ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרט
לא תקלל חרש. המקלל אביו ואמו בכנויין חייב דברי ר' מאיר. וחכמים פוטרים. מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי ואמר בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם למד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. המקלל עצמו וחבירו בכל עובר בלא תעשה. אמר ר' ינאי ודברי הכל. עצמו דכתיב השמר לך ושמור נפשך וכדרבי אבין וכו'. חבירו דכתיב לא תקלל חרש:
[לא תקלל חרש] אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר בעמך לא תאור. אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא מת שאינו בחיים. ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר, אמר לך בת פלוני מהו לכהונה אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל בך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לוצא בצהרים שישתרב. בהשכמה שיקפחוהו ליסטים ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלהיך אני ה' כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. תניא רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שנאמר ולפני עור לא תתן וגו'. וכגון דקאי בתרי עברי דנהרא. דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן. אמר רב יהודה סתם רועה פסול ודוקא דידיה הא דעלמא כשר דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והכתיב ולפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אמר רב יהודה אמר רב כל שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתו מכשול. ר"ל אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר וגו'. תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא איבעית אימא תולה מעותיו בנכרי. ואיבעית אימא כותב נכסיו לבניו. ואיבעית אימא דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי:
לא תעשו עול במשפט בדין מלמד שהדיין שמקלקל את הין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותן מארצם. לא תשא פני דל שלא תאמר עני הוא זה הואיל וזה עשיר חייב לפרנסו אזכהו ונמצא מתפרנס בנקיות תלמוד לומר לא תשא פני דל. לא תהדר פני גדול שמא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה אראה בבושתו עד ככה בני אביישהו, תלמוד לומר ולא תהדר פני גדול: