ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקיא
ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל השופט שלא יהיה בימיו, אלא ללמדך שאפילו קל שבקלים כיון שנתמנה פרנס על הצבור הרי הוא (כשר) כאביר שבאבירים. ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ובאת לרבות בית דין שביבנה. אל הכהנים הלוים מצוה בבית דין שיהו בו כהנים ולוים. יוכל מצוה ואם אין בו יהא פסול, תלמוד לומר ואל השופט אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר. ודרשת והגידו לך את דבר המשפט אלו דקדוקי משפט:
ועשית על פי הדבר. על הוראת בית דין הגדול שבירושלים חייבין מיתה, ואין חייבין מיתה על הוראת ב"ד שביבנה. על פי התורה אשר יורוך על דברי תורה חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על דברי סופרים. ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך מצות לא תעשדה. ימין ושמאל אפילו מראין על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. גדול כבור הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה [ואמאי לימא אין אין תבונה ואין עצה לנגד ה'], תרגמה רב (אשי) [בר שבא] בלאו דלא תסור, כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבודו שרו ליה רבנן, אבל לעבור על דברי תורה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ת"ש והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כיצד אם היה כהן והוא בבית הקברות וכו' אמאי לימא אין עצה, שאני התם דכתיב והתעלמת. ונגמר מיניה, איסורא מממונא לא גמרינן. ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שומע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, תלמוד לומר לאביו ולאמו לא יטמא, יכול כשם שאין מיטמא להם כך אינו מיטמא למת מצוה, תלמוד לומר ולאחותו [לאחותו] הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא, אמאי לימא אין חכמה וגו', אני (הכא [התם] דכתיב ולאחותו, וליגמר מיניה, שב ואל תעשה שאני רבינא הוה קאזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כי מטא לביתיה, אמר ליה מהתם איפסיק, אמר ליה אי אמרת לי [מהתם] שדיתיה, והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, תרגמה רב (אשי) [בר שבא] קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, ואית דאמרי מהתם אמר ליה [וא"ל] מה דעתיך למישדייה [והאמר מר] גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והא תרגמה רב בר (רב אשי) [שבא] וכו', ה"נ (במילי) [כרמלית] דרבנן הואי. בעא מיניה רבא בר שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים המקורזלות אחריו לגג, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאלו לא יצא. בעו מיניה הוצרך לנקביו מהו, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ואי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על:
מאי מברך אקב"ו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמן בר יצחק אמר שאל אביך ויגדך:
והאיש אשר וגו' שמע מפי ב"ד ומורה. אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה. בזדון על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה. לבלתי שמוע ולא שומע מפי שומע. אלא הכהן העומד מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד, הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה. או אל השופט זהו שאמרנו אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר. ומת האיש סתם מיתה האמורה בתורה בחנק. ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ובערת הרע מישראל בער עושי הרעות מישראל:
וכל העם ישמעו ויראו. תנו רבנן אין ממיתים אותו אלא בבית הדין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל (ישראל) [העם] ישמעו ויראו דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו (אלא אין) [למה] מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. תנו רבנן ד' צריכין הכרזה (מדיח) [המסית] ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, בכולהו כתיב וכל העם [וכל ישראל], ובעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כ"ע חזו לסהדותייהו: