ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשמב
תניא ארבעה חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, מצורע דכתיב אל נא תהי כמת, סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (כתוב ברמז קכ"ז). אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו יש אדם אומר אעקור שני שנשכה את לשוני, אקטע ידי שהכתה בשרי, אין הצדיקים מושלין בעצמן אלא באחרים:
ויצעק משה אל ה' לאמר. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לבקש [שאלותיו צריך] שיאמר שנים ושלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו. אל ה' לאמר מה ת"ל לאמר אלא שאמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו עד שהשיבו הקב"ה ויאמר ה' אל משה ואביה ירק וגו' (כתוב ברמז קע"ז). אל נא רפא נא לה, מפני מה גלא האריך משה בתפלה שלא יהו ישראל אומרים מפני שהיא אחותו הוא עומד הרבה בתפלה. דבר אחר שלא יהו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה, דבר אחר לא זהו משה שמתפלל והקב"ה שומע כמה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך, ואומר אז תקרא וה' יענה. מעשה באחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב אל נא רפא נא לה. אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, מנלן ממשה רבינו שנאמר אל נא רפא נה לה:
ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, רבי אחא ברבי יאשיה אומר שתי נזיפות נזפה, אלו אביה בשר ודם נזף בה צריכה שתהא נכלמת שבעה, אי מה אביה בשר ודם שבעה קל וחומר הקב"ה ארבעה עשר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה אביה בשר ודם שבעה אף הקב"ה שבעה. שנו רבותינו נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק משלם נזק שלם דברי רבי טרפון, וחכמים אומרים חצי נזק. א"ל רבי טרפון ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים [שהוא פטור] החמיר בקרן, מקום שהחמיר עליהם ברשות הניזק אינו דין שנחמיר עליה בקרן, א"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ורבי טרפון לית ליה דיו, והא דיו דאורייתא הוא, דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו' [ק"ו לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון], כי לית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו, היכא דלא איפרך ק"ו אית ליה דיו. רבי טרפון שבעה לשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה. חצי נזק כתיב באורייתא ואתא ק"ו ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם, אי דרשת דיו ואפקיה איפריך ליה ק"ו, ורבנן שבעה דשכינה כתיבי דכתיב תסגר שבעת ימים, ורבי טרפון ההיא שבעה תסגר דדרשינן דיו הוא, ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו שלא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קא משמע לן. ותסגר מרים (כתוב ברמז תקי"ח). והעם לא נסע ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך עכב לה הקב"ה ארון ושכינה כהנים ולוים וישראלים ושבעה ענני כבוד שנא' והעם לא נסע עד האסף מרים. יוסף זכה בעצמות אביו ואין באחיו גדול ממנו ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אותו בגי. רבי יהודה אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, הרי הוא אומר עלה אל הר העברים הזה הר נבו זה נחלת בני ראובן, ולא נקבר אלא בשדה נחלתו של גד שנאמר ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו' וירא ראשית לו וגו' מלמד שהיה משה נתון על ידו של הקב"ה ארבעה מילין מחלקו של ראובן לחלקו של גד ומלאכי השרת מקלסים לפניו ואומר צדקת ה' עשה וגו', ולא משה בלבד אלא כל הצדיקים הקב"ה אוספן שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:
ואחר נסעו העם מחצרות. וכי שתי חצרות היו שנסעו מזו וחנו בזו, אלא כיון שנסעו ישראל לא הספיקו להלוך עד ששמעו שנצטרעה מרים וחזרו וחנו לאחוריהם, לכך נאמר ואחר נסעו העם וגו'. אמר רבי אבהו כיון שהחזיקו בהמתן ליסע מיד שיצאו לדרך הפכו פניהן סבורין שמא הענן מקדים לפניהן ולא מצאו אותו, למשה ואהרן ולא מצאו אותן, מבקשין את הבאר ולא מצאו אותו, מיד חזרו לחצרות שנאמר מקברות התאוה נסעו העם חצרות, למה, כדי שידעו שבשביל מרים לא קדם הענן. אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהייתם בטלים מדברי תורה הייתם מסיחים בבני אדם, אבל לעתיד לבא אתם למדים תורה מפי ואני מרבה לכם שלום שנאמר וכל בניך למודי ה' וגו':
פרשת שלח:
שלח לך אנשים. כך דרש רבי תנחומא בר אבא. ילמדנו רבינו מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים, כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה [לים הגדול ג' ימים קודם לשבת] בזמן שהוא רוצה להלוך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בע"ש, שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, ואם היה שליח מצוה, מצוה לו לפרוש איזה יום שירצה, וכן שנינו ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו, כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, ומי היו פנחס וכלב, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו (שנאמר) [הוי] שלח לך אנשים, זה שאמר הכתוב אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן אחרי ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו בדבר, מיד עמד כלב והשתיק כל אותן האוכלוסין שנאמר ויהס כלב וגו'. אמר הקב"ה למש טובה גדולה אני מחזיק לכלב שנאמר זולתי כלב בן יפונה כו' (בתנחומא). ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו אע"פ שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בוא וטול אותה. כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, אמר לו הקב"ה בוא לך עמי שנאמר לך לך מארצך, התנה עמו שהוא נותן לך מתנה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, [מת אברהם יצחק ויעקב] אמר לו הקב"ה למשה אע"פ שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם. שלח לך אנשים זה שאמר הכתוב כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, למה"ד למלך שהיה לו כרם כשהוא רואה שהיין יפה הוא אומר לאריסין הכניסוהו לביתי, וכשהוא נעשה חומץ אומר הכניסו החומץ לבתיכם, אף כך הקב"ה כשראה הזקנים [מעשיהם] כשרים אמר אספה לי קרא אותן לשמו, וכשראה את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שנא' שלח לך. [זש"ה מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר] שלח לך אנשים וכל מקום שכתוב אנשים הן צדיקים, וכה"א והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן חנה אומרת ונתתה לאמתך זרע אנשים, ולאלו אתה קורא כסילים, אלא על שהוציאו דבה שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל. ואעפ"כ בני אדם גדו לים היו ועשו עצמם כסילים, ועליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה וגו' שנבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה שנאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים, מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני משבט פלוני ראוי הוא, ואמר לו הקב"ה ראויין הן שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', ואחר כך לסוף מ' יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שלקו לכך נאמר שלח לך. זש"ה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כי טח מראות עיניהם, מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באים ואומרים לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעין עונשו של לשון הרע מהו, לפיכך סמך הענין זה לזה לפי שדברה מרים באחיה לקתה בצרעת כדי שיהו הכל יודעין עונשו של לשון הרע. שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' אחר שראו (לומר) [חומר] לשון הרע והיו מסתכלין במעשה מרים אעפ"כ לא רצו ללמוד, לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו, לכך כתב שלוח מרגלים אחר מעשה מרים. דבר אחר שלח לך אע"פ שאמר הקב"ה למשה שלח לך לא היה מן הקב"ה שילכו, למה שכבר אמר להם הקב"ה שבחה של ארץ ישראל שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, וכה"א כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו', ועד שהם במצרים אמר להם וארד להצילו מיד מצרים וגו', ומהו שלח לך אלא הם בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו לתחומים אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ, באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר ותקרבון אלי כלכם, זה שאמר הכתוב וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך, ואמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם, אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו שלא האמינו בתורתו, וכן אומר דוד לא האמינו בתורתו. אמר רבי יהושע למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה, א"ל המלך זמנתי לך אשה בת טובים ועשירה אין כמותה בעולם, א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היא לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה ותדע שלא כחשתי לך, ובשביל שלא האמנת לי קונס אני שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה. וכך הקב"ה אמר לישרלא טובה היא, ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים, אמר הקדוש ברוך הוא אם מעכב אני עליהם הם אומרים לפי שאינה טובה לא הראה, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר אם יראו את הארץ אלא לבניהם אני נותנה, כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים, התחיל משה עומד ותוהה אמר [אי] אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקב"ה, הלך ונמלך ואמר ליה כך וכך מבקשין בניך, אמר לו הקב"ה הא אין זה תחלה להם עד שהיו במצרים הלעיגו לי שנאמר זו לעגם בארץ מצרים למודים הן בכך, אני איני צריך שנאמר ידע מה בחשוכא, אלא אם בקשת שלח לך לעצמך שנאמר שלח לך. אמרו ישראל משה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקב"ה ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב שנאמר ובתים מלאים כל טוב, והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו, ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן אלא ויחפרו לנו ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ, כיון ששמע כן נלכד בידן שנאמר וייטב בעיני הדבר, זהו שאמר הכתוב וישימו באלהים כסלם. רבי יהודה ורבי נחמיה אחד מהן אומר מהו כסלם מחשבתם שנאמר אשר על הכסלים, ורבותינו אמרו טפשותן שנאמר הכסיל חובק את ידיו, (ואחד היה) [ר"א] אומר בטחונן שנא' אם שמתי זהב כסלי. ולא יהיו כאבותם, ר' יהודה אומר כאדם הראשון שאכל את פרי האילן ונטרד מן הגן שנאמר ויגרש את האדם, ואלו שעברו על כמה מצות אני מאריך רוחי להם. ורבי נחמיה אמר ולא יהיו כאבותם כאברהם, על ידי שאמר לפני במה אדע כי אירשנה לא הארכתי רוחי אלא מי דאמרתי לו ידוע תדע כי גר יהי זרעך, ואלו שעברו על כמה מצות ואני מאריך רוחי עמהם. ורבותינו אמרו ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה, ומי היו אלו שבט אפרים שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת. דבר אחר איני משוה אותם לאבותם, שאבותם אמרתי להם וארד להצילו מיד מצרים וגו' ולא נתתי אותה להם אלא גזרתי עליהם מיתה במדבר על ידי שהכעיסו אותי שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו. אבל אלו אמרתי להם שאני מכניסם לארץ שנאמר ובניהם אשר לא ידעו היום טוב ורע קיימתי דברי דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו אלא אמרו נשלחה אנשים וגו'. שלח לך אנשים, אמר ריש לקיש שלח לך מדעתך וכי אדם בורר חלק רע לעצמו והיינו דכתיב וייטב בעיני הדבר [בעיני] ולא בעיני המקום. ויחפרו לנו את הארץ לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב הכא ויחפרו לנו וכתיב וחפרה הלבנה וגו':
ויתורו את ארץ כנען. אמר רבי ברכיה בשם רבי סימאי מה ראה כנען להזכר כאן, אלא אמר לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים האלה, אמר הקב"ה עונותיו ילכדנו את הרשע ואין רשע אלא שבעה עממים שנאמר כי ברשעת הגוים האלה, ראה הקב"ה שאין לישראל זכות שיכנסו לארץ נזכר ליצחק שנולד לאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה, וכנען כ' עשרים נ' חמשים הרי מאה ותשעים שנה:
וישלח אותם משה. א"ל לא תכנסו כגנבים, ואם יאמרו לכם על מה באתם עלינו תאמרו להם על ה' תאנים ועל ה' רמונים ועל אשכול אחד של ענבים, אם יאמרו לכם שמא לעקור אילני ע"ז ולקוץ אשרה באתם עלינו תאמרו להן לאו, נכנסו כשלוחים ויצאו כחמורים, הגיעו לחברון נטלו משם ה' תאנים וה' רמונים ואשכול אחד של ענבים, צווח בהם תלמי צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנפחים בפיהם ומנשבים באפס עד שנתישבה דעתם עליהם, אח"כ אמרו להם על מה באתם (עליהם) [עלינו] [שמא להכרית אילנות ואשרה של ע"ז באתם עלינו] והלא כל העולם כלו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו [א"ל לאו]. שגרום בשלום ולא הרגום, ובשכר זה שייר מהם הקב"ה עד גלות הבית האחרון, ויש אומרים עד אותה שעה, כיון ששמע משה שבאו מרגלים נכנס וישב בבית המדרש הגדול שלו וכל ישראל יושבין לפניו י"ב מיל ולכל צד שמעו ישראל את קולו עד תחום י"ב מיל, וכיון שבאו מרגלים פנו להם להם מקום וישבו בינותם, א"ל מפני מה אתם יושבים, אמרו מה שבידכם. מיד פתחו ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וגו' ושם ראינו את הנפילים. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא היתה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאי ישראל, אלא שרצו אחר משה ואהרן [לרגום אותם באבנים] עד שנכנסו תחת כנפי השכינה:
ואלה שמותם למטה ראובן. אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ולא עלה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקב"ה, [מיכאל] שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי שהחביא דבריו של הקב"ה, [ופסי] שפסע על מדותיו של הקב"ה:
למטה יהודה כלב בן יפונה. כתיב וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב וכתיב כלב בן יפונה, אמאי קרי ליה בן יפונה שפנה עצמו מעצת מרגלים, ואכתי בן קנז הוא, והכתיב וכלב בן חצרון ואמאי קרי ליה בן קנז אחי כלב, אחוהי דכלב מן אמיה דהוה ליה כלב חורגיה דקנז, דיקא נמי דכתיב וכלב בן יפונה הקנזי ולא בן קנז:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. משה בקש עליו רחמים אמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים. ומה ראה משה להוסיף על שמו של הושע יו"ד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה, ויהושע נטל שכר עשרה מרגלים שנתוסף שמו יו"ד עשרה לפי שהוסיף מצות ומעשים טובים הוסיפו לו על שמו. עלו זה בנגב ולמה בנגב שכן התגרין עושין מראין את הפסולת תחלה ואח"כ מראין את השבח. וראיתם את הארץ מה היא שלשה פעמים אמר להם וכו' (במ"ר). יש ארץ מגדלת גבורים ויש מגדלת חלשים ויש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין כך פקדן. ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הארץ השמנה היא אם רזה, ומנין אתם יודעים כחן, אם במחנים הם שרוים הם גבורים ובוטחין על כחם, ואם במבצרים חלשים הם ולבם רך. ומה הארץ השמנה היא אם פירותיה קלים או שמנים, אמר להם הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם הם שמנים, ואם של חרסית הם הם רזים. והימים ימי בכורי ענבים מכאן אתה למד שאין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים:
היש בה עץ אם אין. אמר להם משה ראו אם איוב קיים ששנותיו דומין לעץ ומגין על דורו כעץ: