טור מנוקד אבן העזר יז
אשת איש - בכלל עריות ולא תפשי בה קידושין.
במה דברים אמורים? - בודאי אשת איש, אבל ספק אשת איש, כגון שקבלה גט או קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או שגירשה בגט הכתוב בכתב ידו ואין עליו עדים כלל, או עד אחד, או שיש עליו עדים ואין בו זמן - אם קדשה אחר, צריכה גט משניהם.
וכן כל פסול שאירע בגט, כגון שגרשה בגט קרח, והיה במזרח וכתב במערב, או ששלחו לה בחוץ לארץ ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, ושאר פסולי גט דרבנן שיתבארו לקמן בהלכות גיטין בעזרת השם - אם קדשה אחר, צריכה גט משניהם.
ואם נשאת לשני - יש מהן שתצא, ויש מהן שלא תצא, כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם.
אשת איש שקבלה קידושין בפני בעלה - מקודשת, דכאילו אמרה גירשתני דמי, והאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה.
אבל אם נתקדשה לאחר שלא בפני בעלה, או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה - אינה נאמנת, שאז מעיזה כיון שהעד מסייעה ואין הקדושין כלום.
אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת - אפילו עד אחד, אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת לינשא.
ואפילו עד מפי עד, או אשה מפי אשה או עבד או שפחה, כשרים לעדות זה.
ופסולי עדות - אם פסולים מדרבנן, כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם, כשרים לעדות זה.
אבל פסולי עדות דאורייתא - פסולים.
ואם משיחים לפי תומם, כשרים.
בא אחד מהם ואמר 'הרגתיו' - תנשא, דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה.
כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: אם שנים מעידים שמת, אפילו אם יש הכחשה בדבריהם, נושאים את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו.
אפילו לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם - משיאין את אשתו.
והוא שראו צל צלו, דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא.
במה דברים אמורים? - בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב, אבל בעיר שלא בבור, אפילו לא ראו צל משיאים את אשתו.
כתב גאון: האידנא לא בקיאין בבבואה דבבואה היכי הוי, הלכך לא עבדינן בה עובדא.
כתוב בשטר "איש פלוני מת איש פלוני נהרג" - פליגי בה בירושלמי, חד אמר - משיאים את אשתו, וחד אמר - אין משיאין אשתו.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא אסיק כחד מינייהו.
ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא.
והרמב"ם כתב: מצאו כתוב בשטר "מת פלוני נהרג פלוני" וידוע שהוא כתב ישראל, תנשא אשתו. וכן מי שנשתתק, בודקין אותו אם נמצאת דעתו מכוונת וכתב "מת פלוני בן פלוני", סומכין עליו ותנשא אשתו.
אפילו שמעו מן התינוקות שאמרו "מת פלוני בן פלוני" - בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות, משיאין את אשתו, ואם[1] שומעין מהם שאומרים "הרי אנו באים מקבורתו".
ואין סומכים עליהם להשיא אשתו אלא אם כן יאמרו "כך וכך ספדנים היו שם וכך וכך הלכו אחר המטה" שיש דבר שמורה על הענין שהוא אמת.
עכו"ם שמסיח לפי תומו שמת ואינו מכוין לשם עדות - משיאין את אשתו.
וכן השומע ממנו ובא והעיד בפני בית דין, משיאין את אשתו.
כיצד מסיח לפי תומו? - כגון שאמר 'אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה', או 'כמה טובה עשה עמי' וכיוצא בזה, שמוכיח שאינו מכוין לשם עדות.
אבל אם מכוין לשם עדות, או שנראה שאמר כן כדי שיירא מפניו, כגון שאמר 'עשה דבר פלוני ואם לאו אהרוג אותך כמו שהרגתי לפלוני', אינו נאמן.
כתב הרמב"ם: יצא ישראל ועכו"ם מעמנו למקום אחר, ובא עכו"ם והסיח לפי תומו 'איש שיצא עמי מכאן מת' - משיאין את אשתו, אף על פי שאין העכו"ם יודע את האיש, והוא שאמר 'קברתיו'. עד כאן.
ואיני יודע למה צריך שיאמר 'קברתיו'.
התחיל העכו"ם להסיח לפי תומו, וחזר ושאלו לו, ואחר כך פירש כל הענין - קרוי שפיר מסיח לפי תומו.
כתב הרמב"ם ז"ל: שמע מערכאות של עכו"ם 'הרגנו לפלוני' אינן נאמנין.
וייראה מדבריו שאם אמרו 'נהרג בדין ושלא על ידם' - נאמנים.
ומדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל ייראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים.
בא אחד ואמר 'אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יוסף בן שמעון', ובא ואמר כן, ואנו מכירים פלוני הידוע בשם זה - אשתו מותרת, אף על פי שלא אמר בו סימן שנכירנו על ידו, ואין אנו חוששין שמא אחר היה ששמו כך.
ויש אומרים - דוקא כשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם, וגם לא שכיחי שיירות שעוברים שם, הא איכא חד מינייהו אין משיאין.
ורב אלפס כתב - אפילו שכיחי תרי בהאי שמא או שכיחי שיירות, משיאין עד דאיכא תרווייהו לריעותא.
וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
כתב הרמב"ם ז"ל: ישראל שאמר 'מת יהודי עמנו במקום פלוני, וכך צורתו, וכך וכך סימניו', אין אומרים באומד דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר 'שיצא מעמנו מעיר פלוני ומת', מחפשין באותה העיר - אם לא יצא אלא הוא תנשא. עד כאן.
וטעמא משום דקיימא לן סימנין לאו דאורייתא, ולא סמכינן בהו לענין איסורא.
יש נשים שאין סומכין על עדותן אם העידה לאשה שמת בעלה, מפני ששונאות זו את זו מתכוונת לקלקלה לאוסרה על בעלה.
ואלו הן: חמותה - ואפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה, כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה ומעידה שמת בעלה, אינה נאמנת.
וכן הכלה - לא תעיד לחמותה, ואפילו באה ואמרה 'מת בעלי ואחר כך מת חמי', שלפי דבריה אינה עוד חמותה, אפילו הכי אינה נאמנת.
ובת חמותה, וצרתה, ואשת אחי בעלה - שמא ימות בעלה או אחי בעלה ויהא צרות זו לזו.
ובת בעלה - לא תעיד לה, ולא היא לבת בעלה.
כל הבא להעיד על עדות אשה, אין צריך דרישה וחקירה.
ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה, שאפילו לא ראו אותו אלא לאור הנר והלבנה והכירוהו המעידים עליו שהוא הוא.
ראו אחד שאמר על עצמו שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי הוא מת שנחש נשכו, והלכו שם ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו - משיאין את אשתו.
אין מעידין עליו אלא אם כן ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו.
וכתב רבינו תם: דוקא כשאין שם אלא הראש, אז אין יכולין להכירו בטביעת עין אם לא יהא כל פרצוף שלם עם החוטם, אבל אם כל גופו שלם, אפילו אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם, יכולין להכירו בטביעת עין או על ידי סימנין מובהקין שיש להם בגופו.
ושומא - לא הוי סימנין מובהקין להכיר על ידה, לפי שעשויה להשתנות.
ואם אין מכירין אותו בטביעת עין - אפילו יש להם סימנין בכליו ובגופו, אין סומכים עליהם אם אינן מובהקין.
אין מעידין עליו אלא אם כן ראה אותו תוך שלושה ימים למיתתו.
במה דברים אמורים? - שהוא ביבשה, אבל אם היה במים, אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו, שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו.
והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים, וגם שאין בו מכה, אבל יש בו מכה או שלא ראוהו מיד בעלייתו מן המים, משתנה.
ואפילו אם היה ביבשה - אם אינו חבול בפניו, מעידים עליו לאחר כמה ימים, על ידי טביעת עין של גופו וצורתו.
ואפילו היה חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא על שלשה ימים, אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעת עין ואין יודעין מתי נהרג, תולין שנהרג תוך שלושה ימים ומעידים עליו.
נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, שאפשר שלא אכלוהו.
נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים, או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה מלאה יין או שמן מרותחת על גבי האש - מעידין עליו.
ראוהו צלוב, או מלא פצעים אפילו במקום שנעשה טרפה, או שחיה אוכלת בו - אין מעידין עליו, עד שראוהו שתצא נפשו.
וכתב הרמ"ה - דווקא שראוהו מגוייד בסכין המלובנת באור, והוא הדין נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אחר כך, כדקאמר רבי שמעון בן אלעזר 'מפני שיכול לכוות ולהחיות אחרי כן', אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה - מעידים עליו, כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן אלעזר וכן הלכה. עד כאן.
ואין נראה כן מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
במה דברים אמורים שאין מעידין על מי שחיה אוכלת בו? - במקום שאין נפש יוצאת בו, אבל אם ראוהו אוכל בו החיה במקום שנפשו יוצאת בו, כגון בלב או במוח או במעים - מעידים עליו.
ראוהו שנשחט בו שנים או רוב שנים - מעידים עליו.
ראוהו שנפל למים שאין להם סוף, והרי הם גדולים כל כך, עד שהעומד על שפתו אינו יכול לראות כל ארבע רוחות - אין מעידין עליו, שמא יצא לצד אחר.
ואם עד אחד מעיד 'ראיתיו מיד אחר שהועלה, והכרתיו על ידי סימנין שהיה לו בגופו' - נאמן.
אבל אם אינו אומר שהכירו על ידי סימנין, אלא על ידי טביעת עין - אינו נאמן.
במה דברים אמורים? - שראהו העד שנפל שם, דכיון שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי, ואמר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו, לפיכך אינו נאמן, אלא אם כן שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו על ידי סימנים.
אבל אחר שלא ראהו שטבע, נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה, ואפילו בטביעת עין בלא סימנים.
והוא שיראנו שלם בכל גופו, אבל אם אינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם, לא סמכינן אטביעת עין לחוד בלא סימנין.
ניסת על ידי שהעידו עליו במים שאין להם סוף - לא תצא.
נפל למים שיש להם סוף, ושהה שם כדי שתצא נפשו - תנשא לכתחילה.
וכן אם נפל למים שאין להם סוף, ובאו להעלותו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי וחיה - מעידים עליו להשיא את אשתו.
עיר שהקיפוה כרקום, וספינה המטורפת בים, והיוצא לדון - הרי הן בחזקת חיים.
לפיכך אין מעידים על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו.
ואפילו על מי שבעיר שכבשה כרקום, וספינה שטבעה בים, והיוצא ליהרג - נמי אין מעידים, שהם בספק חיים, ונותנים עליהם חומרי מתים וחומרי חיים.
עד אחד אומר 'מת', והתירוה להנשא, ובא עד אחר ואמר 'לא מת' - אפילו קודם שנשאת, מותרת לינשא, אלא משום לזות שפתים לא תנשא.
אבל אם בא השני קודם שהתירוה - לא תנשא.
ואם באו שנים פסולים לבסוף ואומרים 'שלא מת' - חשובים כאחד, ואם התירוה קודם שבאו לא תצא מהיתירה הראשון, לא התירוה עד שבאו לא יתירוה.
אשה אומרת 'מת', ושתים אומרות 'לא מת' - אף על פי שנשאת תצא.
שתים אומרות 'מת', ואחת אומרת 'לא מת' - אף על פי שלא נשאת תנשא.
אשה אומרת 'מת' ואשה אומרת 'לא מת', או עד אחד אומר 'מת' ועד אחד אומר 'לא מת', שנים אומרים 'מת' ושנים אומרים 'לא מת' - בכולן לא תנשא, ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא.
ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת 'ברי לי שמת' - לא תצא.
נשאת על פי עד כשר ואחר כך באו שנים ואמרו 'לא מת', או נשאת על פי אשה ואחר כך בא עד כשר ואומר 'לא מת' - אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא.
האשה בעצמה - נאמנת לומר שמת בעלה, ותנשא או תתיבם על פיה, ונותנים לה כתובתה, ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה.
במה דברים אמורים? - שאומרת 'מת בעלה והתירוני לינשא' לבד, אבל אם אומרת 'תנו לי כתובתי והתירוני לינשא', או אפילו 'התירוני לינשא ותנו כתובתי' - אין מתירין אותה לינשא.
והרמב"ם ז"ל כתב - בשניהם מתירין אותה לינשא, אלא שיש חילוק ביניהם לענין הכתובה כדלקמן.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.
יש לה צרה - אין עדותה מועיל להתיר צרתה, אף על פי שהיא מותרת הצרה אסורה, וחשבינן ליה כחי לגבי צרה ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן.
באו שתי הצרות אחת אומרת 'מת' ואחת אומרת 'לא מת' - זו שאומרת 'מת' תנשא, ואותה שאומרת 'לא מת' לא תנשא.
אחת אומרת 'מת' ואחת אומרת 'נהרג' - שתיהן מותרות.
במה דברים אמורים שהיא נאמנת על עצמה? - כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם.
אבל יש קטטה בינו לבינה, כגון שאמרה 'גרשתני בפני פלוני ופלוני' ובאו פלוני ופלוני והעידו שאינו אמת - אינה נאמנת אפילו יש שלום בעולם, לא שנא התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא, ואפילו אם עד מסייעה, אינה נאמנת.
ואם נשאת - כתב הרמב"ם ז"ל לא תצא כיון שהעד מסייעה.
וכן אם יש מלחמה ואמרה 'מת' אפילו בסתם - אינה נאמנת, אף על פי שיש שלום בינו לבינה.
ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת 'מת במלחמה', אינה נאמנת.
והרמב"ם ז"ל כתב בזה שאם נשאת לא תצא.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.
כתב הרמב"ם: כיון שיש מלחמה בעולם אפילו אומרת 'מת וקברתיו' - אינה נאמנת.
ואינו נראה כן בגמרא, אלא אפילו היא אומרת 'מת על מטתו' - נאמנת, אף על פי שיש מלחמה בעולם, כל שכן 'מת וקברתיו'.
ואם יש מלחמה בעולם ובא עד אחד ואומר 'מת במלחמה' - אינו נאמן.
וכתב הרמב"ם ז"ל שאם נשאת לא תצא.
ואם אמר העד 'מת וקברתיו' - נאמן.
וכתב הרי"ף דהוא הדין נמי בשנים במלחמה דאינם נאמנים אלא אם כן אומרים 'מת וקברנוהו'.
וראב"ד כתב - דאפילו אחד נאמן אפילו אם אינו אומר 'קברתיו'.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - דאחד אינו נאמן אלא אם כן אומר 'מת וקברתיו', אבל שנים נאמנים אפילו אם אינם אומרים 'קברנוהו'.
ואם יש רעב בעולם ובאה ואמרה 'מת' - אינה נאמנת, אפילו אומרת 'מת על מטתו', עד שתאמר 'וקברתיו'.
ואם באה ואמרה 'מת תחת המפולת שנפלה עליו', או שיש שילוח נחשים ועקרבים ואומרת שנשכו נחש או עקרב, או שיש דבר בעולם ובאה ואמרה שמת - בכל אלו דינו כמלחמה ואינה נאמנת.
ואם אומרת 'עישנו עלינו את הבית והוא מת ואני נצלתי' - אינה נאמנת.
'נפלו עלינו עכו"ם או לסטים והוא מת ואני נצלתי' - נאמנת, שאין דרכן להרוג הנשים.
בא בעלה אחר שניסת - לא שנא ניסת על פי עד אחד או על פי שני עדים, תצא מזה ומזה, וצריכה גט משניהם.
ואין לה כתובה משניהם.
ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה, אף על פי שאינם חייבין בפרקונה.
ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך לחזור.
ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה, והוא שבלו לגמרי, אבל מה שיש מהן בעין נוטלתו.
ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות, צריכה להחזיר.
ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון, אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון, [2]צריכה להחזיר.
ושניהם אין מטמאין לה אם הן כהנים.
ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.
ונפסלה מהכהונה, ומהתרומה ומהמעשר - אם היתה בת לוי.
מתו - אחין של זה ושל זה חולצין ולא מייבמין.
והולד מן השני - הוא ממזר מן התורה.
במה דברים אמורים שלא גירשה הראשון, אבל אם גירשה או מת, אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן. ואם החזיר הראשון, הולד ממזר מדבריהם.
ואם אחר שניסת אמרו לה 'בעלה היה קיים ומת', בן שנולד קודם שמת - ממזר מן התורה, ושנולד אחר שמת - ממזר מדרבנן.
ואם לא ניסת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה - אינה צריכה גט מהשני, ומותרת לחזור לראשון.
וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה.