יומן ירושלים (ארלוזורוב)/מכתבים לד"ר חיים וייצמן

מכתב1

10 ביוני 1932

לכבוד ד"ר חיים וייצמן, לונדון.

חכיתי לידיעה בדבר בואך ללונדון ובינתים ישבתי לכתוב לך שוב באריכות. על אף קשרי דואר האויר ושאר ההישגים הטכניים עדיין מדכאה דרום-אפריקה את רצון הכתיבה אשר בי. והרי רצון זה מותנה במידה מסוימת בתקוה להשפעה בלתי-אמצעית של המלה הכתובה. מלבד זאת, אולי כבר שמעת כי למעלה מחודש ימים שכבתי חולה (היה זה המקרה הרציני הראשון בחיי), וכשחזרתי לעבודה נצטברו בינתים ענינים למכביר: המשא-ומתן על שיטת העבודה בקשר לדין-וחשבון של פרנץ', הצעת-החוק בעניני החינוך, הצעת התוספת לתקנות בדבר הגנת האריסים, השלבים הנוספים של חקירת ענין הערבים המנושלים ועוד ועוד. כל זה גרם לכך שלבי נוקפני על שאני מפגר בחליפת-המכתבים אתך – דבר שמעולם לא האמנתי כי אפשרי הוא: עלי, איפוא, לבקש את סליחתך על הדיחוי הרב בכתבית מכתבי זה.

לא ארבה בתשבחות על המגבית שלך בדרום-אפריקה. די אם אומר כי הראית לכל התנועה הציונית דוגמא של מילוי-חובה ומסירות. כל ידידיך התגאו ומתגאים בך. אני מקווה שגם אתה נהנית מן הנסיעה ומן המגע עם הישוב היהודי הער והרציני בדרום-אפריקה. קשה להאמין כמה ירדה לעומת זה השפעת הציונות בקרב ½ 4 מיליוני היהודים שבארצות-הברית. לא יהא זה נכון אם ננסה לתלות את כשלון מגביתנו שם אך במשבר הכלכלי. מאידך לא נצדק אם נזקוף אותו על חשבון חוסר-כשרונם וחולשת-רצונם של אלה אשר ניהלו החורף את פעולתנו באמריקה. אל נשכח כי זה השנה השלישית אנו נוחלים תבוסה כזו בארצות-הברית. המגבית שלפני שנתיים הביאה לנו, אם איני טועה, כ-75,000 לירות. זו של אשתקד כ-90,000 לירות, וזו של השנה שוב לא תתן לנו, כנראה, יותר מ-75,000 לירות, וזה לאחר שירד ערך הלירה. הסיבה אמיתית למצב המחריד הזה נעוצה בכך שהתנועה הציונית באמריקה לקתה בהתפוררות פנימית ובחולשת-האופי, דבר שעליו הצבעתי לא פעם במשך השנים האחרונות, לדאבוני – לשוא. אני משוכנע גם עתה, כקודם, כי מחלה זו אינה ניתנת לריפוי אלא על ידי התערבותה של ההסתדרות הציונית העולמית ועל ידי שליחת אנשים מתאימים לעבודה ממושכת באמריקה, אולם ודאי לא תרצה כלל לשמוע את דברי על כל השאלות הרבות והמגוונות הללו (שביניהן נמנים גם ענינים כעתידה של הסוכנות היהודית, תכנית פעולתנו הכלכלית לשנים הבאות, שאלות תקציב וכן שורה ארוכה של ענינים אחרים), אלא תרצה לקבל ממני דין-וחשבון על הפעולה שאני האחראי לה במישרים.

אפתח ואומר בקיצור, כי גם לאחר הנסיונות היום-יומיים של השנה האחרונה, על אף כל הקשיים והאכזבות שנפלו בחלקי, אין אני רואה לפי שעה כל דרך אחרת אלא זו שבה אני הולך בעקבותיך. אמנם, אין דרך זו אלא אמצעי פליאטיבי. דרך זו לא תביא לנו, לדעתי, את התפתרון המדיני לבעיתנו. אולם אין פירוש הדבר כי אין מועיל בה למשך תקופת-מעבר ממושכת, או שיש אחרת במקומה. אדרבא, נדמה לי, כי ביחוד בשטח היחסים האנגלילים-היהודיים בארץ-ישראל הולכים ומתגלים סוף סוף סימנים של אוירה טובה מזו ששררה בשעה שהתלחתי בעבודתי לפני שנים-עשר חודש. אחד הגורמים העיקריים בהתפתחות זו הוא, כמובן, ווקופ, שלאחר שיקולים רבים הגעתי לכלל דעה, כי הוא הנהו הטוב שבנציבים העליונים שהיו לנו עד היום. הוא ער מאד ברוחו ומייצג את הטיפוס של איש-צבא רם-מעלה, בעל כוח איטלקטואלי וחוש אסתטי דק – טיפוס שאינו מצוי כלל במדינות הקונטיננטליות. נוסף לכך הוא מצטיין ביכולת ההקשבה, ומה שנאמר לו שמור בזכרונו ואינו נשכח. בעל טקט הוא ובעל גישה אנושית, ועם כל זה תקיף וגם עקשן בשעת הצורך. לפי הרושם שלי צפונה באישיותו סכנה אחת העלולה להכשילו בזמן כהונתו: דומה שהוא נוטה לחשוב כי יעלה בידו להתשתמש בטקט ובגישה האנושית שלו כתחליף לקו המדיני, וכי סגולות אלו כשהן לעצמן עשויות לשמש מעין תכנית. דבר כזה לא יתכן בארץ-ישראל לאורך ימים.

כשעמד ווקופ בשעתו בראש הועדה הבריטית הצבאית לעניני פירוק הנשק מעל גרמניה, השכיל לא לקלקל את היחסים עם חבריו-לעבודה מן המפקדה הצרפתית, ובו בזמן ידע לרכוש לעצמו את הערצתם ואמונם של השלטונות הגרמניים. וכל זה בלי שירד כבודו בעיני הממונים עליו בבריטניה הגדולה. וכאז בגרמניה כן גם עתה בארץ-ישראל. כיום, חצי שנה לאחר בואו לארץ, עדיין שמו מקובל ומכובד על דעת-הקהל, הן של היהודים והן של הערבים – דבר שאינו שכיח ביותר בארץ-ישראל. אולם המצב בארץ מתוח יותר מדי, שאפשר יהיה להסתפק לאורך ימים בסגולות הללו, אף כי הן ראויות לכבוד.

הסכנה השניה היא – שבקרב הפקידות הגבוהה ישנה קבוצה מרדנית, המשתקת במידה מסוימת את מאמציו של ווקופ, ויש סימנים רבים לכך. למזלנו, נמנה עם ראשי הבלתי-מרוצים האדון חיימסון; רואה הוא כי מבטלים את כל החלטותיו הביורוקרטיות ואהבת-הכבוד שלו נפגעת. מצדדים רבים אין לו, אולם גם בלעדי זה רב הריטון "במחתרת".

נשמעת הטענה, כי בניגוד לאלה שקדמו לו במשרתו סומך הנציב החדש במידה רבה על ידיעות בלתי-רשמיות, כי אין הוא מגן על פקידיו במידה מספקת, כי הוא סומך יותר על עיניו ורגשותיו מאשר על תיקיו. מאידך סבורים הבקיאים בדבר, כי חבורת פקידים זו לא תצליח למנוע את ווקופ מלנקוט את הקו שהחליט עליו; אפשר שאך יעכבו בידו לזמן מה.

היחסים שלי עם הנציב העליון הם כל הזמן נוחים למדי. נוסף על הענינים המדיניים היום-יומיים אנו משוחחים גם על בעיות כלליות רבות. דומה שהוא רוחש לי אמון-מה. אני מספק לו מדי פעם קצת מזון ציוני. בימים אלה מתנהלת בינינו חליפת-מכתבים על ה"אוטואמנציפציה" לפינסקר. היחסים הללו שבינינו מסייעים, כמובן, במידת-מה לפעולתי במזכירות ובמחלקות הממשלתיות. אף על פי כן הרי ההתנגדות שבה אתה נתקל במנגנון הפקידותי חזקה כל כך, עד שלא פעם אתה קרוב ליאוש. על כל ויתור, ויהא זה הקל שבקלים, יש התנצח ולהיאבק הרבה. אני מנהל, למשל, משא ומתן על קביעת החלק היהודי בהכנסות הממשלה, שצריך לשמש יסוד לקביעת אחזו היהודים בעבודות-הממשלה, "בהתאם לאגרת ראש הממשלה לד"ר וייצמן מ-13 בפברואר 1931"; השיחות מתנהלות עם ג'ונטן, סגן-הגזבר של הממשלה, אדם נבון, המתיחס אלינו באהדה לא מעטה – אך אם אכתוב לך פעם בפרוטרוט על המשא-ומתן הזה, הרי תדהם לשמוע לאיזה דקדוקי-עניות ופלפולים חסרי-שחר אתה נדחף. ומאחורי הכל עומד מר יונג וטוען בחיוך, כי לפי הבטחת ראש הממשלה אין אלא "להביא בחשבון" את החלק היהודי בהכנסות הממשלה, אבל לא מדובר בשום מקום על פרופורציה שוה; ועל יסוד פירוש גאוני זה מושמת לאל כל תוצאה מעשית לאחר משא-ומתן של חדשים. והלא תוצאה מעשית זו אף היא אינה נוגעת אלא בסעיף קטן מתוך תכנית העבודה הכללית המכוונת לבנין ארץ-ישראל היהודית.

כל מה שהשגנו בשיפור היחסים, האוירה הכללית ואפשרויות הפעולה, אם רב ואם מעט, שוב עומד בסימן שאלה בגלל הדין וחשבון של פרנץ', שודאי יוגש לנו בעוד כמה ימים. על תוכן הדין-וחשבון שכבר נתפשטו כל-כך הרבה שמועות ונתפרסמו כל כך הרבה הכרזות, עד ששוב לא ברור לי אם הנוסח הממשי יאמת את כל נבואותינו הפסימיות. נוסף על כך יש לי הרושם, שבדיונים בין הנציב העליון למר פרנץ' ובין משרד המושבות למר פרנץ' תוקנו כמה מן המשפטים והקטעים המדאיגים ביותר של הדו"ח; לפיכך יתכן שבנוסח הסופי יבואו כמה דברים, שעליהם פשטו שמועות שונות, בצורה פחות חמורה בהרבה. אין צורך להסביר מדוע קשה לו לפרנץ' לצעוד במסלול אחד עם ווקופ. שניהם מיצגים טיפוסים מנוגדים בהחלט. פרנץ' הוא לץ בעל לשון חדשה וציניקן מטבעו, ועם זה הוא בעומק לבו אדם אדיש בתכלית ואינו נוטה להתאמצות יתירה, והיפוכו בכל אלה – ווקופ.

ברור לי בתכלית כיצד יהא עלינו להגיב על הדין-וחשבון של פרנץ'. לדאבוני משפיעים על תנועתנו שיקולים תכסיסיים ומדיניים פחות מאשר היצרים והרגשות. לכן ספק רב הוא אם התכסיס הנראה לי יתקבל על דעת העתונות וההסתדרות הציונית. לדעתי, מצווים אנו למנוע בכל אופן שהוא את ניפוח הדו"ח של פרנץ' כדי פרק חדש בפרשת "המעל הגדול". לא זו בלבד שמסע-איבה חדש נגד המעצמה המנדטורית לא יקדם אותנו אף במשהו בשדה מדיניות-החוץ, כי אם, להיפך, במשך הזמן יגרע הדבר ממעמדנו בג'נבה וישפיע לרעה על יחסן של הממשלות האירופיות אלינו. גדולה מזו: הקו התכסיסי שנקטנו בשנים האחרונות ושלפיו התרענו שבוע-שבוע קבל עם ועולם על מפלה איומה של מדיניותנו, היה עשוי לערער את אמון היהודים בעצם הציונות המדינית. במו ידינו ערערנו את האמון בעתידו המדיני של מפעלנו. כל אסיפת-מחאה נגד אנגליה – ותהא זו המוצלחת ביותר – גורמת במידת מה לערעורו של האמון הזה. בעוד שהתנועה הקומוניסטית השכילה על אף התקלות והמכשולים שהם למעלה מכוח אנוש לשמור על טוהר האמון באוטופיה שלה, דוחפים אנו את הנוער שלנו לחוסר-אמון וליאוש ומכשירים על ידי כך את הקרקע לצחון הקומוניזם. התכסיס הנבון ביותר יהיה אם נגיב על הדין-וחשבון של פרנץ' תגובה של ביטול וזלזול, מתוך בטחון עצמי רב; אם נתארו כשריד מן הספר הלבן של פאספילד על נימוקיו הרופפים; אם נשכיל בו בזמן להעמיק את הניגוד בין פרנץ' לבין הנציב העליון ומשרד המושבות; אם נדע להפריד כל טענה בלתי נכונה או מזיקה בכל החריפות הראויה, אבל עם זה נעבור מיד לסדר-היום.

אסכם: תחת שנצא ידי חובתנו במחאות צעקניות על הגזירה האיומה שירדה עלינו ונקל בזה מעל לבם של העסקנים הציוניים הותיקים, יהא עלינו למצוא לנו אחיזה במצב שנוצר על ידי הדין וחשבון של פרנץ' ולנצלו להתקפה פוליטית חדשה בויכוחנו עם הממשלה הבריטית. אין ברצוני להסתמך על הנימוק הפורמלי שהבטיחו לנו ברגע מסוים לחדש את הדיונים בין ועדת הקבינט לבינינו. אם איני טועה, רמז מקדולנד בשיחתו עם בן-גוריון רמז מעין זה. איני יודע אם ועדה חדשה כזו היא בגדר האפשר, ואני מפקפק אם זו רצויה לנו מבחינת יחסינו עם משרד המושבות. אך מה שאנו מעונינים בו בלי ספק הוא המשך דיונינו היסודיים עם הממשלה על המדיניות הארצישראלית שלה, גם אם לא ינתן לנו לבוא בדברים אלא עם מיניסטר-המושבות ועם הנציב העליון. תנאי קודם לכך הוא שנבהיר לעצמנו את מגמת הדיונים. אולי תזכור, כי בימי ועדת הקבינט יגעתי בכל כוחי להטות את הדיונים משטח הויכוח היורידי – הסכסוך על פירוש הספר הלבן והמנדט, ההתנצחות על משמעותו של סעיף זה או אחר – לשטח של הסכם בינינו לבין הממשלה בדבר תכנית פעולה משותפת למשך כמה שנים. אותם הימים האמנתי כי הסכם שאינו מיועד לפרסום בעניני העליה, עבר-הירדן, החולה, בית-שאן, קידום התעשיה וכו' – יועיל לנו יותר מאשר פירוש חדש על המנדט ועל הספר הלבן, והצטערתי על שאתה לא השתמשת בכל מלוא השפעתך כדי להטות את ההנהלה ואת הועדה הפוליטית לצד זה, אף כי בעומק לבך ודאי דעתך כדעתי. עתה יתכן שגם אדונים כגון נחום גולדמן, שעוד בנאומו בקונגרס האחרון התקיף את הקו שלי, מדברים על משא-ומתן בדבר תכנית-חומש ציונית, ובפילדלפיה מתקבלות החלטות על כך. ודאי שמעת כי ידידי בן-גוריון התוה לפני מרכז מפלגתנו קוים כלליים של תכנית-חומש מעין זו, כיסוד למשא-ומתן עם הממשלה. אולם עתה אני שוב מלא ספקות, ולא מתוך יצר התנגדות, אלא שנסיון השנים האחרונות דוחפני לידי מסקנה, שאנו הרחקנו כל כך ממדיניות ציונית אקטיבית מצד אנגליה, עד שההנחות לתכנית משותפת כגון זו בנסיבות של עכשיו רחוקות מן המציאות. אני שואל את עצמי: מדוע תבוא אנגליה היום לידי הסכם אתנו, שלפיו יפתח לפנינו עבר-הירדן, תותר עלייתם של 50,000 איש בחמש שנים וכו'? רק אורינטציה חדשה לגמרי של הממשלה הבריטית לגבי המדיניות הארצישראלית תוכל להניע לצד מעין זה. במצב הנוכחי דרוש איפוא שלב קודם לדיונים בדבר הסכם-עבודה, והוא ויכוח יסודי על דרכיה ומטרותיה זו מתיישבת עם תמיכה פעילה בציונות, אם היא מסתייעת בה או לאו? את הויכוח הזה יש לנהל בלשון של אינטרסים פוליטיים, של גורמי-כוח ממשיים, של עמדות ושל מטרות, ולא מתוך הסתמכות על נוסחאות כתובות, אם במנדט ואם בכל תעודה שהיא.

במכתב לברודצקי ניסחתי פעם את השקפתי במלים הללו:

"מאז כתבתי לך לראשונה בשאלה זו, נתחוור לי יותר ויותר, כי בטרם נוכל להגיע להסכם בדבר תכנית-פעולה משותפת בין הסוכנות היהודית לבין המעצמה המנדטורית למשך, נגיד, חמש או שש השנים הבאות, נזדקק לדיון ממצה על מגמותינו ומטרותינו המשותפות. למה שואפת בריטניה הגדולה במזרח התיכון? למה שואפים היהודים בארץ ישראל? את שתי השאלות הללו יש להציג לא בשלון של נוסחאות ושל הצהרות המיועדות לפרסום בעתונות, כי אם בלשון של בעיות פוליטיות ריאליות. הקיים שיתוף-אינטרסים יסודי בינינו לבין המעצמה המנדטורית, שעליו אפשר לבסס תכנית-פעולה משותפת – תכנית שתהיה כדאית לבריטניה הגדולה ושניתן ליישבה עם המדיניות הכללית שלה במזרח התיכון? מדוע יהא זה מענינה של הממשלה הבריטית, לנוכח ההתנגדות הערבית המוסלמית, לעודד עליה והתישבות יהודית גדולה בארץ-ישראל, ודוקא בתקופת-זמן קצרה ביחס? המתנגדת בריטניה הגדולה להסתפק ברחבי המזרח התיכון בהשפעה בעלת אופי זמני ובלתי-יציב, כדוגמת ההשפעה שמבטיח לה החוזה עם עיראק למשך תקופת-מעבר מסויימת? כל זמן שלא נגיע לשלב שבו ייתכנו דיונים כאלה בין הממשלה הבריטית לבינינו, מסופקני אם נוכל בנסיבות הקיימות לקוות לשינוי מכירע במדיניות הבריטית, שהוא תנאי לעיבוד תכנית-פעולה משותפת".

לא אטרידך בנימוקים, מדוע, לדעתי, הבשילו התנאים במזרח התיכון לאורינטציה חדשה מעין זו. מרגיש אני כי אני מוכן ומסוגל להביא את כל הבעיה הזאת לפרטיה לפני הנציב העליון. אולם – אם מותר לי לדבר בגלוי – אין המצב בלונדון, לדאבוני, משביע רצון כלל וכלל. אין אני יכול לתאר לעצמי דיונים כאלה בלונדון בלי שאתה תנהל אותם.

קראתי את מכתבך לשפרינצק ויודע אני כי אתה מתנגד לסידורים השונים שהם בבחינת תחליפים, כגון ועדות פוליטיות וכדומה. בעצם לא אוכל כלל לטעון כנגד עמדתך זו.

המצב בהנהלה הנוכחית איננו מעודד כלל וכלל. אילו יכלה הציונות להרשות זאת לעצמה, היה זה ודאי טוב יותר גם בשבילנו (כוונתי למפלגת פועלי ארץ-ישראל ולנציגיה) לעמוד מן הצד ולא להיכנס להנהלה קואליציונית כזאת. –– – – אבל אם המולדת קוראת, אין אנו רשאים להסתלק. בטוחני כי לא יסולח לנו אם לא ייעשה כל הדרוש למען עתיד הציונות בגלל מכשולים ויחסי-שנאה פנימיים.

עוד הערה אחת בענין הסיסמה: עבר-הירדן, שנתחבב כל כך על תנועתנו בזמן האחרון. לא אעלים כי הצטערתי על שבנאום הפרידה שלך בדרום-אפריקה לא נמנעת מלהכריז עליו קבל עם ועדה. אמנם, ברור לי שאת הערתך זו יש להבין לאור הויכוח בשאלת הקרקע והדין-וחשבון של פרנץ'. גם כאן אוכל להצביע על העובדה, כי בשעת המשא-ומתן עם ועדת הקבינט בלונדון הצעתי – בענין הסיבוכים בשאלת הקרקע – לעשות את בעית עבר-הירדן מנוף להשגת פתרון רחב-מידות; ביחוד שאפתי לכלול את עבר-הירדן במדיניות הפיתוח. אבל לא כן הוא אם עושים את סיסמת עבר-הירדן, ללא כל בטחונות פוליטיים, נושא לשיחות פומביות, אם "ניו פלסטיין" מוציא גליון שעליו מתנוססת באותיות גדולות הכותרת "ועידה למען פתיחת עבר-הירדן", ואם ועידה זו מקבלת החלטות צעקניות בשאלה סנסציונית זו.

איני יודע אם מצאת לך זמן לקרוא את מכתבי לברנדייס ואת רשימותי המפוזרות בענין עבר-הירדן. ברור שאילו היו לנו אמצעים גדולים או שהיה ביכלתנו לגייסם, היינו יכולים לעשות בעבר-הירדן כאוות נפשנו. יש יסוד לסברה, שהחלץ הכלכלי בעבר-הירדן גבר במידה כזאת, עד שיש בו כדי להניע את ראשי הבדוים לפרוץ את טבעת-הברזל של ההסגר הפוליטי ולגרור אחריהם את האמיר ואת השלטונות הבריטיים. אבל לעשות את סיסמת עבר-הירדן מטרה לעצמה, ולעשותה כדור-משחק לשאיפה הציונית. ובלי אמצעים, בלי תכנית-פעולה, בלי בטחונות מדיניים – לא זו בלבד שאין בכך כל תועלת, אלא שבנסיבות מסוימות עשוי הדבר לקלקל גם את יחסי הידידות שקשרנו בחדשים האחרונים עם אנשים חשובים משבטי עבר-הירדן; והלא קיום היחסים הללו הוא בבחינת צו של הגנתנו העצמית, פשוטה כמשמעה.

אני מקווה שתסלח לי על האריכות היתירה של מכתבי זה, שהרי זה מכתבי הראשון לאחר הפסקה כה גדולה. יש לשער כי ישיבת הועד-הפועל הציוני תתקיים בלונדון, אלא שאין אני בטוח אם אוכל להשתתף בה. הלא כל חברי בהנהלה חייבים להשתתף בה. ולא מן החכמה הוא להוציא את כל הכוחות מירושלים, שבר זה למדנו יפה ופני שלוש שנים. על כל פנים מקווה אני כי בקרוב אשמע ממך.

בברכות לבביות לך ולאשתך ורה

שלך

(-) חיים ארלוזורוב

מכתב 2

30 ביוני 1932

ד"ר וייצמן היקר,

בלי לחכות לתשובה על מכתבי הארוך מלפני כמה ימים אני יושב היום שוב לכתוב לך. חוששני שזו תהיה יצירה ספרותית משונה במקצת, ואני מקוה שלא תרגז עלי שאני בא לגזול מזמנך לקריאת מכתב שאפשר לכנותו מתוך ביטול בשם חיבור מופשט על המדיניות הציונית, אלא שהדבר אינו נותן לי מנוחה, והמסקנות שאליהן אני דחף הן כאלה, שאני רואה צורך להכשיר את הקרקע לדיון בעל-פה; מקווה אני, שדיון כזה יוכל להתקיים, אם אבוא ללונדון.

במכתבי האחרון עמדתי על השיטה הפוליטית, שאנו נוקטים בה עתה. ציינתי כי אמנם, אין לנו לפי שעה כל קו אלטרנטיבי, אבל אין שיטתנו הנוכחית יכולה להחשב אלא כאמצעי פאליאטיבי, וכי קשה יהיה ואולי גם מן הנמנע להגשים את מטרותיה המדיניות של הציונות בדרך זו. אגדיר שיטה זו כמדיניות ציונית אבולוציונית וסינתיטית, וודאי לא אצטרך להוסיף על הגדרתי זו כדי להבהיר לך את כוונת דברי.

אין ברצוני לפתוח כאן בויכוח על משמעותן של מטרות הציונות. אני מחזיק בדעתי כי בנקודה זו אין חילוקי-דעות של ממש בין הציונים על מחנותיהם השונים.

כשלעצמי אני מוכן בכל רגע לקבל, למען שימושי הפרטי, כל נוסחה מכסימליסטית, כשם שאני מוכן להצביע ולחזור ולהצביע נגד נוסחה כזאת בקונגרס, אף אם תהיה ההצבעה שמית. אולם אף אם יימצא ציוני שיערער בעומק לבו על הגדרה זו ויחליפנה באחרת, מתונה יותר – הרי ברור שאם אין אנו רוצים לחדש את תנאי הגולה בארץ-ישראל עלינו לשאוף ליישובם המהיר ככל האפשר של מאות אלפי יהודים בארץ, כדי להבטיח לפחות שיווי-משקל ממשי בין שתי האומות אשר בה. התישבות רחבת-מידות כזאת מחייבת מאמץ שאינו נבדל הבדל ניכר מן המאמץ הדורש להקמת "מדינה יהודית בשני עברי-הירדן". אין, איפוא, כל ממש בויכוח על השאיפות והמטרות.אני מגיע למסקנה, כי בשיטות של עכשיו בומשטר של עכשיו אין כמעט סיכוי להגיע לפתרון שאלה הזאת של עליה והתישבות גדולה. ומדוע? ההנחה המשמשת יסוד למדיניותנו היא – שמן הנחוץ ומן האפשר להגשים את מטרתנו דרגה אחר דרגה ושלב אחר שלב. ברור כי זו היתה השיטה הנכונה והיחידה בעבר; כל שיטה אחרת שאפשר לחשוב עליה כיום מושתתת על כוחו הממשי של הישוב העברי בארץ-ישראל, והרי עצם הכוח הזה נוצר כתוצאה מן המדיניות ההדרגית שנקטנו. דבר זה שאני קורא לו כאן בשם "שלבים" אין פירושו איזו נקודה קונקרטית, שאפשר להגדירה גדרה מדויקת. אם בדרך ההגיון או הסטטיסטיקה ואם על ידי נוסחה דיפלומטית או יורידית. כוונתי לדרגה מסוימת בהתפתחות יחסי הכוחות הממשיים בין שתי האומות הנאבקות בארץ. כוחם של הצדדים יוכל להתבסס על המעמד החברתי, על העמדות הכלכליות, על הציוד הטכני והכספי או על הארגון הצבאי וכושר המלחמה של הגברים של כל אחת משתי האומות. ה"שלב" הנוכחי, שאליו הגענו בדרך ההתפתחות האיטית, אפשר להגדירו בערך כך: הערבים שוב אינם די חזקים שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל בלי התחשב בתביעותינו המדיניות, ואילו היהודים הם די חזקים לשמוע על עמדותיהם הנוכחיות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי להבטיח את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ בעצם התהליך הזה.

ה"שלב" הבא יושג, בשעה שיחסי הכוחות הממשיים ימנעו כל אפשרות של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, כלומר – שהיהודים יזכו לתוספת כזאת של כוח ממשי, שיהא בה כדי לחסום ממילא את הדרך בפני השתלטות ערבית, אחר כך יבוא "שלב", שבו לא יהיה עוד לאל ידם של הערבים לעצור את גידולו המתמיד של הישוב על ידי עליה ופעולות כלכליות קונסטרוקטיביות, והתחזקותם הבלתי פוסקת של היהודים תניע את הערבים לבקש פתרון בדרך של משא ומתן. אז יבוא "שלב" שמשמעותו – שיווי-משקל בין שתי האומות, שיהא מבוסס על כוח ממשי ועל פתרון מוסכם.

השיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד יתכן להגיע בעזרתה ל"שלב" הבא. אם יתכן הדבר – הרי מחייבים התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה"שלב" השני; לא יתכן – הרי כל המאמץ הזה הוא לשוא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא יתכן.

כדי שנוכל להגיע לשלב הקרוב יהיו המספרים השנתיים המדויקים בשטח העליה וההתישבות אשר יהיו, מן ההכרח שממשלת ארץ-ישראל תשקיע בכך מאמץ כזה והמעצמה המנדטורית תעמיד לרשותנו אמצעים כספיים כאלה, שאין כל יסוד לצפות מהם. לא זו בלבד שהממשלה תצטרך אז להימנע מלבלום את מאמצינו (כפי שיקרה לאחת במצב הנוכחי), אלא שיהיה עליה לעודד עידוד פעיל ומכוון את התקדמותנו ולנצל מתוך ערנות מתמדת והתאמצות בלתי-פוסקת כל סיכוי המתגלה בתנאים האוביקטיביים של הארץ. דעתי היא, כי יהא זה יותר מדי לתבוע מאיזו ממשלה שהיא שתעמיס על עצמה תפקיד מעין זה לטובתם של מתישבים בני אומה "זרה". זוהי אחת הסיבות שבגללן נראה לי "המשטר הקולוניזציוני" שדגלו בו הרביזיוניסטים לפני זמן-מה כסיסמה בלתי-מציאותית כל כך. כל תקווה מעין זו בנסיבות של עכשיו אינה אלא דבר שבדמיון. האדמיניסטרציה הבריטית, אף אם תוכל להשתחרר לגמרי מסימפטיות ואנטיפטיות שבאינסטינקט – אין לצפות ממנה שתשקיף על הבעיה במשקפים שלנו. מטבע הדברים הוא שתתחשב ברגישות הערבים והמוסלמים במידה כזאת שתמנע כל מדיניות פעילה ומכוונת לטובתנו, אנשי האדמיניסטרציה כפותים לשיגרה, שהנוחות והאינסטינקט הם נר לרגליה, וקשה יהיה להם מאד לשנות מהרגלם עד בלי להיענות לבתביעותינו. קראתי את מכתבך הארוך והנהדר שכתבת ללורד בלפור בשעת ביקורך הראשון בארץ יחד עם ועד הצירים, וממנו נסתבר לי שהקוים האפיניים של המצב הנוכחי נתבלטו עוד אז ולא נעלמו מעיניך.

אוסיף עוד זאת: דוקא בתקופה שבה יש לנו ענין עם נציב עליון המגלה אהדה למפעלנו ושסגולותיו מכשירות אותו להבנת מגמותיו לעתיד לבוא, בתקופה שבה נשתפרו ועוד עלולים להשתפר היחסים בינינו לבין האדמינסטרציה – דוקא בתקופה זו מתבלטים ביתר בהירות גבולות סיכויינו במשטר הקיים. הנציב העליון ודאי יחשוב, כי הוא מגדיל לעשות אם הוא מסיר מדי פעם את המכשולים שהשיגרה האדמיניסטרטיבית שמה על דרך מאמצינו. אולם מה רב המרחק בין גישה כזו לבין מדיניות פעילה ומכוונת הדרושה לקידום מפעלנו.

מקווה אני, שקראת בעיון מה שכתבתי לך על אופן הדיון בהפעלת סעיף אחד מאגרת ראש הממשלה – הוא הסעיף הדן בחלקם של היהודים בעבודות הממשלה, שלפי האגרת יש לבססו על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה, אל נשכח כי כל הענין הזה של אחוז העובדים היהודים בעבודות הציבוריות אינו אלא פרט אחד מתוך שורה ארוכה של פעולות שונות, שעליהן מושתת הבית הלאומי היהודי. כדי להשיג תוספת של כמה אלפי לירות להענקת הממשלה לחינוך היהודי – תוספת שהממשלה מכירה בצדקתה על יסוד אופן החישוב הנוכחי (שבעצם אינו משביע רצון ואינו צודק) – עלינו לכתוב משך שנים מכתבים על גבי מכתבים, שהנייר שלהם יספיק לכיסוי מרביתו של שטח הארץ הניתן לעיבוד – ואין להצעיד את הענין אפילו צעד אחד קדימה. בית-החולים בעמק עומד להיסגר, מפני שאין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו ולספק את שלושת אלפי הלירות החסרות – וזה בדבר חיוני הנוגע לכל הישובים היהודיים בצפון. אין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו, מפני שאין למצוא בתקציב מחלקת הבריאות, העולה על מאה אלף, את שלושת אלפי הלירות; סכום זה אין למצאו, מפני שהדבר היה גורר אחריו קיצוץ בשירותים אחרים; הדבר היה גורר אחריו קיצוץ בשירותים אחרים, מפני שחבר העובדים ומשכורותיהם אסורים בנגיעה; הם אסורים בנגיעה מפני שהם מופיעים כולם בהצעת התקציב; הם מופיעים בהצעת התקציב, מפני שהם אסורים בנגיעה. כל סדק סתום, כל משרה תפוסה, הכל ערוך ומסודר, העולם כולו מחולק, באדמיניסטרציה המחוזית אין די קצינים יהודיים. בכל העמק היהודי, המונה קרוב לשלושים ישובים, אין אפילו קצין-מחוז יהודי אחד – בה בשעה שאחד הנאששיבים מושל בנצרת, אחד הספרים בבית-שאן וכו'. אבל הלא ברור שאין לתקן את המעוות? את הקצינים האלה אי-אפשר לפטר, אלא אם כן יתפטרו מרצונם הם. להוסיף קצינים שוב אי-אפשר, מפני שהדין-וחשבון של או'רדונל מחייב קיצוצים חמורים, שכבר גרמו לפיטורם של כמה פקידים במחוזות. הקיצוצים שנעשו בעקבות הדו"ח הזה קירבו את האפשרות שאם יעדרו ביום-חירום הקצינים הבריטיים הגבוהים מעבדותם תמצא האדמיניסטרציה המחוזית כולה בידי הערבים. לחיל-ההגנה של עבר-הירדן לא התגייסו היהודים כדי שליש, או באחוז ניכר שהוא, מפני שהלורד פלומר הבטיח לנו כי חיל זה לא ישמש כוח צבאי ארצישראלי, אלא ישרת רק בעבר-הירדן. עתה הפך חיל-הספר של עבר-הירדן למעשה לכוח ארצישראלי. השתמשו בו בשעת מאורעות 1929; אנשיו חונים בבניני קבע על אדמת ארץ-ישראל בראש-פינה, בבית-שאן ובגשר, ואילו תמורה בהרכבו ברגע זה היתה מעוררת הדים פוליטיים עצומים בדעת-הקהל. והרי אי-אפשר לפטר שליש מאנשי החיל כדי לפנות מקום לטירונים יהודים. ולהוסיף חיילים יהודים במספר ניכר – שוב לא יתכן, מפני שדבר זה היה מחייב הוצאות יתירות. על כן – כל המוטל עלינו הוא: לשלם חלק גדול מן המסים הדרושים לקיום החיל!

הכפל את הדוגמאות המעטות הללו ב... – נאמר 1500, ותהיה לנגד עיניך תמונה נאמנה מן הסבך האדמיניסטרטיבי בו אנו נתונים. האפשר להתיר את הסבך? לא. אין עצה אלא לקצצו.

ועתה התבונן נא, מבעד לסבך הזה, בשתי הבעיות היסודיות שלנו: בעיות העליה והקרקע. כל השיטה של מיכסות הרשיונות הולכת והופכת לדבר שבגיחוך. אמנם, אפשר לקבל מזמן למזן 3000-2000 רשיונות עליה (וגם על אלה יש כמובן, לברך), אבל אין כל יסוד להניח, שאפשר לבסס מדיניות-עליה נועזה ומרחיקה-לכת על משא-ומתן עקר ומייגע עם מחלקת ההגירה הממשלתית. אשר לשאלת הקרקע – הרי כל המוסדות הרשמיים הם תמימי-דעים שבשביל התישבות יהודית אין אדמות-מדינה בנמצא. אולם אלה שפלשו שלא כחוק לאדמות הללו – כלום לא רכשו ברובם את זכויות הבעלות שלהם דוקא בשנות האדמיניסטרציה הבריטית? כל אחד מודה עתה בצער, שקרקעות בית-שאן בוזבזו, אבל יחד עם זה מבקשים מאתנו שניה נבונים ונקבל עלינו את הדין. שהרי המעוות – כיון שנעשה נעשה ואין לו תקנה. יתר על כן, עבר-הירדן היה לפני עשר שנים חלק מארץ-ישראל. עתה, אף עם יישלחו עשרה מומחים לארץ-ישראל, על מנת שיכינו עשרה דינים-וחשבונות חדשים, – בטוחני שכולם יגיעו לאותן המסקנות. נפתחה כאן שיגרה של מחשבה שאיננה פחות יציבה מן השיגרה של עישה או אי-עשיה. עוז נזכה למספר רב להפליא של תקנות להגנת האריסים; תקנות בענין סכסוכי-קרקע, תקנות להבטחת האחוזה המשפחתית, תקנות בעניני העברת קרקעות, תקנות בעניני זכויות הבעלות, ומי יודע מה עוד – ובסופו של דבר נהיה מאושרים בעינינו אם נצליח להתיר את עצמנו מכל הכבלים והעיכובים החוקיים, כדי לצעוד צעד כלשהו קדימה. מדיניות-פיתוח קונסטרוקטיבית, שתנצל את כל המקורות הכספיים והאדמיניסטרטיביים שבידי הממשלה, שתשביח כל דונם של קרקע, שתפתח כל סיכוי לקידום התעשיה, שתשמש בכל קשר מסחרי – מדיניות כגון זו היא מחוץ לגדר האפשר!

איני יודע אם הדוגמאות הללו שהבאתי אגב אורחא ובקצרה יש בהן משום חידוש כלשהו בשבילך. איני יודע אם הצלחתי לתת להן ביטוי משכנע למדי. אפשר שהן נראות לעתים לא מתואמות ולא משולבות, אבל לאמיתו של דבר כולן שלובות ואחוזות זו בזו ומשמשות עדות לשיטת-ממשל העשויה אולי לשמש מטרות שונות שימוש פחות או יותר יעיל, אבל אין בה כדי לעזור לנו להגיע, בדרך של התפתחות איטית, אל ה"שלב" השני.

על אף כל אלה אפשר, כמובן, לטעון כי באין שיטה טובה יותר אין לנו ברירה אלא להמשיך בקו הנוכחי – להתקדם צעד צעד, להוסיף נדבך על נדבך, להתבצר יותר ויותר במעט העמדות החשובות שיש לנו ולחכות לשעת-כושר שתתגלה אולי מצד בלתי-ידוע. הייתי מוכן ללכת בדרך זו ללא כל ריטון – אילו ראיתי לפני סיכוי לכמה עשרות שנים של שלום ושל תנאים פחות או יותר יציבים בארץ-ישראל, שבה יינתן לנו להמשיך ולגדול באופן הדרגי. לדאבוננו, המצב המדיני בעולם מעורער כל כך והתסיסה במזרח התיכון גוברת והולכת בקצב כזה, עד שיש יסוד רופף מאד להנחה אופטימית כזאת.

העובדה הראשונה שיש להתחשב בה היא – שכל המנדטים מסוג א' הולכים ומתחסלים, על כל הכרוך בכך. עד כמה שהדברים נוגעים למצב בארץ-ישראל, הרי יוכל התהליך להימשך שלוש או חמש או שבע שנים, אולם את עצם ההתפתחות אין לעצור, נוסף על כך עדים אנו לתהליך של שינוי הגבולות המדיניים במזרח התיכון, שאף הוא טרם הגיע לקצו. אם סוריה ועיראק תתאחדנה תחת מושל אחד הרי תהיה למדינה המאוחדת אפשרות של לחץ גדול יותר עלינו מאשר אם תשארנה המדיניות בצפון נפרדות. גם השאלה אם האמיר של עבר-הירדן לא יצליח סוף-סוף אגב ניצול נסיבות מקריות, להרחיב את שלטונו דרומה ולספח לארצו חלקים מחצי-האי ערב, היא עתה רצינית יותר מאשר לפני חצי שנה. על כל אלה יש להוסיף את ההשפעה שישפיעו המאורעות הללו על כוחה של תנועת "איסתיקלאל", ביחוד בקרב הנוער. אל נשכח, כי בינתים השכילה התנועה הערבית בארץ-ישראל לסגל לעצמה את כל תחבולות המדיניות הציונית – החל מקונגרסים, יושבי-ראש ועניני סדר-היום וכלה בבנקים ובמגביות; הצליחה להסב במידת-מה את תשומת-לבו של העולם המוסלמי והערבי לירושלים ולארץ-ישראל. כל מדיניות שתנסה לבודד את ערבי ארץ-ישראל תיתקל עתה במכשולים גדולים יותר מאלו שמצאה על דרכה לפני עשר או אפילו לפני חמש שנים. יתר על כן: למותר להזכיר לך, כי האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ-ישראל מתרבה בקצב מהיר. השאלה של רוב יהודי או של שיווי-משקל מספרי בארץ, היתה לפני עשר שנים שאלה של חמש מאות אלף; כיום הרי זו שאלה של שמונה מאות אלף, ובעוד חמש-עשרה שנה תהיה זו שאלה של מיליון ורבע. וכיון ששטחה של ארץ-ישראל (אף בגבולותיה המורחבים) קבוע הוא, על כל פנים, ילך ויגבר בקצב מהיר הלחץ על בסיסי הקיום שבארץ. אינני אומר כי אין להתגבר על לחץ זה; אפשר ואפשר להתגבר עליו, אך לכך נחוצים אמצעים מרובים וממשלה נאמנה לתפקידה.

כל הנסיבות הללו עלולות להגיע באופן פתאומי לשיאן אם יפרוץ סכסוך בינלאומי מזוין שהאימפריה הבריטית תהיה מעורבת בו. האם אפשר להטיל ספק בדבר שאנו מתקרבים למלחמת-עולם חדשה? אפשר שתעבורנה עוד חמש או עשר שנים עד שתפרוץ. ונבצר ממנו לדעת בדיוק באיזו צורה תפרוץ – אם יהיה זה ריכוז כוחות נגד רוסים הסוביטית (בחלקו – כדי למנוע את התפשטות הבולשביזם) או שהמערכות תערכנה באופן אחר. ביסמרק אמר פעם, כי "ההיסטוריה אינה מרשה לנו להציץ לתוך קלפיה". אולם לקראת מה אנו הולכים – דבר זה ברור בתכלית. נקח-נא לדוגמה את המדיניות הבינלאומית של ממשלת הלייבור הבריטית, שהיתה פציפיסטית מיסודה. ואין זה חשוב כלל אם הנדרסון יושב בראש כמה וכמה ועידות לעניני פירוק נשק, או שממשלת הלייבור מוציאה מדי שנה ללא כל תכלית מאה וחמשה-עשר מיליון לירות למטרות הזדיינות. הרי אין חברי הממשלה שפויים בדעתם! ואם שפויים הם בדעתם – הרי ודאי לך שתבוא עלינו מלחמה כשם שהחורף בא אחרי הסתיו. ביום הכרזת המלחמה תתמוטט שיטת המנדטים וחבר-הלאומים יצא לחופשת קיץ. עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, יתכן שבהתאם לתקדים של קפריסין ומצרים ב-1914 תסופח הארץ סיפוח רשמי לאימפריה הבריטית. על כל פנים – אם נניח לדברים שיתפתחו במגמה זו של עכשיו, נהיה עדים לברית ערבית-בריטית גלויה, או למרד ערבי. יתר על-כן – אם נדחה כל פעולה מכרעת עד המועד ההוא, יתכן שנגיע לכך שינותקו כל קשרינו עם יהדות העולם, המהווה את העורף שלנו בכל הנוגע לאספקת כוח-אדם, כסף וציוד.

נוסף על כל אלה מתברר יותר ויותר, כי בדרכי מדיניותנו הנוכחית לא נוכל לגייס סכומים אלה שאנו זקוקים להם לביצוע תכנית רבתי של עליה והתישבות שיטתית (אף במקרה שהנסיבות הפוליטיות תהיינה נוחות לכך). תקציבנו, המבוסס על נדבות לקרנות הלאומיות, הולך ומתערער; ולמשך שנים רבות (אלו השנים היקרות החולפות לבלי שוב?) ירבץ עלינו העול הקשה של פרעון חובות משנים שעברו. אשר לחברות הכלכליות ולהשקעות הפרטיות הגדולות – עדיין איני רואה אותן בעין, ואפילו תבואנה – עדיין לא ברור לי מה תהיה. בסופו של דבר, מגמת פעולתן בתנאי הארץ. בנסיבות הקיימות ולנוכח התנודות הכבירות בהכנסות הקרנות שלנו, נשמטות מידי הסוכנות היהודית כל התכניות להשגת מילוות גדולים, ופני הדברים לא ישתנו אלא אם נוכל לדבר בשם גוף פוליטי המוכר על ידי החוק הבינלאומי.

זאת ועוד: אמנם, נתגלתה ומוסיפה להתגלות התלהבות למען ארץ-ישראל בקרב היהדות העולמית. אולם אין כל ספק בלבי כי בשיטות המדיניות הציונית האבולוציונית לא נוכל לקיים לאורך ימים את השפעתנו מול פני העובדות האכזריות. והעובדות הן כי תנאי החיים הכלכליים של העם היהודי הולכים ורעים בקצב כזה, עד שההתענינות במפעל הארצישראלי, אם אין בו כדי להבטיח פתרון חמרי למצוקת הגולה – מן ההכרח שתפוג, אם לא יועמד לעומת העדר ההקלה החמרית הממשית ערך פוליטי ולאומי מכריע. חוששני שעם כל ההתלהבות שמעורר הישוב בלבו של כל תייר יהודי, אין השיטה ההדרגית נותנת לו לא הא ולא דא. מצד שני אין להתעלם מכוח משיכתה של רוסיה הסוביטית, על תכניתה הקונסטרוקטיבית הכבירה והשפעתה הרבה על הנוער שלנו. כמה זמן עוד נוכל להחזיקם במצב של תקוה שאין בה ממש ולשבור את רעבונם בפירורי הסרטיפיקטים הנופלים אחת לששה חדשים משולחן הממשלה הארצישראלית? לנוכח כל העובדות הללו של התפוררות, דחיה ושהיה – מה שהיסוד לתקוה שארץ-ישראל תרכז סביבה עוד עשרים או שלושים שנה את מחשבת העם היהודי בתפוצותיו? אסור לנו להתנחם בכל מיני תשובות סרק. חובתנו לראות את המציאות כמות שהיא!

בטוחני שכבר פקעה סבלנותך (אם בכלל הספקת לקרוא את מכתבי עד כאן) ואתה שואל את עצמך מתוך עצבנות: מה כוונת כל הדברים הללו? מה המסקנות שיש להסיק מהם?

אני רואה לפני ארבע אפשרויות של מסקנות. אפשרות אחת היא – לומר כי אין זה אלא משפט קדום של עם-הארץ להניח שכל בעיה הכרח שיהיה לה פתרון, שכל החשבונות צריכים איזון. למעשה אין הדבר כן. אין לנו ברירה אלא להוסיף ולתעות בדרכים עקלקלות, בלי שנדע לדיוקו להיכן נגיע. עלינו להמשיך, אף עם אנו עומדים מול חומה שדומה כי אין לפרוץ אותה. עלינו לאסוף כוח לפי מיטב יכלתנו. אין אנו יודעים מה עתיד להתרחש ומה הסיכויים הצפונים בחיק העתיד. "אפשר שהפריץ ימות", כפי שמסופר במעשיה היהודית המפורסמת, "אפשר שהכלב ימות", ואולי צפויות לנו אפשרויות אחרות. בינתים מצווים אנו להחזיק מעמד. זוהי עמדה יהודית מובהקת, זוהי הצורה היהודית הטיפוסית של גבורה – אך ודאי שאין זו עמדה ציונית. אם התנועה הציונית תחליט על עמדה כגון זו – הרי פירוש הדבר שתגלוש מקרע הפעולה הפוליטית (שמשמעותה מדיניות מחושבת ותכנית קונסטרוקטיבית) אל קרקע הפטליזם היהודי (שהוא ירושה של פסיביות מדורי דורות). במובן זה היתה הציונות בעיני תמיד תמיד מעין מרידה במסורת היהודית. אפשר שמאין ברירה טובה יותר יהא עלינו לחזור למסורת זו. אבל ברור כי דרך זו באה בחשבון רק בשביל אותה קבוצה של ציונים לוחמים שנתנסו בכל מלחמות התנועה ושבשבילם אין חיים מחוצה לה. בטוחני כי אין היא באה בחשבון בשביל העם היהודי בהמוניו, לא כל שכן בשביל הדור הצעיר שעדיין עלינו לרכוש את לבו לתנועה הציונית – הדור המביט לתוך עולם המאה העשרים במבט הבהיר והמפוכח של נוער שלאחר המלחמה והדרוש הדרכה ברורה.

המסקנה האפשרית השניה היא – לומר כי בנסיבות העולם כמות שהן אין להגשים את החזון הציוני; התכנית הציונית נדונה לתהליך של התפוררות שאין למנעו – וישגשגו כמה שישגשגו, יעורר ויקסימו חיי הישוב הצעיר בן 180,000 יהודים אשר בארץ. הניתוח הציוני נתאמת בכל רחבי העולם, מרוסיה הסוביטית ועד ארצות-הברית; כן הוכחה אמיתות התרופה הציונית באותם הביטויים המועטים של חיים לאומיים – עבודה, קרקע ולשון – שיצר הישוב בארץ. אבל התנאים האוביקטיביים של העולם, של העם היהודי ושל האוכלוסיה הארצישראלית כיום מונעים בעד הציונות מלהתקדם לקראת מטרתה. מסקנה מעין זו מונחת ביסוד כל הנסיונות של הזמן האחרון לפרש את הציונות פירוש חדש. ועליה מבוססות כל אותן התכניות "הציוניות" כביכול, והצעות-הפשרה – אם יכנו אותן בשם "ציונות תרבותית" או "ברית שלום". אינני מופתע כלל מן העובדה שקבוצות "ברית שלום" או להבדיל, "האור" מתפוררות בקצב מהיר ונטמעות או בגופים קומוניסטיים בעלי עמדה אנטי-ציונית מובהקת או בגופים בעלי מגמה דתית-רומנטית. אחת מן השתיים: או שאנשים אלה מתיחסים ברצינות לסיסמתם הציונית. ואז מן הדין שיהיו מתלבטים בלבטים שהציונות שלנו מתלבטת בהם, או שאין להם יחס רציני כזה ואין הם נמשכים אלא לחופים אחרים, שאורותיהם רומזים להם באור מתעה. אבל כל עוד אין אנו מוכנים לבחור באחת מן הדרכים הפוליטיות האחרות, חזקים הנימוקים לטובת התפיסה הזאת, שכן יש בה כדי להציל אלפי בני-אדם, שמדיניות ללא כל מגמה עלולה להתנכל להם.

האפשרות התיאורטית השלישית היא – להחזיק אמנם בעקרונות היסודיים של הציונות, אך לצמצם את השטח הגיאוגרפי בו יתגשמו: במקום ארץ-ישראל כולה – רק מחוזות או חלקים מסוימים ממנה. (זוהי התפיסה המונחת ביסוד כל תכניות הקנטונים ושעליה מושתתת גם תכניתו של ד"ר יעקובסון על מדינה יהודית בארץ-ישראל במקום ארץ-ישראל כמדינה יהודית). המגמה להקים באיזור מסוים ארץ-ישראל ריבונות לאומית, ליצור באיזור הזה כל אותן האפשרויות של התפתחות בלתי מופרעת התלויות בשימוש באמצעי המדינה בענפי האדמיניסטרציה, ההתישבות והכספים, ולעשות את האיזור הזה בסיס איסטרטגי להתקדמות אפשרית בעתיד.

על אף כל הרעש בעתונותנו אין ספק בלבי שיש גרעין בריא בכל התכניות הללו. הן כוללות את הגורמים של טריטוריאליזם ושל הגדרה עצמית פוליטית, שבהם מתגלמת האמת היסודית של הציונות. אולם כל התכניות הללו מתנפצות, לדעתי, אל הסלע של ארבע תקלות אלו:

א. צמצום שטחה של ארץ-ישראל,

ב. בעית ירושלים,

ג. מצבם הגיאוגרפי הבלתי-נוח של שטחי ההתישבות היהודית (אזור החוף, העמק, עמק-הירדן, הגליל העליון).

ד. העובדה שאף בשטחים הנ"ל אין היהודים מהווים אלא מיעוט, באופן שהבעיה משתנית רק מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית.

המסקנה האפשרית הרביעית היא – כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישלט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי)

בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרב הלא-יהודי ושל מרד נגנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות. אשפר שהתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קרבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תראה תחילה בלתי-מעשית, ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אבל דבר אחד אני מרגיש בכוח-הרגשה, עצום, והוא – כי לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה נסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפקדון שהפקיד בידינו העם היהודי. ואל תשכח שכל מפנה בעולם או במזרח התיכון, כל מצב של חירום, עלול לכפות עלינו קו פעולה, שבשום פנים לא היינו בוחרים בו מרצוננו הטוב. בכל הכנותינו המדיניות עלינו להתחשב בכך, בין אם ינעם לנו הדבר ובין אם לא ינעם.

מקווה אני, כי למותר להדגיש שהלך-מחשבתי היום, כמקודם, רחוק ממה שקוראים רביזיוניזם. גם היום אני רואה בתכסיסיו, במדיניותו ובעקרונות החינוכיים שלו ממש טירוף-דעת. אילו היה עלי להמציא בדמיוני תנועה שמטרתה למנוע את הקמת "המדינה היהודית בשני עברי הירדן", הייתי מקנה לה את הסגולות האפיניות לרביזיוניסטים, את דרך הדיבור ואת קו הפעולה שלהם. ציינתי למעלה כי "המשטר הקולוניזציוני" של הרביזיוניסטים, בו יהא על האנגלים להוציא בשבילנו את הערמונים מן האש, על ידי שידכאו את הערבים בכידוניהם, היא סיסמה לא מציאותית בהחלט. העתונות הרביזיוניסטית, על הפרובוקציה הסיטונאית שלה, שאין מאחוריה כל כוח ממשי, גורמת תגובות תוקפניות מן הצד הערבי, מעוררת ומארגנת בעקיפין כוחות, שביום המבחן יקומו נגדנו. בעמל עשרות שנים הצלחנו מעט מעט לחנך את הצעירים שלנו להבנה כלשהי של חומרת מצבנו – והנה באה התעמולה הרביזיוניסטית ונוטעת שוב אשליות במוחותיהם ומליצות ירקניות בפיותיהם. יתר על כן: כל מה שאני דורש מבוסס על כוחו הממשי של הישוב, בעוד שהרביזיוניסטים עסוקים עתה בחיפושי סרק אחרי בסיס איסטרטגי בין פריס, ורשה ורומא. מובן, אפשר שאף הם היו בוחרים בישוב כבסיס לפעולותיהם, אילו היה להם סיכוי כלשהו להישען על תנועת העבודה המאורגנת בארץ, שהוטל עליהם להיות בכל הנסיבות "גדוד הברזל" של הציונות, ותהא מדיניותה אשר תהיה.

אני מקוה שלא תרגז עלי שאני כותב לך מכתבים ארוכים כאורך הגלות, ולא תחשוב עלי כי יצאתי מדעתי. זה חדשים רבים שהרהורים אלה מבקרים במוחי ואינם נותנים לי מנוחה, ולמי, אם לא לך, אראה חובה מוסרית לספר עליהם?

שלך

(-) ח. ארלוזורוב

מכתב 3

21 בנובמבר 1932

ד"ר וייצמן היקר,

יום יום קיויתי שאמצע לי זמן להשיב לך על מכתבך החשוב מ-28 באוקטובר, אולם כל פעם תנגלו מכשולים חדשים שהשהו את תשובתי.

ודאי קראת בעתונות את הדינים וחשבונות הדרמטיים על המשבר בהנהלה הירושלמית; רק על ידי מאמץ גדול הצליחו חברי ליישר את ההדורים, ופירושו של המאמץ – ישיבות בלי סוף ונסיעות מירושלים לתל-אביב יום-יום. וכשחלף המשבר הגיעה ההתרגשות הציבורית עקב המסע נגד מס ההכנסה לשיאה (שלא בלי עידוד מצד פרבשטיין וניומן מבפנים); ושוב היה עלינו להקדיש הרבה זמן ומרץ כדי להתגבר ככל האפשר על המצב ולסייע לגיבוש העמדה במפלגת פועלי ארץ-ישראל, בועד הלאומי ובועדה שלנו לעניני מס-ההכנסה. אבל אחוס עליך הפעם ואפתח מיד בבעיה שאתה דן בה במכתבך.

בינתים מסר ווקופ את הצהרתו בתשובה ללורד לוגרד בג'נבה. לאחר מכתבך ולאחר הפרוטוקול של שיחת ווקופ עם סוקולוב וברודצקי לא היה בתוכן הצהרתו משום הפתעה, אף כי לא חיכינו לנוסח כה החלטי וכה פסקני מצדו. קראנו גם על השאילתות של ווג'ווד ושל ג'אנר בבית-הנבחרים ועל תשובתו של קאנליף-ליסטר; השאילתות לא סייעו, לדעתי, לעניננו, כיון שאין אנו רוצים כלל שהממשלה תתחייב בהכרזות רשמיות בבית-הנבחרים לתהליך מדויק ולתאריך מסוים של הקמת המועצה המחוקקת. כל הענינים הללו הובלטו, כמובן, בעמודים הראשונים של כל העתונים העבריים והערביים, ועמדו עתה – שלא כבפעם הראשונה – במרכז ההתענינות הציבורית.

בטוחני, כי היזמה לעשות שוב את ענין המועצה המחוקקת לבעיה דחופה, יצאה כולה מידי ווקופ, סבורני, כי מצד ממשלת לונדון אין אלא התקשרות כללית לקו מדיני, המחייב הקמת מוסד מייצג בשלב מסוים. הערתו של הנציב העליון על החלטות הממשלה, שהוזכרה לראשונה בשיחתו עמי ערב צאתו ללונדון, אינה בעיני אלא תחבולה דיפלומטית נוחה. עד כמה שידוע לנו לא היה קאנליף-ליסטר מעונין ביותר בבעיות מדיניות וקונסטיטוציוניות, פרקינסון היה בטוח (ובכגון זה אפשר לסמוך עליו) כי מיניסטר-המושבות לא יעורר את הענין ולא יכוף אותו על הנציב העליון. הרי אך לפני כמה חדשים הכריז שאין להניח כי הבעיה תגיע לכלל דיון בזמן הקרוב. גם ווקופ עצמו הדגיש, כי הוא מעדיף מדיניות של התפתחות הדרגית, כלומר להתחיל בתנאי הייצוג היסודיים (שלטון עצמי מקומי וועדות ממשלתיות מיעצות) ולהתקדם צעד צעד, עד להקמת הבית המחוקק העליון. סבור הוא, כפי שרמז בשיחות רבות, שזמנה של נציגות עליונה זו יגיע בערך עם סיום תקופת כהונתו. אשר לראש הממשלה, ברור לחלוטין כי לא יזמתו היא. הוא אך נשמע לעצת הנציב העליון וייפה את כוחו לפעול ברוחה. אכן, שכוח שכח את שיחתו עם בן-גוריון ונמיר, החרותה כל כך בזכרוננו אנו.

דומה שווקופ עצמו שינה את דעתו בשאלה זו ועם סיום שנתו הראשונה נתגבשה אצלו התכנית לעשות את הבעיה הקונסטיטוציונית חלק ממדיניותו בזמן הקרוב. הסיבות לכך אינן ברורות כל צרכן. אפשר שאין אנו יודעים את כל פרטי הדברים שגרמו לשינוי השקפתו, אבל יש להניח כי שרשם נעוץ בנסיונות מסוימים שנתנסה בשנת-כהונתו הראשונה. פועל כאן, קודם כל, הלחץ הכללי של יחסי-הכוחות בארץ. כל אדם רשמי המקיים זמן מסוים מגע-מישרים עם ארץ-ישראל ובעיותיה אינו יכול להתעלם ממנו. אולי תזכור, כי בספרו של פורסטר "מסע להודו" אומר אחד ההודים, כי האנגלי אינו צריך אלא זמן של שנה אחת, והאנגליה זמן של ששה חדשים, כדי ליהפך מאירופיים אדיבי-לב ופתוחי-מוח ל"אנגלים-הודים" אנגליים מן הטיפוס הידוע! אף אם לא נרחיק לכת כל כך, הרי אין ספק כי לאחר תקופה מסוימת מגיע הפקיד הבריטי לנקודה שבה תנאי מציאותנו היום יומית יוצרים סביבו אוירה שקשה לו מאוד לעמוד בפני השפעתה. מעין זה כתבתי ליעקבסון לפני כמה שבועות: יכול אתה להילחם בבני-אדם, בחיות ובנימוקים, אבל אינך יכול להלחם באויר שאתה נושם.

שנית – בחוגים הרשמיים שוררת ההרגשה כי בשנים האחרונות הגיעה ההתנכרות בין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ לבין הערבים לנקודת תורפה. על ידי כך עלול האגף האנטי-בריטי הלוחם את התנועה הערבית (קבוצת איסתיקלאל ואוהדיה) למשוך אחריו כוחות חדשים מקרב הנוער הערבי. משמע שהענינים מתפתחים שוב לצד התפרצות של אלמות, שהפעם יהיה חצה מכוון קודם כל כנגד הבריטים ולא כנגד היהודים. אין רצוני לפתוח כאן בפולמוס-דברים אם החששות הללו הם חששות של ממש, אבל ברור שהם דוחפים חלק מן השלטון למגמה לנסות בכל האמצעים לפייס לפחות חלק מן הציבור הערבי ולקרב אותו אל האדמיניסטרציה. דומה שהנציב העליון הגיע לכלל מסקנה, שהנסיון עם החברים הערביים הבלתי-רשמיים בועדות הממשלתיות המיעצות, שהוחל בו רק לפני חדשים אחדים, נדון לכשלון; ג'מאל חוסייני ועיקוב פראג' התפטרו מועדת-הדרכים, והשתתפות הערבים במועצה החקלאית הכללית מעטה מאוד.

שלישית – אין להתעלם מן ההתפתחות הפוליטית בסוריה ובעיראק. עיראק הגיעה למעמד של עצמאות רשמית, ויש לה מועצה מחוקקת, שהממשלה אחראית כלפיה, לפחות להלכה. ואשר לסוריה – עדים אנו לפתיחת משא-ומתן בינה לבין צרפת, שמגמתה להחליף את המנדט בחוזה. נסיונות קונסטיטוציונים שונים נעשו שם במשך שתים-עשרה שנה בערך, ואילו בארץ-ישראל, הארץ האחרונה הנתונה למנדט מסוג א' – עוכבה עד היום כל התקדמות בשטח הקונסטיטוציוני – אם על ידי חרם מצד הערבים ועם אל ידי איומי-חרם מצד היהודים. עובדה אחרונה כשיהא לעצמה מוכיחה, כי אין כלל לזלזל בכוח התנגדותנו וכי אין לפי שעה יסוד לתסביך של פחד, שמא תצטרך ארץ-ישראל ללכת בכל דבר בעקבות שכנותיה מצפון, אבל, כנראה, נתגבשה המחשבה שהגיעה השעה לעשות לפחות את הצעד הרציני הראשון כדי למנוע התלבטות-יתר של הבדל המעמד בין ארץ-ישראל לבין שכנותיה, ואחרון אחרון – אין ספק שבקרב האדמיניסטרציה פועלות השפעות אישיות חזקות מצד פקידים חשובים, ובראשם יונג, הרואים כך את הענינים, וודאי לא ימנעו מלהאירם כך גם לפני הנציב העליון.

אכן, סבך האינטרסים בארץ-ישראל הכרוכים בבעיה זו גדול הרבה יותר מכפי שסבורים הנציב העליון ויועציו, ולא עוד אלא הוא גם גדול יותר מכפי שאתה מתארו במכתבך. אתה כותב שם, כי לאור התנגדותם התקיפה הצעקנית של היהודים אפשר שהערבים יקבלו את ההצעה, מתוך הנחה כי כל מה שהיהודים דוחים מימלא.. הוא לערבים. הנציב העליון עדיין אינו תופס באיזה "עסק" נסתבך. קח-נא דוגמא את הדין-וחשבון של מר פרנץ'; היהודים דחוהו לחלוטין, ואף על פי כן לא זכה משום כך ליחס אדיב יותר מצד הערבים, ואפילו מצד הנציב העליון עצמו, דיון-וחשבון זה מת (מחבינת פעולתו הרשמית בארץ-ישראל), כיון שכל הצדדים נסתלקו ממנו. עובדה היא, שלא בלבד יהודי ארץ-ישראל הכריזו ברורות כי בנסיבות של עכשיו לא יקבלו בשום פנים משהו מסוג התיקון הקונסטיטוציוני שנרמז עליו בספר הלבן משנת 1930 (ובנקודה זו הוא מזדהה כמעט עם תכניתו של הרברט סמואל משנת 1922), אלא גם דברים ועתונים ערביים חשובים נקטו עמדה דומה. טענתם היא, כמובן, שאין הם יכולים להסכים ב-1932 למה שדחו והחרימו בשנת 1922. רק אתמול פירסם "אל-ג'מאעה אל-ערביה", שופרו של המופתי מאמר ברוח זו. גם הערבים הנוצרים מלאים חששות. עלולים הם להפסיד יותר מאשר ירויחו ממועצה מחוקקת, כיון שנשקפת ממנה סכנה חמורה למעמד הבכורה שלהם בקרב החוגים הרשמיים – והרי היחסים בין המוסלמים והנוצרים לא היו טובים ביותר בזמן האחרון. זה מקרוב דומה היה, כי הנציב העליון הצליח להבטיח לעצמו, כביכול, את תמיכת האגף המתון של הועד הפועל הערבי; אבל דומה כי התפטרותו של ג'מאל מועדת הדרכים שוב הכזיבה את תקוותו. אמנם, יש קבוצה ערבית אחת, שודאי היתה מקדמת בברכה שינוי קונסטיטוציוני ברוח הספר הלבן משנת 1930; זוהי מפלגת הנשאשיבים, שכל שאיפתה לכבוש עמדות שתוכל להתבצר בהן מפני החוסיינים. עוד לפני שנה ניסתה המפלגה להשפיע על הממשלה שתלך בדרך זו. אולם, הנשאשיבים, כפי שאמר לי ווקופ לא פעם, נחשלים בעיני ארגון ומשמעת, אין לסמוך עליהם ואין להם כל השפעה בארץ. אין, איפוא, מקום להניח שהממשלה תרצה לבסס את מדיניותה על תמיכתה של מפלגה זו.

מבחינה איסטרטגית יש ויש להצטער על שהנציב העליון נחפז כל כך לעורר את שאלת המועצה המחוקקת. אין ספק כי עובדה זו הטיל את צלה על כל תקופת-כהונתו בארץ-ישראל ותכביד על פתרונן של שאלות אחרות, דחופות יותר וקונסטרוקטיביות יותר. יתר על כן, הדבר נפל ברגע שהתנועה הערבית הפוליטית – הועד הפועל הערבי, מפלגת האופוזיציה וכו' – הגיעה שוב למצב של התפררות, ברגע שבו מתפוגגת והולכת התענינות הציבור במחלוקת הפוליטית, על אף ליבויה בעתונות. כן יש להניח שהדבר יחליש שוב את המגמות החיוביות בתנועה הציונית ויוסיף כוח ובני-ברית לרביזיוניזם, לרביזיוניזם-למחצה ולרביזיוניזם המוסווה, לאחר שנתגלו שם סימנים של ירידה מתמדת ומהירה, לפחות במה שנוגע לארץ-ישראל.

מבחינה תכסיסית מובנת מאליה המסקנה שיש להסיק מן המצב כפי שתיארתיו למעלה. אם ננקוט בשעה זו עמדה הניתנת להתפרש באיזה אופן שהוא כנכונות למיקוח, הרי ברור כי פרללוגרם הכוחות ישתנה לרעתנו. ולעומת זה, אם נחזיק בכל עוז בעמדתנו – מתוך הכרזה שבלי השתתפות היהודים לא תקום מועצה מחוקקת בארץ-ישראל – ממילא ישתנו פני הדברים. הייתי מצטער הרבה אילו אמרת בדין-וחשבון המפורט שמסרת לנציב העליון, בשעת שיחתך עמו, משהו המתפרש כהצעה למיקוח. לא אייחד כאן את הדיבור על יתרונותיו ומגרעותיו של הפירוש שאתה מפרש את תורת ה"פריטי", אבל ברור כי אף רמז קל מצדך היה גורם לערעור קשה של עמדתנו התכסיסית.

אל נא נשכח כי לגבי הבעיה שאנו דנים בה – החרם או האיום בחרם הם כלי-נזק בידינו. ברוב המקרים אין השימוש בחרם עשוי להועיל לנו כלום, אפילו כשהתפטרנו מעירית ירושלים, שהיא בירת הארץ ועיר בעלת רוב יהודי גדול – לא היתה לחרם שלנו כל השפעה של ממש, ולמעשה החטיא את מטרתו. אף על פי כן ברי לי, כי ממשלת ה. מ. תשקול שקול היטב בטרם תכונן בארץ הבית הלאומי היהודי מועצה מחוקקת בלי השתתפות היהודים. השפעת צעד כזה על דעת הציבור הבינלאומי, על בית-הנבחרים הבריטי, על ועדת המנדטים ועל יהדות העולם תהיה כזאת, שהממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. ואם אין טעות בידי, הרי סיר ארתור מגלה כל פעם סימנים של עצבנות כשהוא רואה אפשרות כזאת לנגד עיניו. אין ספק בלבי שהממשלה תרחיק לכת כדי למנוע מצב כזה ותהיה מוכנה לכל מיני ויתורים כדי להניע אותנו לעמדה חיובית. נציגות לפי המפתח של 60%-40% (שווקופ, כנראה, מסכים לה) והגבולות נוספות מסמכויות המועצה המחוקקת – אלה הם הויתורים, ואולם במידה שיתוקן מבנה המועצה כדי להתגבר על התנגדותנו הבלתי פשרנית ולהיענות לתביעותינו, בה במידה יפחתו הסיכויים שהתכנית תתקבל על דעתם של אלה מן הערבים שמטעם זה או אחר היו מוכנים להשלים עם הרפורמה שהוצעה בספר הבלן של 1930. באופן כזה אפשר להגיע בקלות לאותה נקודה שהנציב העליון עצמו ראה אותה, כנראה, לנגד עיניו, בשעה שאמר לך כי "יתכן מאוד, לדעתו, שברגע שהערבים יוכחו לדעת מהו היקף סמכותה של המועצה המחוקקת המוצעת, ימשכו את ידם ממנה". אינני בטוח כלל אם לא זאת היא המטרה, שאליה הוא שואף. יותר מאשר במועצה המחוקקת עצמה הוא מעונין בתנועה מסביב להצעת המועצה המחוקקת. כוונתו להשתמש בתנועה זו כדי להסיח את דעת הקהל הערבית ממה שנראה לו כמגמה מסוכנת לקראת מדיניות של אלמות וכדי להפגין את רצונה של הממשלה המנדטורית להנהיג תיקונים קונסטיטוציוניים בארץ. אחר כך יוכל לטעון כי ההצעות הנדיבות של הממשלה נדחו באשמת המנהיגים הקיצוניים של שני הצדדים, והענינים ישארו תלויים ועומדים כמו שהם.

בנקודה חשובה אחת נדמה לי כי אנו תמימי-דעים בהחלט: בניסוח עמדתנו אין להסתפק ב"לא" בלבד, באותו "לא" באלף רבתי, אלא ששומה עלינו לשלב את סירובנו בתכנית קונסטרוקטיבית, גם אותה "עמדה איתנה" שהזכרתי למעלה, אין פירושה הכרזה שלילית ותו לא. אלא יש להלבישה לבוש של הצעה נגדית ברורה ושקולה. אם לא נציב תכנית מעין זו, לא יהיה, לדעתי, כל בסיס למאבקנו.

הסעיף הראשון של תכנית זו הוגדר על ידי הנציב העליון עצמו, בשעה שהכריז בג'נבה כי המועד לנקיטת צעדים לקראת הקמת המועצה המחוקקת יגיע בשעה שתקנת השלטון המקומי תיכנס לשלב של ביצוע. לדעתי, אין הנציב העליון אומד נכונה את שיעור הזמן שיעבור עד שנגיע לשלב זה. הנוסחה הראשונה של תקנת השלטון המקומי נמצאת עתה בידי הסוכנות היהודית, הועד-הפועל הערבי והמועצות העירוניות, ועליהם להגיש את הערותיהם עד אחד בינואר. בתאריך מאוחר יותר תתפרסם הצעת-החוק בעתון הרשמי, לידיעת הקהל ולדיון צבורי, ובמועד מאוחר יותר תוקם, לפי התכנית, ועדה מיוחדת שתעבד את פרטי ההצעה. בטוחני כי יעברו חדשים רבים עד שתהליך זה יגיע לסופו. יתר על כן, מתאריך מתן התוקף לחוק ועד לבחירות העירוניות עדיין רחוקה הדרך, ואם לאחר הבחירות יהיה למועצות העירוניות כושר-פעולה או לאו – הן גם דבר זה עדיין מוטל בספק. אולם מחוץ לכל השיקולים האלה של זמן, בטוחני כי בחדשים הבאים תתרכז התענינות הציבור במידה רבה בהצעה למתן שלטון עצמי מקומי. הנוסחה המוצעת מוכיחה מידה כזו של טמטום-מוח, של גישה שיגרתית ושל רוח ריאקציונית, עד שהיא מנוגדת ניגוד גמור לכל אותם הנימוקים הליברליים והפרוגרסיביים, כביכול, המובאים להצדקת תכנית המועצה המחוקקת. אם נוסחה זו של תקנת השלטון המקומי תהיה לחוק – תישלל זכות ההצבעה למועצות העירוניות המועצות מרוב רובם של הפועלים היהודים. לפי ההצעה אין סמכותן של המועצות העירוניות המוצעות מגעת אלא כדי רשות להרחיק פגרים מן הרחובות ולתקן את המרצפות. לא תמצא כאן אפילו סימן של מדיניות מוניציפאלית מתקדמת. לא בשטח הכלכלי ולא בשטח הסוציאלי. כל עוד לא יתוקנו הדברים הללו לא אתפלא אם התענינות הציבור תהא נתונה כולה להצעת-החוק בדבר השלטון המקומי; והרי ארגון התאים היסודיים של השלטון המקומי בארץ איננו נופל כלל בחשיבותו מן ההכנות להקמת בית-מחוקקים מרכזי.

את הסעיף השני של תכניתנו הגדרת, לדעתי, במכתבך ללורד פספילד מ-19 בספטמבר 1930; כתבת אז, כי כל שינוי קונסטיטוציוני בארץ-ישראל יש להקדים לו ועידת-שולחן עגול, בה ישתתפו היהודים, הערבים והממשלה, אשר תכשיר את הקרקע לשיתוף פעולה. ודאי ידוע לך, כי בשעתו ראיתי בכך צעד תכסיסי גאוני, ואני סבור גם היום שכדאי לעמוד על דרישה זו. זו נראית לי מעשית הרבה יותר מן ההצעה האלטרנטיבית שלפיה יש להשיג קודם מן הערבית הכרזה על יחסם החיובי לחוקת-היסוד של ארץ-ישראל – למנדט ולכל הכרוך בו.

כסעיף שלישי בתכנית תשמש הצעתנו הנגדית בדבר הרכבה, סמכותה וכו' של המועצה המחוקקת – והנה כאן מתעורר הויכוח בשאלת ה"פריטי". אומר גלויות, כי בנקודה זו אין אני מסכים לפירושך. "פריטי" כעקרון קונסטיטוציוני, שכוונתו למנוע את השתלטותו של חלק אחד מן האוכלוסיה על חלקה האחר, אי אפשר שתהיה לו משמעות אחרת מאשר שויון מוחלט. יתכן שאין להשיג "פריטי" כזה. אם כך – נאמר זאת בגלוי. אבל אל לנו להתחמק, על ידי נוסחאות ופירושים, מן היסוד העקרוני. ההפרש בין 49 ו-50 הוא הפרש בעל משמעות עקרונית יסודית, ואילו ההפרש בין 40 ו-49 או בין 33 ו-49 אין לו משמעות כזאת.

התביעה לשויון בנציגות – אפשר שהיא נראית בלתי נכונה ובלתי-מעשית, כהגדרתו של קאנליף-ליסטר בשיחתו עם סוקולוב וברודצקי בלונדון, אבל רק כל זמן שנגלגל בגירסאות השיגרתיות של נציגות פרלמנטרית. והרי ידוע לך היטב, כי דוקא במנהלת מושבות-הכתר הבריטיות ושאר השטחים שבחסות בריטית סטו לא פעם מתפיסתם הנציגות ה"סדירה", מתוך רצון להיענות לתביעות המיוחדות של כל מקום ומקום. תביעות אלו אינן נוגעות לעתים אלא לענינים של נוהג ושל נוחות אדמיניסטרטיבית בלבד, וחשיבותם ההיסטורית פחותה הרבה, על כל פנים, מחשיבות הצרכים הנובעים מן המצב בארץ-ישראל. אין כל יסוד להניח שהסדר מעין זה יהיה "בלתי נבון ובלתי מעשי", אם מדובר כאן בצרכי עתידנו בארץ-ישראל. מעולם לא נהג מיניסטריון-המושבות לכוף על המנגנון המבצע והמחוקק של המושבות שיטת-ממשל אחידה. מדוע תיתכן ביאמאיקה מועצה מחוקקת בת 29 חברים, ש-15 מהם ממונים ו-14 נבחרים, ו-9 מן הנבחרים עשויים להכירע בכל שאלה כספית, ואילו את הצבעת כל ה-14 פה אחד אין לפסול? מדוע קיים באיי בהמה הסדר שלפיו אין לפקידים כשהם לעצמם מקומות לא במועצה המחוקקת ולא באספת הנבחרים, באופן שאילמלא נבחר אחד הפקידים לאסיפה היתה הממשלה תלוייה בחסדם של חברים סתם, שידאגו להכנסת הצעותיה ולהחלטה עליהן? מדוע יהא קיים בברבדוס מוסד קונסטיטוציוני שלישי, בשם "ועד מנהל", נוסף על המועצה והאספה? מדוע יש לה לגויאנה הבריטית "בית דין לעניני מדיניות" וכן "בית דין מורכב" המאחד בקרבו את סמכויות המועצה המחוקקת והמוציאה לפועל והמספח לעצמו ששה חברים הקרויים "חברים לכספים", לשם דיון והחלטה בעניני מסים וכספים? מדוע אפשר לגוון גיוון רב כל כך את המוסדות הקונסטיטוציוניים בארצות אחרות? כנראה – מפני שהתנאים המקומיים בכל אחת מהן מחייבים הסדר קונסטיטוציוני מיוחד. ואני שואל: מדוע לא ישמש גם הדואליזם ההיסטורי בהרכב האוכלוסיה הארצישראלית יסוד לצורה מיוחדת במינה של התפתחות קונסטיטוציונית? יש כאן שני עמים, שניהם בעלי הכרה עצמית, שניהם תובעים את חלקם בעיצוב עתידה של הארץ, ושניהם שואפים – אם כי במגמה שונה – להטביע את חותם לאומיותם עליה. אלה הם כוחות יריבים, שיש להניאם מן הנסיון להשתלט איש על רעהו – אם רוצים למנוע את הסכנה של מלחמת אזרחים ממושכת. מדוע לא ימצא מצב היסטורי זה את ביטויו ביסוד הדואליסטי הכלול בתפיסת השויון?

ושאלה נוספת: "התוכל מועצה מחוקקת המבוססת על שויון להקים מקרבה מנגנון בעל כושר-פעולה? אפשר יהיה להתגבר על הקפאון המתמיד שהנציגות המאוזנת בתכלית של שני חלקי-האוכלוסיה היריבים עלולה להביא בעקבותיה? מותר לי לציין כי מיד לאחר שמפלגת פועלי ארץ-ישראל החליטה החלטה לטובת מדיניות השויון. העמדתי את חברי על הצדדים המפוקפקים שבמדיניות מעין זו. מעל עמודי "אחדות העבודה" הזכרתי אז את גורלו של נסיון פרלמנטרי בקנדה לפני מאה שנה בערך: בנסיבות דומות של מאבק לשלטון לאומי באמריקה הצפונית הבריטית בין הקתולים הצרפתיים לבין הפרוטסטנטים הבריטיים עובדה אז תכנית קונסטיטוציונית דומה, מבוססת על שויון בנציגות – תכנית שהביאה לתוצאות איומות, לקפאון מתמיד, ובסופו של דבר – למרד. אין אני מתעלם, איפוא, מערכן המועט של כל התחבולות הקונסטיטוציוניות הללו. אולם מאידך אין גם לפסוח על העובדה שהכשלון בקנדה נגרם בעיקר על ידי כך ששם היתה הממשלה עצמה כפותה למנגנון ה"פריטי", באופן שבכל דבר ודבר היתה תלויה בתמיכתם של כמה צירים יוצאי-דופן שבצד שכנגד. אשר לארץ-ישראל – אין חושבים על סידור מעין זה. אף אם יהיה החלק הבלתי-רשמי של המועצה המחוקקת מורכב ממספר שווה של יהודים וערבים – הרי ישבו במועצה פרק-זמן ממושך למדי גם נציגים רשמיים, שיוכלו להטיל את משקלם הם על כף המאזנים כדי להביא ענינים לידי הכרעה. יתר על-כן, הממשלה לא תהיה תלויה בשום פנים בהצבעת-אימון של המועצה המחוקקת, באופן שמצב של קפאון בחלק הבלתי-רשמי שלה לא יהיה בו כדי לשתק את הממשלה שיתוק רציני.

לבסוף רצוני להסביר במלים קצרות, מדוע – מחוץ לשיקולים התכסיסיים – אין עלינו, לדעתי, להסכים בשעה זו, כמו בשנת 1922, לתכנית קונסטיטוציונית, כפי שנוסחה על ידי סר הרברט סמואל ואחר כך על ידי הלורד פספילד. איני יודע אם קראת פעם את תזכירי בשאלת המוסדות המייצגים שכתבתי עוד בשנת 1929, ואם קראת – אם עודך זוכר מה שנאמר בו. תוכל לשאול אותי: מה גרם לתמורה בעמדתי, מאחר שאתה מרגיש בודאי בהבדל שבין הצעותי מלפני ארבע שנים לבין מכתבי זה. התשובה לכך פשוטה ביותר. תלוי בקיומם או אי-קיומם של יחסים הדוקים בין המחלקה המדינית של הנהלתנו לבין מיניסטריון המושבות... אם ניתן להגיע לכלל שיתוף-פעולה בדבר שהוא בעל חשיבות חיונית לעתידו של הבית הלאומי... אם לא נגיע ליחסים כאלה בעוד מועד ולא יינתן לנו להתוות לפני ממשלת ה. מ., בגלוי וללא הסתייגות, את קו מדיניותנו בדבר הקמת מוסדות מייצגים, להביא לפניה הצעות מדויקות ומפורטות לתיקון הפקודה משנת 1922, להיווכח עד איזה גבול תהיה הממשלה מוכנה לוותר לתביעות הערבים, להגיע להסכם בטרם יינקטו צעדים מכריעים בירושלים ולהבטיח את תמיכת ממשלת ה. מ. בתכנית הפעולה שלנו – כי אז נפקיר את עצמנו ללא ספק לסכנות פוליטיות חמורות".

לשון אחרת: כל התכנית שלי הותנתה במדיניות שיתוף מוסכמת בינינו לבין הבריטים. הסכם זה היה תנאי מוקדם והכרחי ויסוד חיוני של הקו הפוליטי שעמד אז לנגד עיני. בינתים גברה והלכה ההתנכרות בינינו לבין השלטונות הבריטיים. באו מאורעות 1929, ובעקבותיהם גאו נחשולי המרירות והאיבה שבין המחנות. עתה אנו רחוקים יותר מן האפשרות של מדיניות מוסכמת ומתואמת בין ממשלת המנדט לבין הסוכנות היהודית מכפי שהיינו לפני שתים-עשרה שנה, ואם היתה התקרבות-מה במשך שנים-עשר החדשים האחרונים, הרי יושם הישג זה שוב לאל עקב המחלוקת החמורה שתתגלע בלי ספק עם חידוש הויכוח של הבעיה הקונסטיטוציונית. לא נוכל לחשבו בשויון-נפש על השתתפות במועצה המחוקקת כפי שהוצעה בספר הלבן משנת 1930, כי בה נמצא את עצמנו בבדידות מוחלטת ולגמרי לא "מזהירה", בשעה שהערבים והחברים הרשמיים יהיו מאוחדים נגדנו בענינים רבים, שאנו רואים אותם בצדק או שלא בצדק כבעלי חשיבות חיונית לעתיד מפעלנו. אשר לערבויות על ידי צמצום סמכותה של המועצה המחוקקת (על כך חושב, כנראה, הנציב העליון) – הרי ערכם מועט בכל הנסיבות, וודאי לא תהיה לערבויות הללו כל חשיבות של ממש, אלא אם כן יושג תחילה איזה הסכם שהוא בינינו לבין הממשלה. לפי שעה איני רואה כל סימן לנכונות מצד הממשלה לבוא לידי הסכם אתנו לפני הקמת המועצה המחוקקת. מבחינה זו שונה עתה המצב תכלית שינוי מן המצב בימי הרברט סמואל; אז יכולנו לפחות להשלות את עצמנו ולהאמין שקיימת איזו אחדות של מטרה בין ההסתדרות הציונית לבין המועצה המוציאה לפועל של ממשלת ארץ-ישראל. לפיכך אין הטענה שעמדתנו נשתנתה מאז מדריכה את מנוחתי כל עיקר. זוהי תוצאה טבעית, ואפילו הכרחית, מהתפתחות הדברים. יתר על כן, אם לאור הנסיון של השנים הללו לא נשנה את עמדתנו – נהיה אנשים תמימים וקלי דעת.

אם תיכשל תכניתנו, אם ההצעה לועידת שולחן עגול תידחה על ידי הממשלה, אם לא תתקבל תכנית ה"פריטי", ואם תוקם המועצה המחוקקת – על אף ההתנגדות והחרם מצדנו – כי אז יהי מצבנו, כמובן, קשה עד מאוד. מצד אחד עלול אי-השיתוף מצדנו להניע חלקים גדולים יותר מן התנועה הערבית לתמוך בתכנית המועצה המחוקקת וללכת לקלפי. מצד שני אני בטוח בהחלט, כי בשום פנים לא נוכל להתמיד זמן רב במדיניות החרם שלנו; אך תתחיל המועצה המחוקקת בפעולתה והיא עלינו לבקש דרכים כיצד לחזור בנו – אגב שמירה על כבודנו – מעמדתנו הקודמת ולהחליף את המדיניות של אי-שיתוף באיזו תכנית חיובית. אבל אפשר מאד ששיקולים אלה מוקדמים הם, ואפשר שדוקא בשעה שנמצא את עצמנו במצב קשה ובלתי-נעים, נגיע למיטב ההישגים שניתן להשיגם בתנאים של עכשיו.

אם תיפגש עם ראש-הממשלה – ואני מקוה שתיפגש עמו בקרוב – יהיה עליך, לדעתי, להדגיש לפניו את מלוא חומרת הבעיה. יש להזכיר לו, שהוא עצמו ראה תמיד בשויון הנציגות עיקרון יסודי לפתרון בעיותיה של ארץ-ישראל. יש לעמוד על כך שגם ווקופ, עם כל כשרונו, סגולותיו ורצונו הטוב, דומה שאינו מעריך נכונה את הקשיים שבהם הוא מסבך את עצמו ואת הממשלה. יש להוכיח לו כי ארץ-ישראל, שהיא כיום אי של שגשוג יחסי ושל התקדמות כלכלית, זקוקה לחוקה קונסטרוקטיבית, ולא לשלב חדש של מחלוקת מדינית סוערת, שאת תוצאותיה אין לשער מראש. אם מותר לי להוסיף עוד הצעה, הרי טוב יהיה אם תצביע על המצב הקשה שבו תימצא ממשלת המנדט, אם תוקם בארץ-ישראל מועצה מחוקקת שהיהודים יחרימוה, ועל ההדים החזקים שהתפתחות מעין זו עשויה לעורר בכל רחבי העולם.

שמח אני שמחת אמת שבקרוב נוכל לברך אותך בארץ-ישראל, וכל המקדים הרי זה משובח. אני מצפה לרגע בו אוכל להיפגש אתך ולשוחח עמך על כל אותם הדברים שעליהם פסחתי, או שנתתי להם ביטוי בלתי מספיק במכתבי זה.

שלך,

(–) ח. ארלוזורוב

מכתב 4

2 בפברואר 1933

ד"ר וייצמן היקר,

תמיה אני במקצת, שעדיין לא קיבלתי ממך כל תשובה על שני מכתבי האחרונים.

בינתים אירעו כאן מאורעות חמורים וחשובים, המחייבים אותי שוב להטריד אותך ולכתוב לך, וגם הפעם הזאת אין בידי להבטיחך שהמכתב יהיה קצר.

מהלך המו"מ בדבר פעולתה של יק"א להבא מבשר, לדעתי, מידה גדושה של תקלות וצרות; ואיני יודע, אם לא איחרתי בנסיוני למנוע אותן. שוחחתי ארוכות עם הכסטר לפני שיצא מארץ-ישראל. אמרתי לו גלויות כי לפי הערכתי עלול מהלך הענינים לעורר את כל בעית הסוכנות היהודית ולהביא לידי סכסוך שאנו חייבים למנעו. משתי בחינות הולך המצב ורע: מצד אחד נחלש והולך מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית בחייה הכלכליים של הארץ, כפי שציינת בעצמך בנאומך זה מקרוב. בארץ-ישראל גיאות – ובו בזמן קרובה ההנהלה כמעט לפשיטת רגל. בארץ-ישראל הצלחה בלתי פוסקת של היזמה הפרטית היהודית – ובו בזמן נדונה ההנהלה לתפקיד של מסתכל מן הצד. מלבד זה מתקפח יותר ויותר מעמדה של ההנהלה גם במה שנוגע לעצם תכנית-פעולתה. עניני הבריאות והחינוך הועברו לועד הלאומי, על יסוד ההנחה (שאני עדיין מאמין בצדקתה) שעל הישוב עצמו לדאוג לשירותיו הסוציאליים, בעוד שהסוכנות היהודית חייבת להצטמצם בתחומי התפקידים הכלכליים והקונסטרוקטיביים הישירים: עליה, התישבות חקלאית, סיוע למסחר ותעשיה וכו'. ואילו עתה, לאחר שנשלמה העברת השירותים הסוציאליים – האם אנו הופכים באמת את ההנהלה לאותו מכשיר כביר של התישבות ושאר פעולות כלכליות? אשר ליזמה פרטית ולמסחר ותעשיה – הרי הנהלה היא כמעט חדלת-אונים; ויש גם מגמה ברורה מצד קבוצת ברודי-ניומן להקים ועדים ומשרדים כלכליים מחוץ לתחומי ההנהלה ולהעביר את סמכויות ההנהלה בכל אלה לגורמים מן החוץ. ניומן הציע לא אחת, כי כל המחלקה הכלכלית שלו תועבר מירושלים לתל-אביב ותיהפך באופן כזה למעין סוכנות בלתי תלויה לניהול הענינים הכלכליים. יוליוס סימון ו"החברה הכלכלית הארצישראלית" בטוחים מימלא, כי ככל שתקדים ההנהלה למשוך ידה מעניני הכלכלה כן יוטבו אלו וילכו, והם מוכנים לתמוך בכל מדיניות שתמסור את התפקידים הכלכליים החשובים לחברות ולמוסדות כספיים פרטיים.

אשר להתישבות החקלאית, הרי הפעולה החשובה ביותר שנעשתה בשנים האחרונות – תכנית אלף המשפחות – הוצאה מידי מחלקת ההתישבות של הסוכנות ונוהלה בצורה בלתי-תלויה על ידי "קרן העזרה"; פירושו של דבר – שבתוך משרדי הסוכנות הוקמה מחלקה מקבילה להתישבות בראשותו של פסמן. העובדה שהכסטר מנהל את מחלקת ההתישבות של הסוכנות לא מנעה אותו מלהכריז בגלוי על אי-אמונו בשיטות ההתישבות של מחלקתנו (שהוא אחראי לה!) ולא עוד, אלא הוא אף שיבח את ה"עליונות" האגדית של אותן שיטות התישבות שהשתמשו בהן בהתישבות האלף ובתכנית באר-טוביה. יתר על-כן, כל מנגנון "קרן-העזרה", הקיים בצד מנגנון ההנהלה, פטור מכל פיקוח ציבורי. מנהיגי הסוכנות היהודית, שלא הצליחו לבסס את הסוכנות ביסוס כספי – לא מנעה אותם עמדתם הרשמית מלעשות את עצמם נאמנים ל"קרן-העזרה" ולהפקיד את הנהלתה בידי אדם אחד ויחיד – וכל זה בלי שתהיה עליו ביקורת מאיזה צד שהוא. בטוחני, כי אלפי היהודים שתרמו כספית לקרן זו, נתכוונו לספק אמצעים למטרות התגוננות; אף-על-פי-כן אי-אפשר לקבל אף פרוטה אחת למטרות הללו, מפני שמר ורבורג, או מישהו אחר, אינו רוצה להסתבך ב"עסקים מלוכלכים" כקניית כלים וכדומה. בכלל אופפת תעלומה את כספי "קרן העזרה", ובה בשעה שאנו חסרים ממש כמה לירות לסיפוק צרכים חיוניים של בטחון, אין אנו יודעים כלל וכלל מה הן תכניותיה של "קרן-העזרה". ועוד דבר (שנודע לי מפי הכסטר, שיחסי עמו מצוינים ושהיה עד כה לויאלי בהחלט בכל הענינים הפוליטיים): יש מגמה שלא לתאם מכאן ואילך את פעולות ההתישבות של יק"א עם פעולות מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית, אלא לכרכן עם פעולת אותה "קרן-העזרה", שאיננה נתונה לשום פיקוח והעשויה ליהפך על ידי כך למוסד מיישב קבוע מחוץ להנהלה. פירוש הדבר כי פיקוח הסוכנות היהודית לא יהא בו שום ממש. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה – סכסוך קשה עם תנועת העבודה. הרוחות בחוגים הללו סוערות זה מכבר, ורבים מצטערים שמטעם זה או אחר שתקו בשעה שנפגעה לראשונה סמכותה של ההנהלה כגוף מיישב מרכזי, כשפטרו את "קרן העזרה" ממרות ההנהלה והתישבות-האלף הוצאה מידי מחלקת-ההתישבות שלנו.

מכאן לבחינה אחרת של אותו ענין: אי-שביעת הרצון מדרך-העבודה של הסוכנות היהודית בשעה זו מכה גלים בחוגים רחבים; ויש להבין זאת. בנאומך בועדת נתת גם אתה ביטוי להרגשת האכזבה המשותפת לרבים, שקודם לכן תמכו בהסכם עם הלא-ציונים. אין ספק, כי בקונגרס שיתכנס הקיץ יעוררו כמה וכמה מן הצירים שמחוץ לשורות המפלגה הרביזיוניסטית את שאלת עתידו של איחוד אומלל זה ושל המנגנון הקונסטיטוציוני שהושתת על יסודותיו. זה מקרוב היה לי יסוד כלשהו להניח, כי סוקולוב והנוהים אחריו ירצו להעמיד במרכז מלחמת בחירות את הסיסמה: "לתקן או לסיים". עתה שוב אין אני בטוח בכך; אולם אין ספק שסוקולוב יהיה תמיד מוכן להיכנע ללחץ ממין זה. מצד שני ברור, כי תהיה אשר תהיה הערכת כוחה הממשי וסיכויי התפתחותה של הסוכנות – הרי התפרקותה תתפרש על ידי העולם החיצוני כאות להתפוררות גוברת והולכת בקרב המחנה הציוני. יתר על-כן, יש חוקים של פסיכולוגיה סוציאלית, שלפיהם יתכן ששותפים שנתפרדו יהפכו לאויבים גדולים יותר משהיו לפני שנכנסו לשותפות. אף על פי כן, הרי הסעיף שעליו תימתח הביקורת החמורה ביותר יהיה הסעיף הדן בנציגות שווה לציונים וללא-ציונים במוסדות הסוכנות (עקרון ה"פריטי" בחוקת הסוכנות) ויצאו כאלה אשר יתבעו את ביטולו לגמרי. אפשר להבין את הלא-ציונים, שאינם רוצים להיכנע לכפייה, אבל מצד שני אין גם לסתור את הטענה שעקרון השויון מעניק ללא-ציונים, בעיקר בהנהלה, חלק בשלטון שאינו עומד בשום התאמה לתרומתם הקיבוצית לענין המשותף. זה מקרוב הצעתי להכסטר ולסנטור את המוצא הזה: שאנשי הקבוצה הלא-ציונית יכריזו בפומבי זמן-מה לפני הקונגרס, כי אף על פי שלדעתם עדיין אין השעה כשרה לתיקון החוקה, הם מוכנים לוותר על דרישתם לשויון הנציגות בהנהלה, עד שחיזוק ארגונם של כוחות הסוכנות היהודית וחיזוק קרנותיה יתחייבו שוב לחזור לחוקת ציריך. הכרזה מעין זו היתה נותנת לנו, לעבור את הקונגרס בשלום ולמנוע את התפרקות הסוכנות – דבר שהייתי מצטער עליו מטעמים פוליטיים, ואולי גם מטעמים אחרים. אבל תכנית זו מותנית בכך, שאותה מידה של שיתוף-פעולה והבנה הדדית המצויה עתה בין קבוצות מסוימות בהסתדרות הציונית (בכלל זה – תנועת העבודה), תתמיד גם להבא: אך אם לא ישנו מן התכניות להמשכת פעולתה של "קרן-העזרה" בלא כל פיקוח והשתתפות במפעלים התישבותיים שלא על דעת הנהלה – עלולים להתגלות ניגודים חדשים וחריפים, שיהרסו את השיתוף הזה.

קח נא לדוגמא את תכניותיה של יק"א, הנידונות עתה בחוגי המומחים. אם יש אמת בידיעה כי יק"א תקים כל שנה משלוש השנים הבאות (בשיתוף איזה מוסד אחר) ישוב חדש – באיזה שטח תבוצע התישבות זו? מה יהיה טיפוסם של הישובים החדשים? כיצד ייבחרו המתישבים? ומי ומי יחליט בכל השאלות הללו? אביא דוגמא אחרת: מי הוא בעל סמכות לדחות את הצעתו של רוטנברג, ש"קרן-העזרה" תלווה לקרן הקיימת סכום מסוים לקניית הקרקעות על ידי צמח שעדיין לא רכשה אותם? לדעתי, שלושת הנימוקים שהובאו לטובת קנייתן של הקרקעות הללו מיד ולאלתר אינם שנויים כלל במחלוקת. שוב אין לעכב לזמן רב את ביצוע תכניות ההשקאה של חברת החשמל הארצישראלית, אולם אם יבצעו אותן – ויאבד לנו הסיכוי לרכוש את האדמות המושקות הללו. התכניות להרחבת תחנות-הכוח ליד הירדן מחייבות פיקוח של אותה כברת-האדמה דרומית לצמח. את ההגנה על התחנות ההידרו-אלקטריות (אני נוקט בכוונה לשון רבים) יש להבטיח באופן היעיל ביותר על ידי הקמת ישוב יהודי צפוף בקרבתן. ודאי יש גם נימוקים לטובת העמדה המנוגדת, ואפשר שהם נכוחים כקודמים, ואפילו עדיפים מהם, אולם כלום אפשר להשלים עם כך שהחלטה מכרעת בענינים מסובכים כל כך וחמורים כל כך תהא מסורה בידי אנשים בודדים, שדעותיהם אינן נתונות לשום השפעה ציבורית או ביקורת ציבורית? סבור אני כי מבחינת הבטחון נודעת לקרקעות צמח חשיבות חיונית. נוסף על כך מחייב, לדעתי, הענין הציוני, שרכישת קרקעות נוספות באיזור ההוא תיעשה בידי הקרן הקיימת לישראל ותשמש להמשכת אותה שיטת התישבות שהודגמה על ידי הישובים החלוציים בעמק-הירדן – דגניה, כנרת וכו'. אולם דעתי אני או דעתו של כל אחד אחר אין להן בשעה זו כל חשיבות, כי חוץ מהכסטר, פסמן והנאמנים שנתמנו מטעם ההשגחה העליונה, אין לשום איש השפעה בשעת הכרעה על מגמת פעולותיה של "קרן-העזרה".

לא יהא זה מן הדברים הקלים למצוא פתרון לכל הבעיה הזאת, בעיקר מפני שמצדדים שונים ניכרת שאיפה עזה לשינוי מדיניותה המסורתית של ההנהלה הציונית בשדה הפעולה הכלכלית וההתישבותית. איני יכול לשפוט ברגע זה אם יש ממש בהצעתו של הכסטר, שהעלה בשיחתו האחרונה עמי ערב נסיעתו, והיא – שיש למזג במפעל משותף כולל את רכושה של "קרן העזרה" ואת הרכוש ההתישבותי של קרן-היסוד, וכן רכוש דומה של יק"א ושל חברות אחרות, ומפעל זה ייקרא בשם אוצר (או קרן) להתישבות היהודית. מוסד זה ינהל להבא את כל פעולות ההתישבות ויהיה נתון למידה מסוימת של פיקוח צבורי, על ידי שמנהליו יתמנו מטעם מועצת הסוכנות היהודית; אמנם, לפי הצעה זו יתמנו המנהלים לפרק-זמן ממושך יותר וסמכותם תהיה רחבה יותר מכפי שהיה נהוג עד כאן במוסדותינו. ישראל זיו דן בשעת ביקורו האחרון בארץ עם הועד הפועל של ההסתדרות על תכניות דומות. לדעתי, אין זה מן הנמנע להגיע לכלל מדיניות משותפת, אבל אם יניחו לדברים להתפתח במגמה זו של עכשיו, תחזקנה המגמות הצנטריפוגליות והתמרמרות הקהל תגבר במידה כזו, ששוב אי אפשר יהיה לתקן את המצב.

מכאן לנושא אחר, שעליו ודאי אתה מצפה מכבר לביאורים ממני. זוהי הידיעה הסנסציונית בדבר חכירת אדמות האמיר בעבר-הירדן. אם עדיין לא כתבתי לך בענין זה, הנוגע נגיעה ישירה למדיניות הגבוהה שלנו, הרי זה משום שהוא מגלה, לצערי, את מידת ההתפוררות הפנימית שהגיעה אליה הקואליציה הציונית שלנו. בטוח הייתי כי תחשבנו למטורפים על שהסכמנו להישאר, ולוא ליום אחד בלבד, בהנהלה שבה עלולים להתרחש דברים ממין זה בלי שהאשמים בכך יבואו על ענשם. אם אספר לך מה שנעשה בפרשה זו מאחורי הקלעים, תראה כי במובן של אי-לויאליות וקלות-דעת אין כמעט דומה לה בקורותיה של איזו הנהלה ציונית שהיא.

לפני יותר משנה כתבתי לך על הצעדים השונים שנקטתי, כדי להכשיר את הקרקע לפעולות מעבר לנהל ולהביא תמורה באוירה הכללית השוררת שם זה שנים רבות. כן שלחתי העתקים ממכתבי לברנדייס באותו ענין. נודע לי מפי ניומן, כי ברנדייס גילה התענינות מיוחדת במדיניותו בעבר-הירדן. אחת ממטרותינו, ולא מן הפחותות בחשיבותן, היתה לקשור עם מנהיגי עבר-הירדן קשרים שיגנו עלינו מפני לחץ מצד עבר-הירדן בשטח הבטחון – אם נגיע שוב למצב חירום בארץ-ישראל. הקשרים שקשרנו ושאנו מוסיפים לקשור – רובם עם ראשי השבטים החשובים, הפחות והשייכים של עבר-הירדן, שראינום במידה מסוימת שליטי המצב. בשעת שיחותינו אלה עמדה תמיד לנגד עינינו השאלה של רכישת קרקעות. המצוקה הכלכלית בעבר-הירדן עדיין חמורה היא ותושבי עבר-הירדן עדיין מצפים לפתיחת פעולות כלכליות מצד היהודים. אולם כיון שחוסר אמצעים כובל את ידינו ואין אנו יכולים ליטול עלינו שום התחייבות רצינית, אנו משחקים בדרך כלל משחק של דחיות ושהיות. אנו מוסיפים לטפח את הקשרים האישיים שבינינו, ובו בזמן אנו משתדלים לנצל את מצבם של בני-שיחנו, שמחמת המצוקה הם מעונינים בסיום מהיר ומוצלח של המשא-ומתן, כדי להגיע לתנאים פוליטיים ופסיכולוגיים נוחים מכל האפשר.

עם בעלי-האחוזות הגדולים בעבר-הירדן נמנה, כמובן, גם האמיר עבדאללה עצמו. רוב קרקעותיו נמצאים בעמק-הירדן, בין גשר אלנבי לבין נחל זרקה (הוא נחל יבוק). אומרים שיש לו שם 50,000-70,000 דונם. כברת-אדמה זו היתה קודם נחלת הכתר התורכי, ונמסרה לעבדאללה במתנה על ידי ממשלתו, בתנאי שהקרקע לא תימכר לצמיתות לזרים, אלא תהיה מעין "ואקף" לטובת האמיר וצאצאיו. האמיר ניסה כבר פעמים אחדות לשדל אנשי-הון פרטיים וחברות מסחריות שישקיעו כספיהם באדמותיו אלה: משא-ומתן על תכניות שונות של שותפות התנהל בינו לבין חברות איטלקיות, מצריות וצרפתיות. ודאי ידוע לך, כי בשלב מסוים הוזכר בקשר לכך גם שמו של עבאס חילמי. גם אלינו באו לא פעם אנשים מסוימים, שביקשו לתווך בינינו לבין האמיר בענין חכירת אדמותיו.

זמן קצר לאחר שהגיע מר סוקולוב לארץ הוזמנתי לישיבה בלתי-רשמית, שבה השתתפו, מלבד מר סוקולוב ומלבדי, פרבשטיין וניומן, ושם נודע לי פתאום, כי זמן-מה כבר ניהלו פרבשטיין וניומן (מאחורי גבה של ההנהלה ומבלי שידעתי שמץ דבר על כך!) משא ומתן באמצעות שני סוכנים, יהודי וערבי, בדבר חכירת אדמותיו של האמיר. הם סיירו את הקרקעות הללו בלוית מומחים יהודים, שנתבקשו לחוות את דעתם על טיב הקרקע. אחד המתווכים הערביים טרח לזמן אותם לפגישה עם האמיר עצמו, שבה ידובר על תנאי החכירה; המועד שנקבע לפגישה זו – 48 שעות לאחר הישיבה שבה נודע לי לראשונה על כל מהלך הענין! האדונים לא גילו לי בישיבה זו את שם סוכנם היהודי. השם נודע לי אחר-כך ממקורות אחרים; השיחות התנהלו בלי שאחד משני האדונים יוכל לעמוד על דברי בני-שיחם הערביים והסוכנים היהודי והערבי ולהבין את מלוא משמעותם ואת אופי ההתחייבויות – דבר רב-חשיבות בשיחות כאלה – פשוט משום שאינם יודעים ערבית. בישיבה תיארו לפנינו את הענין כפעולה מסחרית גרידא, שאין לה כל שייכות לעניני פוליטיקה. בדרך זו ניסו לחפות על המזימה שזממו מאחורי גבה של ההנהלה. סיפרו לי, כי ניומן ופרבשטיין לא גילו שהם חברים להנהלה, כי לדבריהם ל אהיה האמיר מוכן לנהל משא ומתן עם "גורמים פוליטיים". סירבתי לדון בכל הפרשה הזאת דיון בלתי-רשמי, ולמחרת נקבעה ישיבה של מליאת ההנהלה, בה מסר שוב מר פרבשטיין דין וחשבון על מהלך הענינים.

את עמדתי לגופו של דבר הסברתי בתזכיר שאשלח לך לחוד בעוד כמה ימים. חוץ מזה הרי מטרת כל העסק הזה היא שקופה כל כך, עד שאין כל צורך להאריך בפירושים. שני "הסוחרים הנועזים" נתכוונו, ועודם מתכוונים גם עתה, להוכיח לי ולשאר אנשי וייצמן וללא-ציונים, כיצד יש לנהל פעולה מדינית ולכבוש את עבר-הירדן; הם רוצים לעטור את ראשיהם בזרי-דפנה, שכן הם-הם הראשונים שהצליחו לחתום על הסכם עם האמיר בכבודו ובעצמו, בדבר פעולת התישבות בעבר-הירדן. נראה, שגם ענין "עדין" כל כך כ"מדיניות החוץ" שלנו כענין עבר-הירדן איננו מחוסן בפני ניצול למטרות של פוליטיקה קונגרסית. מכאן מסתברת גם עמדתו ההססנית של סוקולוב בכל הענין הזה; בחצי פה גינה את דרכם של שני חברי ההנהלה שפתחו במו"מ הזה, וביותר מחציו תמך בהם – מתוך תקוה לרווחים פוליטיים. הניתנת האדמה לעיבוד או לא; המאפשרים תנאי האקלים התישבות יהודית או לא; הניתן לגייס את הכספים לפיתוח האדמה או לא; האם זוהי התכנית הדחופה ביותר (במקרה שאפשר לגייס את הכספים) ויש להשקיע בה מאות אלפי לירות; האם לא יצא הפסדה של אכזבת האמיר, במקרה של כשלון התכנית, בשכרה של פרסומת בת-חלוף – כל אלה הם, כנראה, ענינים פחותי-ערך, שלא כדאי לעיין בהם בכובד-ראש בשעה שעוסקים במשא ומתן אמביציוזי כל כך.

מצבי לא היה, כמובן, נוח ביותר. לא רציתי להביא לביטול הפגישה עם האמיר 48 שעות לפני מועדה, שכן היו טוענים אחר כך, כי אני הוא שהכשלתי משימה חשובה זו. לא רציתי כלל להתערב בדבר ולהיאשם אחר כך שחסמתי את הדרך לשחרור עבר-הירדן. כן לא הסכמתי להשתתף בהמשכת המו"מ, כפי שהוצע בישיבה; רציתי למנוע את הרושם שחישובי קנאה מפלגתיים, כביכול, משמשים עילה כלשהי בדבר כל כך רציני, וכן לא רציתי לשתף את עצמי באחריות לפעולה זו, שאני חושבה לבלתי מחושבת והעלולה להסתיים בכשלון. על כן סירבתי להתחייב באיזה צורה רשמית שהיא למשא-ומתן הזה, ולא דרשתי אלא שימסרו להנהלה ידיעות מלאות ומפורטות על מהלך הענינים.

לאחר שהשיחות עם האמיר נמשכו שבועות אחדים, נסתיימו לפי שעה בחתימה על אופציה לקרקעות האמיר לתקופה של ששה עד שנים-עשר חודש, תמורת תשלום של 500 לירות. ההנהלה והקרן הקיימת לישראל שותפות הן לאופציה זו, על י הסכם פנימי ביניהן. האופציה מקנה לנו את הזכות לבדוק את הקרקעות, ואם תמצאנה טובות בעינינו – לחכור אותן לשלוש תקופות רצופות של 33 שנה כל אחת. דמי החכירה עולים ל-2200 לירות לשנה; כן הובטח להוסיף חמישה אחוזים מן הרווחים שיביא לניצול הקרקעות. לא הוטלה שום הגבלה לשימוש בעבודה עברית ולהעלאת מתישבים יהודים על הקרקע. עד לנקודה זו – לא זה בלבד שהתכנית הצליחה לשביעת-רצונם הגמורה של חורשי-המזימה, אלא גם הביאה לתוצאות שחשיבותן הפוליטית לא היתה מוטלת בספק. יתר על כן, משנחתמה האופציה והיתה לעובדה מוגמרת, היה לנו ענין פוליטי רב בכך ששוב לא תחוסל, אבל סכנת החיסול נתגלתה למן הרגע שהדבר נודע ברבים, והעתונות נאחזה בו והפכה אותו לשיא הסנסציות של העונה.

עתונים ערביים, ובראשם "אל-עראב" (שבועון מפלגת האסתיקלאל) התחילו לפרסם כל מיני שמועות, והרבו מיום ליום בגילוי פרטים על ההסכם ההוא. לא עבר זמן רב וגם "דואר היום" לא יכול היה לשתוק עוד; הוא סיפר את כל הפרשה, בהסבירו לקוראיו (על פי השראה מגבוה?) כי הישג היסטורי זה אין לזקפו בשום פנים ואופן על חשבון המחלקה המדינית של ההנהלה, אלא אך לזכותם של שני ראשי המחלקות הכלכליות שביצעו את המשימה על בסיס כלכלי גרידא. ארגונים ערביים פוליטיים נטפלו לדבר, מברקים עפו לעבר הירדן, מירושלים לבגדד ומשם לרבת-עמון וחזרה, משלחות באו להתיצב לפני האמיר, המופתי ומוסא כאזם פחה וכן נציגות מטעם "קונגרס הנוער הערבי" נסעו לרבת-עמון, ציילנים במסגדים התחילו למרר בבכי ולשגר החלטות, והסערה בעתונות הערבית גברה והלכה מיום ליום.

בשלב זה חזר הנציב העליון לארץ-ישראל, לאחר שעשה כמה שבועות בסודן. ראיתיו זמן קצר אחרי שובו, ואני מצרף בזה העתק מן הפרוטוקול של שיחתנו. ראיתיו זמן קצר אחרי שובו, ואני מצרף בזה העתק מן הפרוטוקול של שיחתנו. כן אני מצרף פסקה משיחה קודמת בינינו על עניני עבר-הירדן לפני כמה חדשים, לאחר שובו מג'נבה; ממנה תקבל מושג ברור על עמדתו בשאלה זו.

אם נחוץ הסבר לשינוי הבולט שבעמדת הנציב העליון לגבי הרחבת פעולותינו בעבר-הירדן – הרי יש לבקשו, לדעתי, בנסיבות המיוחדות של חכירה זו. ודאי לא שיער הנציב העליון כי רשלנותו תגיע עד כדי התעלמות מן העובדה שדלת שאפשר לסגרה ברעש שוב אין לפתחה ברעש. הוא ודאי לא תיאר לעצמו כי נשנה פתאום את מדיניותנו תכלית שינוי; תמיד סברנו וקיבלנו שעלינו להתחיל מן המסד ולגשש את דרכנו צעד-צעד באפלה. והנה פתאום פתחנו בפעולה שבה מעורב הוד מעלתו האמיר בכבודו ובעצמו, פעולה המסבכת אותו ואותנו בכל מיני סיבוכים פוליטיים. לפני כמה ימים הודיע "פלסטין", כי היהודים שילמו לאמיר סך 15,000 לירות וכי בכסף זה נקנו נשק וציוד בשביל מורדי אסיר, העושים מלחמה באיבן סעוד; וכך נעשו היהודים שותפים למרידה זו במלך הוהאבים. במצב-דברים זה נעשו חששותיהם של הנציב העליון ושל פקידים גבוהים אחרים הגיוניים יותר מכפי שנראו מסקירה ראשונה.

לפי שעה נסתיימה כל הפרשה בידיעה (שעדיין לא נתאשרה) שהנציב הבריטי ברבת-עמון ביקר רשמית אצל האמיר וכי עבדאללה פירסם הודעה המכוונת, כנראה, לפייס את חבריו הערביים החשדניים ואת הנציב העליון החששני. האמיר מכחיש בהודעתו כל אשמה, שחתם, כביכול, על הסכם-חכירה (בהעלימו את העובדה שבכיסו של מישהו שמורה אופציה חתומה), וכן הוא מצהיר כי "מכאן ואילך" שוב לא תוצע האדמה לחכירה (בהעלימו את העובדה שההצעה כבר הוצעה ואף נתקבלה). לדעתי אין זה אלא תמרון תכסיסי ערמומי ביותר, שנולד במוחו של איש-מזרח, כדי לעצור את הנחשול הגדול והולך של ההתנגדות ולאפשר לאמיר לחכות עד יעבור זעם. אם נוכל לאחר זמן מה, כשוך הסערה בדעת-הקהל הערבית, לחזור לאופציה שלנו ולעשות בה משהו – דבר זה יהיה תלוי במידה רבה בכך, אם נצליח בינתיים להניע את הממשלה לגישה חיובית יותר לתכניותינו.

מובן, כי חובתו הברורה של כל מי שעוסק במדיניות ציונית היא – לנסות ולחזור ולנסות, ויהא לבו מר עליו על הטיפול הדילטנטי בכל הענין הזה ככל שיהיה. ברור לכל בר-בי-רב שלא נוכל להתקדם כלל בענין עבר-הירדן, אם ניתקל בהתנגדות מאוחדת מצד דעת-הקהל הערבית בארץ-ישראל מכאן ומצד הממשלה מכאן. יהא זה ממש טירוף-דעת להרגיז את הנציב העליון על ידי שנעורר לפני זמנה בעיה שעם כל חשיבותה אין לראותה כדחופה בתכלית הדחיפות. ולעומת זה יהא זה כשלון קשה למדיניות הציונית אם ייכנע האמיר לבסוף ללחץ העתונות הערבית והקבוצות הערביות הקיצוניות (כך, על כל פנים, ייראה הדבר בעיני הקהל), ואם תיאלץ הממשלה בנסיבות הללו להגדיר מחדש את מדיניותה הנוגעת לעבר-הירדן. התפתחות כזאת היתה מחזירה אותנו למצב גרוע יותר ממצבנו לפני פתיחת המו"מ עם עבדאללה.

לפי שעה אסתפק בכך. כשיתחדש דבר שכדאי לספר עליו – אכתוב לך שוב.

אני מצרף בזה שני מסמכים נוספים, ואבקש ממך לעיין בהם – אם עוד יעמוד בך הכוח לכך, לאחר קריאת אגרתי הארוכה. האחד הוא מכתב שכתבתי ליעקובסון, ובו תכנית לפעולה מדינית לכמה חדשים בקהיר ובבירות. ביקורו שם יחול באמצע פברואר. לאחר הפסקה של שנים הרי זה נסיון ראשון ממין זה, ובטוחני שתתן לו את הסכמתך הגמורה. המסמך השני הוא דין-וחשבון שלי על ביקור בחיפה בשבוע שעבר. חיפה היא עתה בעיה חמורה, המדריכה הרבה את מנוחתי. מן הראוי להתאמץ ולכוון השקעות פרטיות ויזמה פרטית למקום זה, שמבחינת הענינים היהודיים הוא משמש אחת מנקודות התורפה החמורות ביותר בארץ-ישראל של היום.

ברכות לבביות לגב' וייצמן ולך,

שלי

(-) ח. ארלוזורוב