יוצר הנוסח

יוצר הנוסח / מחבר:חיים נחמן ביאליק

על מנדלי כלו אפשר לדרוש תלי-תלים. כאן רצוני לרמז בקצור על תג אחד שלו, על מנדלי היוצר את "הנוסח"^[1] האמנותי בספרות העברית והיהודית.

ה"נוסח" – אין זה סגנון בלבד, ריתמוס בלבד, אופן הציור בלבד וכו'. ה"נוסח" הוא האב והיסוד לכלם, ואולי התולדה של כלם.

שם "ספרות" – ב"יפה" הכתוב מדבר – היה לנו גם עד מנדלי. מעולם לא היו יהודים מונעים עצמם מן הכתיבה. אבל את "הנוסח" המוצק, שהולך וכובש את הספרות העברית בימינו – הביא לעולם מנדלי. עד מנדלי היו רוב הסופרים כותבים בלא נוסח.

"היכי תמצי?" – אף אני תמה. והלא זה טיבו של הנוסח: לאחר שהוא בא לספרות ועומד בה, שוב אי-אפשר לנו בשום פנים לצַיר בדמיון, כיצד נתקַימה זו ומה היו פניה לפני בואו.

ה"נוסח" – זה שקובע פרצוף פנים אחד ושלם לכל החומר הספרותי של הדור או של התקופה – הוא הוא גם הקרקע שהכשרון עומד עליו וגדל מתוכו. בלא נוסח מוצק אין מקום איתן לדריסת רגל של הכשרון, לפסיעה כל-שהיא בת רושם נִכּר. על פני דבר נִגר ומהותך אי הפסיעה משאירה רושם.

ואפילו מי שבא לשנות – עליו למצוא "יש" קַיָם, שיחול עליו השנוי. יכול וגם חיב כל כשרון להיות בן-חורין, לגלות את כחו שלו על-פי דרכו, אבל עליו להשתעבד גם אל איזה "מחויב המציאות". יצא כלו מן התחום – יצא הדג מן המים, נתלש הצמח מן הקרקע.

היצירה האישית, המפוצלת – באה לבסוף, מתחלה בא הנוסח. מתחלה צריכים להבראות הדפוסים הראשונים, שבּל?נא ספרותית קבועה, מטבעות מהלכות בנות צורה ובנות קיום.

ולספרותנו הכפולה שעד מנדלי לא היה "נוסח" מקובל ועומד איתן. בימינו קשה לשער, עד היכן הגיע חוסר כחה של הספרות בפנה זו. העברית נסמכה, לפחות, על משענת קצה רצוץ של ה"פסוק". אין רע מוחלט ב"פסוק" אם משתמשים בו כהלכה, וביחוד, אם הסופר נותן מרוחו היתרה, העצמית, עליו. מלים שכנות, או חברות ישנות, מאירות ושמחות תמיד כשהן מזדמנות בהיסח הדעת שוב לפונדק אחד; ואף הקורא שמח עמהן. הפסוק, בין מת ובין חי, הוא אמנם קונסרבטיבי ועלינו להלחם בו מלחמה שאינה פוסקת, אבל באותה שעה עלינו לבקש בו גם משען. גם שאר הספרויות בלשונות החיות יש להן "פסוקים" משלהן – פסוקים שבכתב ושבעל-פה. ההבדל שבין אלו ובין הפסוק העברי אינו מרובה כל-כך, כמו שהוא נראה לכאורה. הספרות העברית יכלה אפוא באין ברירה לתת מקצת מיינה החדש בקנקנים הישנים, שהיו אמנם רעועים וסדוקים הרבה, בנוסחאות הקדמונות של התנ"ך ושלאחריו. מה שאין כן ה"ז'רגונית". זו היתה מחוסרת ישע לגמרי. זו היתה בבחינת אפס ואין. יינה וקנקניה – שניהם הרי עדין לא באו אז לעולמה.

טול לדוגמא "ספר" או "מאמר" של אחד "המחברים" בימים ההם – ובאותו רגע תשליכהו מידך. לקביעות כל-שהיא אין שם סימן וזכר. רואה אתה מלים, אספסוף של מלים, שאין אתה יודע למה הוא ומה לו כאן. אלו הן מיני בריות קבצניות, כנופיות עִורות ואִלמות, שהן תועות כגרים גרורים לכאן ולכאן, ואינן מוצאות להן מקום ומעשה ובית-אחיזה. הדברים יגעים ומוגרים כמים, בלא גון וריח; צירופי הדברים – כחם רע, ואין בהם כח הקיום ליומם וכל-שכן למחרתם. הכל הולך ומתמזמז שם תחת העין, כאלו הכל כתוב על ניר מחוק. לא הצאת מחשבה בכתב היתה זאת – אלא מין דבר שאין לו שם ודוגמא בשום ספרות בעולם.

וזאת עלתה להם לא ממעוט כשרון בלבד, אלא בעיקר, מחוסר נוסח קבוע ומקובל, מחוסר נרתיקים וכלי קבול מוכנים בעין לתת בהם את תכני המחשבה הפשוטים ביותר. בימיהם לא נברא עדין לצרכי הספרות החדשה אותו "הנוסח", שמנדלי לבדו, בכחו הגדול ובאמנותו הרבה, יגע בשכלולו יגיעות לא אדם ושקע בו חלק מרובה כל-כך מרוחו היוצר ומכשרונו העצום.

דבור קל, לכאורה: יצירת שבל?נא; ואולם מעשה היצירה של זו הוא מעשה ענק. כאן עושה היוצר היחיד מה שהיה ראוי להעשות על-ידי דורות רבים.

לצרף צרופים חדשים בנוסח מן המוכן – אף זו לא מלאכה קלה היא, כל-שכן להוסיף עליו, לשנות בו קמעא. אבל יצירתו מתחלה – בזה יש מעין מעשה בראשית. יוצר המחט הראשונה, הפשוטה – הוא המגלה, ולא עושה המכונה המורכבת לתפירה. צבת בצבת עשויה, וזו השניה בודאי נעשתה יפה מן הראשונה – אבל הצבת הראשונה היא מעין "מעשה שמים".

יצירת נוסח – פירושו: מתן צורה קבועה למחשבותיו ולהרגשותיו של הדור ועל-ידי כך הקל עליו את הפרוצס של שתיהן. יוצר הנוסח הספרותי מסַיע לדורו, לבעלי הכשרון הבינוני שבדורו, לחשוב את מחשבותיהם ולהרגיש את הרגשותיהם. דיסקיפלינא הוא מכניס לתוך רוחם ומסדר עליהם את עולמם הפנימי. הוא המוציא את מעט הזהב מבדידי רוחם והוא המַתיכו ל"מטבעות".

מי שבא לשער מדת הרוחב של האופק הספרותי בדורו – יכול הוא לעמוד במקום גבוה או במקום נמוך, אבל כל השטח, לכל מלוא העין, צריך להיות של מישור. ואת המישור הזה בספרות נותן ה"נוסח".

עם הנוסח באה רוָחה גדולה בספרות. בעלי הכשרונות החדשים, הגדולים עם הקטנים, אינם צריכים לבזבז יותר מחצי האנרגיה היצירית שלהם על "מעשה בראשית", על יצירת הכלים. הם מסתּיעים הרבה במה שיש מן המוכן ומצוי לתשמיש יד, ואת עיקר כחם הם נותנים מעתה ל"תוכן" החדש, שהביאו משלהם. וכנגד זה מחוסרי הכשרון הרמאים הולכים ומתגרשים מתוך ה"ספרות". במקום שיש "נוסח" ובירור וקביעות צורה – אין מקום מרווח לגנבת דעת. ה"מליצה" הידועה – היא התקופה שלפני הנוסח.

ומתן נוסח לדור – פירושו: להכניס עצמו אל סתר לבו של הדור ואל מעמקי נשמתו, להתמזג עם רוח הדור מזג עולם ולהבטל בתוכו.

נותן הנוסח ומשליטו – מטמיע תחלה את רוח הדור בתוך עצמו, ולבסוף הוא עצמו, או חלק גדול ממנו, נטמע ואובד בתוך רוח הדור. ופעמים – כמה יגון בדבר – הרבה מיצירותיו אינן נקראות אפילו על שמו. כך מזלו של "נוסח": הוא נעשה מיד דבר של הפקר. הכל זוכים בו ואין אחד בעליו. הכל מסתפקים ממנו ונאותים לו – ואין מחזיק עליו טובה. יוצרו הראשון אין לו בו זכות ורשות יותר משיש בו לסתם כל אדם.

"נוסח – אמרי אינשי – נִתּן מסיני".

וגדולה מזו: כל מה שה"נוסח" מתפשט יותר, כל מה שהוא מתקבל יותר על הבריות – יותר אין היכר לחדושו, ל"מה תלמוד לומר" שבו. בני-אדם רואים ותוהים: "פשיטא! מאי רבותא?" – ואין יודע ואין מרגיש, בכמה חבלי יצירה ותענוג יצירה עלה "פשיטא" זה ליוצר הראשון. אין יודע ואין זוכר, כמה שמחה וקורת-רוח הביא "פשיטא" זה בשעת חדושו, לאלו שבקשו אותו ימים ושנים ולא מצאוהו או לאלו שלא ידעו גם לבקשו, מפני שלא הרגישו בחסרונו כלל. שכחנים הם בני-אדם, ורע מזה, שפעמים אינם רואים ואינם תוהים כלל. מתוך שהדבר הוא דבר של "פשיטא" לפיכך אין מרגישים בו כלל. מצד זה דומה אפוא הנוסח לאורלוגין שעל-גבי כתל: אימתי מרגישין בו? – כשהוא משתתק.

אם יש אפוא "יוצר לשמה", שלא על מנת – יוצר הנוסח אחד מהם. "עולם הבא" שלו הוא ממין אחר לגמרי, בחינת "עין לא ראתה". "בשר ודם" פשוט אין דעתו מתקררת בכגון זה, רוצה הוא למשמש "עולם הבא" שלו בעשר אצבעותיו. ברם, מנדלי מזומן לכל מיני "עולם הבא" שבעולם היצירה שלנו. הוא הרי האמן הראשון לכל דבר. הוא הרי התחיל כמעט הכל מ"בראשית". ציורי הטבע, תאורי החיים ובריאת הסגנון לאלה – הרי הכל משלו והוא האב לכלם. מלבד זאת – הרי יש עוד מנדלי אינדיבידואלי, מנדלי בעל הה?מ?ר שאין דוגמתו, מנדלי היודע את נפש האומה. ואולם הזכות של יצירת "הנוסח" מכרעת הרבה מהם. שקולה היא כנגד כלם.

זה כחמשים שנה ויותר יושב לו אותו סבא בתוך כסאו, המשקפים נתונים לו על עיניו הקטנות המחודדות וראשו כפוף על-גבי גליון לבן. ראיתם את סופר הסת"ם על-גבי יריעת הקלף בציורו של איזראיל'ס? – כן מראה הסבא. יושב הוא וחורז מרגליות. טפה ולטפה, מרגלית למרגלית – והנה סגנון חדש נתן לנו, והנה נוסח אמנות לנו, והנה גם ספרות חדשה.

אפשר לא רבה הדיו אשר שפך מנדלי לפי שנות עבודתו, אבל גם טפה אחת לא יצאה לבטלה. כל מה ששאב במלוא חפניו מגנזי רוחו היוצר של העם השיב אחר-כך טפה-טפה, ומזוקק שבעתים, לתוך גנזי רוחו של אותו העם עצמו.

עתה יש לנו ספרות חזקה ואמיצה, אמיצה אולי ממנדלי עצמו. אין זה אלא מפני שהוא, מנדלי, הבליע בה את עצמו. בתוספת עצמו הגביר אותה גם על עצמו. מנדלי ועוד – חזקים ממנדלי.

ואת החסד הזה, סבא יקירא, לא ישכחו לך נכדיך ונכדי-נכדיך עד עולם.

הערות שוליים

1. כך קוראים בוואלין למסורת נגוני התפלות המקובלים בעם, ומזה בהשאלה לכל דרך כבושה ושבלונא מקובלת באחד מן המקצועות.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).