ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתסד
ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. דגנך מלא תירושך מלא ויצהרך מלא או ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ממיעוט הפירות, תלמוד לומר והשיג לכם דיש את בציר מקיש דיש לבציר מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו אף דיש משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו. ד"א שיהא חורש בשעת קציר וקוצר בשעת חריש וכן איוב אומר וטל ילין בקצירי, ד"א ואספת דגנך שתהא ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר וכל הארצות באות למלאות אותה כסף וזהב כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף וגו'. ואומר וכימיך דבאך שיהו כל הארצות דובאות כסף וזהב לישראל. (דבר אחר) דגן כמשמעו, תירושך זה היין כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ, אלא כענין שנאמר כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה' וגו':
ונתתי עשב בשדך. אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. ונתתי עשב בשדך לבהמתך שלא תהא מצטרך למדברות. או אינו אלא ונתתי עשב בשדך כמשמעו, תלמוד לומר ואכלת ושבעת הא מה אני מקיים עשב בשדך לבהמתך שלא תהא מצטרך למדברות. רבי יהודה בן בבא אומר ונתתי עשב בשדך לבהמתך בין התחומין. רבי שמעון בן יוחאי אומר ונתתי עשב בשדך לבהמתך שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר שלשים יום והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה. ד"א ונתתי עשב בשדך (לבהמתך) זה פשתן, וכן הוא אומר מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם: