ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקא
כי יהיה בו מום וגו'. על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס וכו', ואמאי פסח ועור כתיב, הא כתיב נמי כי יהיה בו מום. ואימא כי יהיה בו מום כלל, פסח או עור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין מידי אחרינא לא, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין, [ואימא] מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כו' אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, כל מום רע ריבויא הוא, אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן חוטין הפנימיות שנעקרו נעקרו אין נפגמו ונגגממו לא, בעינן מום רע וליכא. אי הכי מום עובר נמי, אלמה תנן ולא מן העור, מום עובר סברא הוא התא מיפרק לא פרקינן עלויה מישחט שחטינן עלויה. כדתניא (וכל בהמה) [ואם כל בהמה טמאה] אשר לא יקריבו ממנה בבעלי מומין הכתוב מדבר כו', ואי בעית אימא אם כן פסח ועור מאי אהני ליה:
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בבכור, מום בקדשים, צריכא, דאי כתב רחמנא באדם שכן נתרבה במצות, אדם מבכור בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב ע"ג המזבח, קדשים מבכור לא אתי שכן קדושתו מרחם, אדם מקדשים לא אתי שכן הן עצמן קרבין, בכור מקדשים לא אתי שכן קדושתו מרובה [חדא] מחדא לא אתי תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי לא לכתוב רחמנא באדם ויתי מהנך מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח, [לא לכתוב רחמנא] בבכור ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדושתן מרובה ונוהגין בפשוטין [לא ליכתב] בקדשים ותיתי מעהנך מה להנך שכן קדושתן מאליהן הילכך צריכי:
וכי יהיה בו מום. אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו מנין, תלמוד לומר כל מום רע. ומנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם, תלמוד לומר כל מום רע.. לא תזבחנו לה' אלקיך יכול לא ישחט עליהן במקדש אבל שוחט עליהן בגבולין, תלמוד לומר פסח או עור, פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו להקיש עליהן מה פסח ועור מיוחדין מום שבגלוי ואינו חוזר אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר. רק הדם (כתוב ברמז תס"ד):