לדלג לתוכן

ידי משה על בראשית רבה/סב/א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| ידי משה על בראשית רבה • פרשה סב | >>
א • ב • ד • 

לדף המדרש לכל הפרשה במדרש

כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעיים דהיינו שישכב בחולי מעיים עשרה או עשרים יום וכדר' יודא בר אלעי שדרך חולי מעיים שאינם מתים פתאום אלא שוכבין על מטתם בחליים ונופל בו לשון גויעה שנגוע כל יום ויום מעט עד תומו אבל שאר חולי שמת בפעם אחת לא שייך לשון גויעה אלא מיתה כנ"ל:

י"ג נהרי אפרסמון לפי הקבלה הראו לו זה כנגד י"ג עקרים או י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. אבל הנכון הוא שהמספר הזה הוא לשון גוזמא כמ"ש רבי יהוסף הלוי גבי תליסר גמלי ספיקי טריפות ותליסר טבחי י"מ:

ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' תימה איך חשב לריק יגיעו הלא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ונ"ל מה שאמר זה הלשון לריק יגעתי ע"ד השאלה תפס לשון הכתוב ועיקרו כוונתו שהיה שכרו מעט מזעיר עד שחשוב לתוהו והבל לגבי השכר הגדול אשר ראה. א"נ שחשב שמא לקוצר זכותו היה אוכל שכרו בעוה"ז באשר שרבי אבהו היה עשיר גדול וקרוב למלכות כמו שמצינו בגמ' ונמצא יגע לתוהו וריק כי העוה"ז הוא הבל וריק א"נ לפי שהיה עובד מאהבה שלא על מנת לקבל פרס אמר כאילו היה בדעתו שאין לו תקות שכר עכ"ל י"מ וקצת מזה פירוש גם כן הר"ר שנ"י והברדיש:

ר' יהודה אומר הנר הזה. פי' הנר שקורין לאמפ"ע בל"א שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה לפי שאינו נוגע בו יד בני אדם ואין מכלין אותו וגם להפתילה הוא עושה פחם כמו שאמרו בבמה מדליקין לפי שהוא עושה פחם אבל בשעה שאינו כבה מאליו אלא ב"א מכבין אותו אזי משחיתין בנגיעה הכלי והפתילה כן האדם זקן כשמת מאליו אין לו שום צער אלא מעצמו יצא הנשמה ממנו אבל אדם נער יוצאת הנשמה ממנו כפיטורא בפי וושט וקשה להגוף ולהנשמה וכן משל ר' אבהו דרך המדרש שכל אחד מביא המשל לעצמו וחדא היא:

כך הקב"ה יודע אימת עונתן של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקן הה"ד דודי ירד לגנו לערוגת הבושם כל זה הוא בירושלמי ברכות פ"ב ובמדרש חזית פסוק דודי ירד לגנו ובקהלת פסוק מתוקה שנת העובד ע"ש ותמצא בפי' איך מרומז בזה הפסוק שהקב"ה מסלק את הצדיקים שלא בעונתן ע"ש: