ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשז

<< · ילקוט שמעוני · במדבר · רמז תשז · >>

אמר רב גידל אמר רב [דבר] שיש בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טהור וספק טמא יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור וספק טמא לא יאכל, אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה. דאי מרב גידל אמר רב הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים קמ"ל מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא. ועד אין בה, רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו, רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים. כיצד מקנא לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין [היא] מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת. עד כאן לא פליגי אלא בקינוי וסתירה אבל בטומאה עד אחד נאמן. וחנן נמי עד אחד [אומר] אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה מדאורייתא. מנא לן דמהימן עד אחד, דכתיב ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפי' באחד תלמוד לומר לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, רחמנא תרי לית בה אלא אחר והיא לא נתפשה אסורה. מאי טעמא דרבי יהושע אמר קרא בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה. ור' אליעזר אומר בה ולא בקינוי, ואימא בה ולא בסתירה, סתירה איתקש לטומאה, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה, קינוי נמי איתקש לטומאה דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה הא מיעט וחמנא בה. ומה ראית, מסתברא סתירה עדיפא שכן אוסרתה כטומאה, אדרבה קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה, אי לאו סתירה קינוי מי איכא, ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני, אפילו הכי סתירה עדיפא דאתחלתא דטומאה היא. מתניתין דלא כי האי תנא [דתניא] רבי יוסי בר רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר מקנא לה על פי עצמו, השיבו חכמים לדברי רבי יוסי בר רבי יהודה אין לדבר סוף. מאי טעמא דרבי יוסי בר' יהודה אמר קרא בה [בה] ולא בסתירה, ואימא בה ולא בקינוי, קינוי איתקש לטומאה דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה. סתירה נמי איתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא. אין לדבר סוף מאי ניהו דזמנין דלא קני ואמר קנאי. אמר חנינא מסורת לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמ הזה אל תסתרי אם פלוני דילמא קיימא לן כרבי יוסי בר"י דאמר קינוי על פי עצמו ומסתתרה וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה איסור עולם. בנא דבי רבי ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבא שהרי קנא לה ונסתרה ועד אחד מיעדה שהיא טמאה. אמר רב פפא לאביי והא [כי כתיבה קינוי] בתר סתירה וטומאה כתיב, א"ל ועבר כתיב וכבר עבר. דאי סלקא דעתך כדכתיבי קראי בתר סתירה וטומאה קינוי למה לי. עד אחד אומר ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה, שהיה בדין ומה עדות ראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שאינה מתקיימת בפחות משנים, תלמוד לומר ועד אין בה כל שיש בה, וק"ו לעדות הראשונה מעתה, ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד, תלמוד לומר בה [בה] ולא בקינוי בה ולא בסתירה. וטומאה בלא קינוי ובלא סתירהדלא מהימן עד אחד מנא לן, נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים וגו' יקום דבר מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים:

והיא לא נתפשה אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה. מתיב רבי זירא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ועש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה הוי אומר זו אשת כהן ולא הבא מכלל עשה עשה. אמר רבא הכל היו בכלל טומאה כשפרט לך הכתוב גבי [אשת] ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת מכלל אשת כהן כדקיימא קיימא. היא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו שקדושיה קדושי טעות שאע"פ בנה מורכב על בתפה ממאנת והולכת לה. מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתפה ואותו היום הזכירו דבריו של רבי ישמעאל ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו שרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל בשם רבי ישמעאל והיא לא נתפשה (כולה כדלעיל). תניא אידך והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו היא שתחלתה באונס וסופה ברצון. תניא אידך והיא לא נתפשה (כדלעיל). והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה. או בין בישראל בין בכהונה, אמרת אם המטמאה (ל) טומאה קלה עשה בה אונס כרצון בכהונה סוטה חמירה דין הוא שנעשה אונס כרצון בכהונה:

ועבר עליו רוח קנאה. תניא היה ו"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה. תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח וגו'. מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה, רב אשי אמר רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה. אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה מאי בעי הכא לעיולי לאינש רוח טומאה בנפשיה. וקנא את אשתו אמר ריש לקיש מה לשון קינוי דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים אלמא קסבר קינוי על פי עצמו וכולי עלמא לא ידעי דקני לה ואמרי מאי טעמא דקא בדלה מינן ואתי למעבד קנאה בהדה. ורב יימר בר שלמיא משמיה דאביי אמר דבר המטיל קנאה בינו לבינה, אלמא קסבר קינוי על פי שנים וכולי עלמא ידעי דקני לה ואיהו הוא דאתי לעבר קנאה בהדה [אלמא קסבר דאסור לקנאות], ומאן דאמר מותר לקנאות מהו לשון קינוי, אמר רב נחמן בר יצחק אין לשון קנאה אלא לשון התראה, וכן הוא אומר ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חובה. מאי טעמא דרבי ישמעאל, סבר לה כי האי תנא [דתניא] ר' אליעזר בן עיקב אומר כלפי זאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

והביא האיש את אישתו אל הכהן. מן התורה האיש מביא אשתו אל הכהן, אבל אמרו [חכמים] מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בעלה בדרך. רבי יוסי אומר בעלה נאמן עליה מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כלל שכן, אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר. ואומר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. רבי יהודה אומר מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר והביא האיש את אשתו. רבי יהודה היינו תנא קמא, איכא בינייהו אבל אמרו וכו'. היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין על עדי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדיל שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. לבית דין הגדול מנא הני מילי, אתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד. ומאיימין עליה ורמינהו כשם שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה, ואומרים לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בוריך ושתי לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על גבי בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה לא מועיל כלום, קשיין אהדדי, אמר אביי לא קשיא כאן קרדם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה. ת"ר אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, יהודה הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא, ראובן הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא, ומה שכרן בעולם הזה להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם:

והביא את קרבנה עליה, היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה. כל המנחות תחלתן בכלים הראוין לכלי שרת וסופן בכלי שרת, וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונין שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורין, מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורים, היא היתה באה גרש, וזו באה קמח. רבן גמליאל אומר כשם שעשתה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. והביא את קרבנה עליה (לא) כל קרבן שעליה דברי ר"י, וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת ה"ז מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת הרי זה מביאה משלו ומקיץ מכתובתה. עשירית האיפה אחד מעשרה באיפה, קמח למה נאמר שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על החטא וזו באה על החטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת אף זו לא תביא אלא סולת, תלמוד לומר קמח. שעורים למה נאמר שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על חטא וזו באה על חטא אם למדת למנחת חוטא שאינה בטה אלא חטים אף זו לא תביא אלא חטים, תלמוד לומר שעורים. אמר (רב גמלא) [רשב"ג] הגיחו לי סופרים ואומר כמין חומר כשם שמעשיה מישה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. לא יצוק עליו שמן מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה [או] עובר בלא תעשה [או] כשם שעובר על שמנו ככך עובר על לבונתו. אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור ללקטו, על לבונה לא יהא עובר שיכול לחזור [וללקטה] תלמוד לומר לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה, מאי טעמא (לא) כי מנחת קנאות היא. קנאות שתי קנאות כשם שקנאה לבועל כך קנאה לבעל, וכשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים והן אומרים הוציאוה שלא תומא את העזרה. מני רבי שמעון היא דאמר מקריב תנחתה ואחר כך משקה דכי לא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון. אימא סיפא יש לה זכות תולה אתאן לרבנן, דאי רבי שמעון האמר אין זכות תולה, הא מני רבי עקיבא היא דאמר מקריב מנחתה ואחר כך משקה ובזכות סבר לה כרבנן. אם יש לה זכות תולה שנה אחת [יש זכות תולה שתי שנים] יש זכות תולה שלש שנים, רבי שמעון אומר עין זכות תולה שאם אתה אומר זכות תולה אתה מדהה את המים בפני כל הנשים ששותות ומוציאות שם רע על הטהורות ששתו שיהו אומרים טמאות היו אלא שתלתה להם זכות. רבי אומר הזכות תולה במים המרים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונת והלכת לבסוף היא מתה באותה מיתה. תניא כמה זכות תולה שלשה חדשים כדי הכרת עובר (שנאמר ונקתה ונזרעה זרע) דברי (רבי) אבא יוסי בן חנן. אלעזר בן יצחק אמר תשעה חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור זרע הראוי לספר. רבי ישמעאל אומר י"ב חדש, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פרוק, וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר וגו' [וכתיב] לקצת ירחין תרי עשר:

יש לה זכות תולה, זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, נהי דלא מפיקדא, באגרא דמקרין ומתניין בניהון ומנטרי לגברא עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגי בהדייהו:

מנחת זכרון שומע אני זכות וחובה, תלמוד לומר מזכרת עון. כל הזכרונות לטובה זוז לפורענות דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר אף זו לטובה שנאמר ואם לא נטמאה האשה. אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין, ת"ל מנחת זכרון מכל מקום. רבי ישמעאל אומר מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שהיה בדין לבעל הדין לחלוק וכי אי זו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה אם מדת פורענות מועטת הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרובה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין. כיצד נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, אם היתה טמאה פורענות בודקתה מיד, ואם יש לה זכות תולה לה ששה חדשים מפני תיקון הולד דברי (רבי) אבא יוסי וכו' (כדלעיל). רבי אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם, ואם היתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה. רבי שמעון בן יוחאי אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין (לב) היו מזרקין בה והן אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה. מנחת חוטא ומנחת קנאות ואשם גמרינן עון עון מחטאת דמותרן נדבה, וכי תימא אין גזרה שוה למחצה, גלי רחמנא בחטאת ושחט אותה, אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, אבל כל הקדשים בין לשמה בין שלא לשמן כשרין. והקריב אותה הכהן, תנו רבנו אין משקין שתי סוטות כאחץ כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה אותה לבדה, ותנא קמא [הא כהא כתיב אותה, ת"ק] רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת. ורותתת מי משקינו והא אין עושין מצות חבילות דתניא אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעין כאחד ואין רוצעין שני עבדים כאחד ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. לא קשיא כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים. היא עומדת מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את האישה לפני ה', האשה לפני ה' ואין הכהן לפני ה'. כהנים מטילין גורלות ביניהם, וכל מי שעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו'. והעמידה שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה סומך עליהן. לפני ה' בשער נקנור, מכאן אמרו [ראש המעמיד] היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור:

ולקח הכהן מים קרושים בכלי חרש. היה מביא פיילי של חרם ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך ממעט במים, תנא פיילי של חרם חדשה דברי רבי ישמעאל, מאי טעמא דר"י גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרם חדשה אף כאן חרם חדשה. והתם מנלן דכתיב ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, מה מים חיים שלא נעשה בהן מלאכה אף כלי שלא נאשה בו מלאכה. גאי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים, לרבי ישמעאל הכי נמי דאמר רבי יוחנן מי כיור הן ורבי ישמעאל אמר מי מעין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן, איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אמר (רבא) [רבה] אמר קרא בכלי, בכלי שאמרתי לך כבר:

ולקח הכהן מים קדושים. אין קדושים אלא שקדשו בכלי אלו מי כיור. בכלי חרש מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרם שהיה בדין הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה ועפר ומים מקדשין בסוטה, אם למדתי (לג) לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרם, אף סוטה דין הוא שנעשה בה כל הכלים ככלי חרם, ת"ל בכלי חרש מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרם דברי ר' ישמעאל. והקריב אותה הכהן אינה באה בתוך הרגל. והעמידה לפני ה' יפנה עליה העזרה. אי חרם יכול בשבר של חרם, תלמוד לומרה בכלי חרש, הא מה מדבר בקערה של חרם. נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש עליה וטבעת קבועה בה כשהוא מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וג'. תנו רבנן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יכול יתקן לו מבחוץ ויכנים ת"ל בקרקע המשכן. אי בקרקע המשכן יכול לא מצא עפר תיחוח יחפור בקרדומות, תלמוד לומר אשר יהיה הא כיצד יש שם יקח אין שם יתן שם. תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וגו' מלמד שמכנים מבחוץ ונותן בקרקע המשכן. איסי בן יהודה אומר לרבות נוב ושילה וגבעון ובית עולמים. איסי בן מנחם אומר אינו צריך ומה בטומאות קלות לא חלק הכתוב (בנוב וגבעון שילה ובית עולמים) בטומאת אשת איש חצורה לא כל שכן, אם כן מה תלמוד לומר בקרקע המשכן, שלא יביא מתוך קופתו. תנו רבנן הקדים עפר למים פסול ורבי שמעון מכשיר, מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וכי עפר הוא והלא אפר הוא אלא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנה גזרה שוה, נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר, מה להלן עפר על פני המים אף כאן עפר על פני המים. ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר, והתם מנלן, תרי קראי כתיבי כתיב ונתן עליו אלמא עפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים יהיב ברישא הא כיצד, רצה זה נותן רצה נותן. ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן. ואימא עליו (לערבן) [דוקא] אל כלי שתהא חיותן בכלי, מה מצינו בכל מקום משיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב ביה ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפר. דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, והאיכא נמי עפר כיסוי, התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא. למה מים ועפר וכתב, מים (לד) ממקום שבאת, עפר למקום שהיא הולכת, התב לפני מי עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו' רבי יהושע דיסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש עקביא בפסוק אחד. וזכור את בוראך בארך בורך. בארך ממקום שבאת. בורך למקום שאתה הולך. בוראך לפני מי אתה הולך. יקח הכהן ונתן אל המים כדי שיראה. שלשה דברים בתורה כדי שיראו אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה. רבי ישמעאל אומר אף דם הצפור:

והעמיד הכהן את האשה. אם אמרת טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה בגטה, ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח ולשער נקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ואת המצורעין, בשלמא סוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר לפני ה'. אלא יולדת מאי טעמא אילימא דאתיין וקיימן אקרבנייהו אי הכי אפילו זבין וזבות נמי. אין הכי נמי וחדא מינייהו נקט. הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות נזמים וטבעות ממנה כדי לנוולה, ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כל הרוצה לראות יבא ויראה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גם בהן. וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. תנו רבנן ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה, גופה מנין, ת"ל האשה, אם כן מה ת"ל ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה, תנא אם היו שורים נאין לה מכסין לה בגדים מכוערין, היו עליה כלי זהב וכו'. פשיטא השתא נוולי מנוולינן לה הני מיבעיא, מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי כדאמרי אינשי שליח ערטילא וסיים מסאניה קמ"ל. מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה כל הרוצה לראות יבא ויראה לא שנא גברי ולא שנא נשי, ונשים חחיבות לראותה משום שנאמר ונוסרו והעמיד הכהן את האשה לפני ה' וגו' מקום (לה) שהעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף. ופרע את ראש האשה כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי רבי (יאשיה) [ישמעאל]. דבר אחר למד על בנות ישראל שיהו מכסות ראשיהן ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אין מנוולין בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, אלא לפני ה' ופרע את ראש האשה סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה. אמרו לו כשם שלא חסה על [כבוד] המקום כך אין חסין על כבודה אלא כל הנוול הזה מנוולה. יחגרנה בחבל של מגג. רבי עליאזר אומר שני הגורים היה חוגרה אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה, מה תלמוד לומר והעמיד ונתן ולא קטעת וחגרת. אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרועה דאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש (אמר רב יהודה) דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. ובחצר מותר שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושתב תחת בעלה. תניא היה רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וכן מצינו בסוטה שבמדה שבמדה בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לפיכך כהן מעמידה בשער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודר נאה על ראשה לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו את ראשה לפיכך הכן סותר את שערה, היא הראתה לו את אצבעותיה לפיכך צפרניה נושרות, היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה לפיכך [ירכה] נופלת. היא קבלתו על כרסה לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרם, היא עשתה בסתר לפיכך הקב"ה יושב בסתר עליון שם בה פנים שנאמר ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ד"א היא עשתה בסתר הקב"ה פרסמה בגלוי שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלמ רעתו בקהל: