. איתיביה אחד המקדיש בחולת המחוז וכו' א"ל ראויה לפרדסות סבסטי קאמר, אמר רב פפא הקדיש טרסין פודה בשוייהון, מ"ט בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו, לא גאלן יוצאין לכהנים [ביובל] מ"ט שדה אחוזה אמר רחמנא והיה השדה בצאתו ביובל שדה כל דהו, מכר טרסין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא מספר שני תבואות אמר רחמנא והאי לאו בני תבואה נינהו. לא גאלן חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא ושב לאחוזתו אמר רחמנא ואחוזתו היא. הקדיש אילנות פורן בשוייהן, מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות. לא גאלן אין יוצאין לכהנים ביובל, מאי טעמא והיה השדה בצאתו ביובל אמר רחמנא ולא אילנות. מכר אילנות אין נגאלין פחות משתי שנים, מ"ט מספר שני תבואות אמר רחמנא והני (פחות מב' שנים לאו) בני תבואה נינהו. לא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות. מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקין [י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים] אין נמדדין עמה, תלמוד לומר שדהו. כערכך יקום נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות, מה טיבו של פונדיון זה, קולבון לפרוטרוט. אחר היובל סמוך ליובל. מופלג מן היובל מנין, תלמוד לומר ואם אחד היובל יקדיש שדהו, שדהו מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר היו שם נקעים פחותין מעשרה [או סלעים גבוהים י' טפחים] הרי (אלו) [אינם] נמדדין עמה, תלמוד לומר שדהו. איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדוש ונותן חמשים. ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר. מאי טעמא דרב, אמר קרא אם משנת היובל ושנת היובל בכלל. ושמואל מי כתיב אם בשנת היובל, אם משנת הובל כתיב, משנת שאחר היובל. בשלמא לרב היינו דכתיב ואם משנת היובל ואם אחר היובל, אלא לשמואל מאי אחר היובל, אחר חר. תנו רבנן מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש, תלמוד לומר וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי תה מחשב חדשים. מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים לשנה עושה, היכי דמי כגון דאקדשיה בפלגא דארבעים ותמני, תלמוד לומר וחשב לו הכהן מכל מקום. הקדישו שתים ושלש שנים לפני היובל [רבי אומר אומר אני] נותן סלע ופונדיון לשנה, ואם מר הריני נותן דבר שנה בשה אין שומאין לו, אלא נותן את כולו כאחד אחד בעלים ואחד כל אדם. מה בין בעלים לכל אדם, אלא שהבעלים נותנין חומש ולכ אדם אין נותן חומש. תנו רבנן ונגרע מערכך אף מן ההקדש, שאם אכלה הקדש שנה או שתים, אי נמי לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדיון לשנה. מנין שאם אמרו הבעלים אנו נותנים דבר שנה בשנה אין שומעין לו, תלמו דלומר וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא הכסף כולו כאחד. מנין שאין מקדישין לפני יובל פחות משתי שנים ואל גואלים אחר היובל פחות משנה, תלמוד לומר וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. ואם גאל יגאל (כתוב ברמז תרס"ט). ואם גאל יגאל לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש. שדה מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור כענין הזה [הקדיש] בית לתך ובית סאה ובית קב מנין, תלמוד לומר שדה מכל מקום. ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו אם נתן את הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינה שלו:

ואם לא יגאל. הקדישה וגאלה אינה יואה מידו ביובל. גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. גאלה [אחר או] אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל. תנו רבנן ואם לא יגאל את השדה בעלים, ואם מכר את השדה גזבר, לאיש אחר לאחר ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר, לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי. אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (האח) [אביו] ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין יבום. ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא, משום דעבד עברי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הקדש פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים אמר ליה מאי דעתיד ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל (דכתיב) [דבת] גרעון אין דלאו בת גרעון לא, אדרבא ואם לא יגאל את השדה והיה השדה בצאתו בובל, והאי נמי בת גאולה היא. הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר נכנסין ולא נותנין, רבי אלעזר אמר לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני. הגיע יובל השני ולא נגאלה נקראת שדה רטושי רטושין עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר, מאי טעמא דרבי יהודה, גמר קדש קדש ממקדיש בית, מה להלן בדמים אף כאן בדמים. ורבי שמעון גמר קדש קדש מכבשי עצרת, מה להלן בחנם אף כאן בחנם. ורבי יהודה נמי גילף מכבשי עצרת, דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית, ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. ורבי שמעון נמי גילף ממקדיש בית, דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה בצאתו, אמר אביי סכינא חריפא לפסוקי קראי. אמר רבא אמר קרא והיה השדה בצאתו ביובל בצאתו מידי אחר. תניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, והכא במאי עסקינן בשדה שיוצאה לכהנים והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה, סלקא דעתך אמינא לא תפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עיר לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. והתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו, תלמוד לומר לאשר לו אחוזת הארץ, מה תלמוד לומר לאשר קנהו שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר, יכול תחזור לבעלים הראשונים, תלמוד לומר לאשר קנה מאתו. ואיצטריך למיכתב לא יגאל ואיצטריך למיכתב למיכתב לאשר קנהו, דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרא כלל, אבל הכא דקא הדרא תיהדר למרא קמא, כתב רחמנא לאשר קנהו. ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קא יהבי בעלים דמי אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו, כתב רחמנא לא יגאל, ואי כתב לא יגאל ולא כתב עוד הוה אמינא לא תפרוק כלל, כתב רחמנא עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו [כשדה] מקנה. והיה השדה בצאתו ביובל אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (כתוב ברמז תרס"ה ובפסוק על שדה הארץ יחשב). והיה השדה בצאתו ביובל, מלמד שהשדה קרוי על שם זכר. קדש, מה קדש האמור להלן אין יוצא אלא בפדיון, מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה. כשדה החרם לכהן תהיה מה תלמוד לומר [והיה השדה בצאתו ביובל וגו'] וי מה למדנו משדה חרמים מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמות לשדה אחוזתו של ישראל, מה שדה אחוזתו של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכנהים. אמר מר ודין הוא בשם אחרים אני זוכה וכו' מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה. אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כקדשיו דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא אמר רב נחמן בר יצחק איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קמשמע לן אחוזתו אין חרמו לא: