ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשיט

<< · ילקוט שמעוני · במדבר · רמז תשיט · >>

כתוב אחד אומר ובבא משה וכתוב אחד אומר ולא יכול משה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ אומר ולא יכול משה, מפני המחבלים שנתן רשות לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ אמר ובבא משה, כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם מן השמים השמיעך את קולו, כי מן השמים דברתי עמכם, ומה אני מקיים ובבא משה, אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו שנאמר מבין שני הכרובים:

פרשת בהעלתך:

אמר רבי יהודה ברבי שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים, בים השני יהי רקיע ויהי מבדין, ובמשכן והבדילה הפרוכת, בשלישי יקוו המים, ובמשכן ועשית כיור נחשת ונתת שמה מים. ברביעי יהי מאורות, ובמשכן ועשית מנורת זהב. בחמישי ועוף יעופף, ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים. בששי תוצא הארץ נפש חיה בהמה, ובמשכן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. בשביעי היה כולו אור, ובמשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה לכך סמך ובבא משה וגו'. בהעלותך את הנרות וגו'. למה שבעה נרות כנגד שבעה כוכבי לכת (א) חנכ"ל שצ"ם. דבר אחר כנגד שבעת ימי בראשית. ד"א למה עשה משה שבעה נרות ושלמה שבעים נרות, אלר משה עקר שבעה אומות מלפני ישראל אבל שלמה היה מושל על שבעים אומות שנא' ושלמה היה מושל בכל הממלכות אמר הקב"ה בעוה"ז אע"פ שהיה במשכן אורה לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו, אף לעתיד לבא אע"פ שאני ממלא ירושלים מכבודי שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו' אני מדליק לתוכה נרות שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראלבאור הצדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. וכל כך למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת. תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאע"פ שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן הה"ד דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות. דבר אחר בהעלותך את הנרות אתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירים למה רחקנו מהקרבת חנוכת המזבח. משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות. והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי לא קרא אותו עמהם, והיה מצר לומר שמא יש בלבו עלי לפיכך לא זמנני מכל הסעודות, [כיון שעברו כל ימי הסעודות] קרא לאוהבו ואמר לו לכל בני המדינה עשיתי סעודה ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד למה שאתה אוהבי, כך המלך זה הקב"ה כיון שעברה חנוכת המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן [ולבניו] אתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר בהעלותך מה כתיב למעלה מן הענין ויקריבו נשיאי ישיראל, כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה זה זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתיב על מטה לוי. והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה [למשה לך אמור לאהרן] אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל (ב) הנרות לעולם שנאמר אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. זה שאמר הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' ולנו אתה אומר בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תהא יודע שאצלך אני סועד היום לך התקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו אל כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו שהיו הכל מן ההדיוט, אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקב"ה כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות ועשו לי מקדש וגו', ועשית מנורת זהב טהור, כיון שעשו מיד באתה שכינה מה כתיב שם ולא יכול משה וגו' (ובבא משה) מיד קרא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [וכתיב ובבא משה וגו' לדבר וגו'] ומה דבר בהלותך את הנרות:

בהעלותך למה נאמר, לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאי על עבר פניה שומע אני שיהו כל הנרות דולקין על פני כל (הרוחות) [המנורה] תלמוד לומר אל מול פני המנורה וגו' שיהו הנרות מקבילין את המנורה ומנורה את הנרות, הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה רבי נתן אומר האמצעי משובח:

דבר אל אהרן לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דבור. ואמרת אליו הרי אזהרה לאהרן. בהעלותך את הנרות עשה לה מעלו. אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים. יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקים לעולם, תלמוד לומר מערב עד בקר. אי מערב עד בקר, יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד. וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד שממנו מדליק בין הערבים. בהעלותך איני יודע אם בהעלותך להעלותם או בהעלותך לסדרם, כשהוא אומר יאירו שבעת הנרות להעלותם אבל לא לסדרם. יכול שהיה מעלה כולם כאחד, אמרת להעלות נר תמיד אחד אחד. יכול אהרן לא היה מעלה כולם כאחד, אבל בניו היו מעלים כולם כאחד, תלמוד לומר יאירו שבעת הנרות יערוך אותו אהרן ובניו אחד אחד, ומנין שיהו חוזרין חלילה כמין עטרה, ת"ל יאירו. ומנין שהיו כל הנרות מסודריןכנגד האמצעי, תלמוד לומר אל מול פני המנורה, וכן הוא אומר והוא יושב ממולי:

ויעש כן אהרן להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה. אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים. העלה את נרותיה עשה לה מעלות, מכאן אמרו אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליהן הכהן גדול עומד ומטיב את הנרות. הניח את הכוז על מעלה שניה יצא. כאשר צוה ה' את משה חצי לוג לכל נר ונר, אין לי אלא נמורה שעשה בה את הנבים כאב, הקטרת מנין, הרי אתה דן, נאמרה עבודה (בפנים) באהרן ובמנורה, ונאמר עבודה באהרן ובקטרת, אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב (היא תוכיח לקטרת) אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב, הרי עבודת יוה"כ תוכיח שנאמר בה עבודה באהרן ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש נאמרה עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב, אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב, והרי פר העלם דבר של משיח יוכיח שנאמר בו עבודה באהרן ובבגדי זהב ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאע"פ שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש אדון שלשה לשונות כאחד, נאמר עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמר בה תמיד ואל תבא עבודת יום כפורים ותוכיח אף על פי שנאמר בה עבודה באהרן אבל אינה בבגדי זהב, ולא עבודת פר העלם דבר של משיח שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב אבל לא נאמר בה תמיד, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר שהוא שוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה אלא מדרך אחד או בשנים, אם למדת למנורה שעשה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה את הבנים כאב:

וזה מעשה המנורה. רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר החודש הזה לכם וגו', כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא. מקשה ין מקשה אלא מן קשה (מעשה אומן) [מן העשת] מעשה קורנס. עד ירכה עד פרחה, אין לי אלא ירכה ופרחה, גביעיה כפתוריה ופרחיה מנין, תלמוד לומר ועשית מנורת זהב טהור וגו'. או יעשה אברים אברים, תלמוד לומר ממנה יהיו. מקשה היא אוד למה נאמר והלא כבר נאמרק מקשה זהב ומה תלמוד לומר מקשה היא, לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאם אין להם מן קשה עושין מן גרוטי שומע אני אף במנורת משה כן, תלמוד לומר מקשה היא שנה עליו הכתוב לפסול, מכאן אמרו אין של זהב עושין של כסף ושל ברזל ושל נחשת ושל עופרת דברי רבי. רבי יוסי בר רבי יהודה אמר אף של עץ. אבל אין להם מן קשה לא יעשה מן גרוטי. מה שאין כן בחצוצרות שבחצוצרות אין של כסף לא יעשו של זהב, אבל אם אין להם מן קשה עושה מן גרוטי, נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות פסול במנורה. אין במנורה (נרות) גביעיה כפתוריה ופרחיה אלא בזמן שהיא מן הככר, מן זהב, מן קשה:

כמראה אשר אראה ה' את משה כן עשה. להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה. רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר וראה ועשה מגיד הכתוב שהראהו הקב"ה למשה כלים עשויין ומנורה עשוייה [ונעשית] שנאמר כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה:

מקשה תעשה המנורה. מנין לרבות קנים ופרחים, תלמוד לומר תעשה יכול אף הצבתים והמחתות, תלמוד לומר היא, אי אפשר לומר היא שכבר נאמר תעשה, ואי אפשר לומר תעשה שכבר נאמר היא, חר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוקשים למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שהן משמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהן נכנסין ויוצאין. ומנין שהמנורה מן הכבר, אמרת ככה זהב טהור יעשה אותה, מנין לרבות קנים ופרחים תלמוד לומר יעשה אותה, יכול אף הצבתים והמחתות תלמוד לומר אותה, אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה, יכול אף הצבתים והמחתות תלמוד לומר אותה, אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה, הא כיצד אחר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוקשין למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה אף אני מרבה אל כל הכלים שמשמשין ואינן זזין יצאו הצבתים והמחתות שהם נכנסים ויוצאין. רבי יהושע בן קרחה אומר אם לומר שהמנורה מן הכבר הרי כבר נאמר ככר זהב טהור, ומה אני מקיים ואת כל כליה, אלא מה מנורה זהב טהור אף כליה זהב טהור:

וזה מעשה המנור. מלמד שראה אותה ארבעה פעמים ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח, וראה שנית מיכאל עומד וממתיח בה וראה אותה נעשית וראה אותה עשויה:

קח את הלוים. קח אותם לשני לשררה, ואין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו תחלה שנאמר ה' צדיק יבחן, וכיון שהוא עומד בנסיון [הוא מעלה אותו לשררה, וכן אתה מוצא באאע"ה נסהו הקב"ה בעשר נסיונות ועמד בהן] ואחר כך ברכו שנאמר וה' ברך את אברהם בכל. וכן יצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו', וכן יעקב נסהו בכל אותן הצרות וברכו שנאמר וירא אלקים אל יעקב עוד וגו', וכן יוסף נסהו (באדונתו) [בכל אותן הצרות] ונעשה מלך. ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקב"ה שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו את התורה ואת המילה והיו עובדים עבודת אלילים שכן יחזקאל מוכיחם שנאמר כה אמר ה' ביום בחרי בישראל מה כתיב [בסוף הענין] וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וכו', אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים והיו עושין את התורה שנאמר כי שמרו אמרתך זו התורה ובריתם ינצורו זו המילה, ולא עוד אלא כשעשו ישראל אותו מעשה לא נשתתפו עמהם שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, כיון שנאמר להם משה שימו איש חרבו על ירכו מי עשו כן ולא נשאו פנים, וכן משה מברכן האומר לאביו ולאמו וגו', וכיון שראה הקב"ה שעמדו בנסיונן שנאמר אשר נסיתו במסה מיד אמר הקב"ה והיו לי הלוים:

תנו רבנן ופר שני בן בקר תקח לחטאת מה תלמוד לומר, אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ומה תלמוד לומר, אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ומה תלמוד לומר ופר שני וגו', [שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה תלמוד לומר ופר שני בן בקר וגו'], אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל דבריה, תלמוד לומר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאברי חטאת מפני שהן כליל לאישים. ואימא הך מתנה קמייתא דמכפרת תקדום והנך לא, אמר רבינא [הכא בחטאת] הלוים עסקינן דאף על גב דכי עולה היא אמר רחמנא תקדום, במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות גומר. והיו לי הלוים כי לי כל בכור (כתוב ברמז שס"ד):

ביום הכותי כל בכור ולהלן הוא אומר ויהי בחצי הלילה וה' הכח כל בכור הא כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתים ביום, ומה טעם שנאמר כלנו מתים כולנו מתנו אין כתיב כאן אלא כולנו מתים, מייתין ואזלין הכא את אמרת ביום הכותי וכתיב הקדשתי לי כל בכור, אמרו מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור. תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מאי טעמא דרבי מאיר, אמר רבי אלעזר דאמר קרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו' לכפר וגו' מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן לכדאידך דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר מה כפרה בים אף שירה ביום. תנא רבי שמעון בן אלעזר אומר כהנים לוים וישראלים והשיר מעכבין את הקרבן. ר' אבא בשם רבי אלעזר טעמא דר"ש, דכתיב וכל (ישראל) [הקהל] משתחוים אלו ישראל והשיר משורר אלו הלוי, והחצוצרות מחצרים אלו הכהנים, הכל עד לכלות העולה. הכל מעכבין את הקרבן. רבי תנחומא שמע לה מן הדא, ואתנה את הלוים אלו הלוים, נתונים לאהרן ולבניו אלו הכהנים לכפר על בני ישראל זה השיר:

זאת אשר ללוים. תנו רבנן הנים במומין פסולין בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים פסול בלוים פסול בכהנים. מנא הני מילי דתנו רבנן זאת אשר ללוים מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומבן (עשרים) [חמשים] שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם, יכול שמומין פוסלין בהם, לוים שהשנים פוסלות בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם, תלמוד לומר זאת אשר ללוים ואין אחרת ללוים וכו'. אשר ללוים ולא אשר לכהנים. יכול אף בשילה ובית עולמים כך, ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה וכתוב אחד אמר מבן שלשים שנה. אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד חמש ועשרים לתלמוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. רבי יוסי אומר שלש שנים שנאמר ולגדלם שנים שלש וגו' וללמדם ספר ולשון כשדים, ואידך שאני לשון כשדים דקליל. ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפן. תנו רבנן כהן משהביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומיין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלות בו. במה דברים אמורים באהל מועד שבמדבר אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול. אמר רבי יוסי מאי קראה ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד. עד שיזקין עד כמה, אמר רבי אלעאי אמר רבי חנינא עד שירתת:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. שומעני כל עבודה במשמע תלמוד לומר ולא יעבוד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד מגיד שחוזר לנעילת שערים (ה) ולעבודת בני גרשון. רבי אומר הואיל (ו) ואמרה תורה יעבוד ואמרה לא יעבוד, אם למדת שהוא עובד בשלשים אינו עובד בחמש ועשרים, יכול יעבדו כלו לכ"ה, תלמוד לומר ולא יעבוד עוד ושרת ועבודה לא יעבוד:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני, נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשון במדבר סיני, מה מדבר סיני האמור ברשון באהל מועד, אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד. מאהל מועד נאמרו כל המצות. (ז) מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן. מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה. מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל. מאהל מועד נאמרו לו כל הטומאות והטהרות. וידבר ה' אל משה במדבר סיני (בגנות) [בשבח] ישראל הכתוב מדבר שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בפסוק וללמדך (ח) שהיו מונין מיציאתן ממצרים:

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. תנו רבנן הלכה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו אמרו ליה כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם אחר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת, וקל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת לא כל שכן, איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל, א"ל נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו, התחיל לקנתרן בדברים מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. א"ל רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה] אמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנלן, אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה, ופסח גופיה מנלן, [א"ר יוחנן] אמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה, א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני, אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי, וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא, והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה. וצבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טומאות לא:

ויעשו בני ישראל את הפסח למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דברי רבי יאשיה. גם לו רבי יונתן ממשמע כזה עדיין לא שמענו. גם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה ומה תלמוד לומר במועדו אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו, מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. בארבעה עשר יום בחדש הזה וגו' במועדו למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו ומה תלמוד לומר במועדו, אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את השבת (ט) דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה, הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה, תלמוד לומר במועדו בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה, תלמוד לומר אותו, אותו דוחה את השבת ואת הטומאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטומאה. אימתי מביא עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת ויעשו ויעשו ריבה קבול דמו וזריקתו ומחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, ווהבאתו לחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת. רבי אליעזר אומר דוחה הוא מקל וחומר, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הבאה שהיא משום שבות (לא כ"ש), אמר ליה רבי יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר ליה רבי אליעזר מה זה יהושע אין דנין רשות מחובה ואל חובה מרשות ולא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה. נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא, אמר ליה הרי מי שהזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח. אמר ליה רבי אליעזר הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאת שהיא משום שבות. אמר ליה רבי עקיבא אתה כופר בי ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה, אמר ליה רבי אליעזר עקיבא אין אתה יכול לכפור בי לעולם מפני שאמרה תורה במועדו דוחה את השבת, במועדו דוחה את הטומאה, אמר ליה הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה:

בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים. (י) בד' מקומות הוא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח, תלמוד לומר בין הערבים בא לחלק בין הערבים שנים, אי בערב משחשכה, אמר הכתוב השלישי בין הערבים, אי בין הערבים בין השמשות, אמרת ברביעי בין הערבים בא לחלק בין חצות יום ובין לילה בין ח' שעות ומחצה. כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחיו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת רבי ישמעאל אומר כסדורו בערב שבת. רבי עקיבא אומר כסדורו בחול. חקת בחקתי חקתיו בכל חקתיו, משפט במשפט משפטיו ככל משפיו ליתן בפסח דורות מה שלמד בפסח מצרים, שה תמיד זכר בן שנה אף של דורות כן, מה למד בפסח מצרים, מן הכבשים ומן העזים אף של דורות כן. ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה, וככל משפטיו אל מצות שעל גופו לשבעה ולמצה ולבעור חמץ:

וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר, (יא) לפי שהוא אמר וידבר משה את מודעי ה' אל בני ישראל ומה תלמוד לומר וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח, אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדות כתיקונן. דבר אחר מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם וחזר ושנאה להם בשעת המעשה, דבר אחר אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין:

ויעשו את הפסח ברשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. ר"ש בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבין ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטוה באפך ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים שנאמר כי שמרו אמרתך. ואומר כי מולים היו כל העם וגו'. ישראל לא היו מלין ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר העם וגו'. ישראל לא היו מלין ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו. ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל להודיע שכחן של ישראל, שכשם שאמר משה להם כן עשו. א"א לומר היו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה וגו' מלמד שלא היו מקריבין. וא"א לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו וגו' ככל אשר צוה ה', הא מה הדבר מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר (יב) וכשרי ישראל סמוכין לו. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית וכתיב בתריה ויעשו בני ישראל את הפסח. כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש אתיא מדבר מדבר מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתו דחדש שני, [אמר רב מנשיא בר תחליפא] זאת אומר אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ודלמא פרט וכלל הוא. אבל בתרי עניני אין מוקדם ומאוחר וכו', ואפילו למ"ד כלל ופרט המרוחקין זה מזה דנין בכלל ופרט ה"מ בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין: