ט"ז על יורה דעה רצד

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רצד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

חייבים בערלה. דכתיב את פריו ודרשינן את הטפל לפריו אבל גבי רבעי לא כתיב אלא פריו ולא את:

סעיף ג

האביונות והקפריסין והתמרות של צלף כו'. כצ"ל האביונות הן הפרי עצמו והקפריסין הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים והתמרות בתוך העלין גדלים כמין תמרים ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה. רש"י ורש"ל:

אבל בח"ל כו'. דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי ובחוץ לארץ מאחר דערלה דרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות. גמרא:

סעיף ד

מתשרי. דכתיב בתשרי מראשית השנה עד אחרית שנה דהיינו מתשרי:

ומ"ד יום. דאמרינן בגמרא כל קליטה שאינה קולטת בי"ד יום שוב אינה קולטת שלשים יום אח"כ לחשוב לשנה והיינו מ"ד יום:

ואם נטע ביום ט"ז. דחדש אלול הוא חסר:

כל הפירות שיחנטו בו קודם חמשה עשר בשבט. שאף שתשרי ראש השנה לנטיעותה חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות:

יש להם גם כן דין ערלה. הטעם כל שהוא חונט בין תשרי לחמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה ומאותה יציקה חונטין פירות הללו והרי הן כאלו חנטו קודם תשרי דחנטו משרף דקודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ראש השנה או פחות מכן. ר"ן:

ולאחר חמשה עשר כו'. פירוש הנחנטים אח"כ וכתב הרא"ש בהלכות ערלה יראה דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים:

סעיף ה

וי"א דלא שנא. וכבר זכרנו בסעיף ד' שזה דעת הר"ן:

סעיף ו

דין מעשר שני. דגמרינן קודש דכתיב ברבעי מקודש דמעשר שני:

סעיף ז

רק בכרם. דכתיב ביה הלולים ודרשינן חלולים פירוש דבר שמהללים בו טעון חילול וזהו יין שאומרים בו שירה על הנסכים:

סעיף ט

ובחוצה לארץ מותר. בפ"ק דקדושין (דף ל"ט) איתא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אמר ליה רבי זירא) והתניא ספק ערלה בחוץ לארץ יורד ולוקט ואי ודאי אסור בח"ל היכי מזלזלינן בספיקה אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור שמעינן מזה דאי לאו שנאמר בפירוש למשה דספיקה מותר היינו מחמירי' בספק דמה לי הפרש בין הלכה למשה מסיני ובין מקרא מפורש ומ"ה מתמה ב"י על הטור שכתב וז"ל שבארץ ישראל הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בארץ ישראל ספיקו אסור ובח"ל ספיקו מותר דמשמע דמשום דאינה אלא הל"מ ספיקה מותר והא ליתא דודאי שאר הל"מ ספיקה אסור אלא דכאן נאמר כן בפירוש כמו שזכרנו ונלע"ד דדברי הטור נכונים ומוכרח לומר כן דהוקשה לו בדברי רבי יוחנן שאמר סתמא ערלה בחוץ לארץ הל"מ דמשמע כשאר הל"מ והיה לו לפרש דבריו והלא במאמר השם יתברך למשה הוצרך לומר כן בפירוש שלא יטעה ולמה לא נזהר ר' יוחנן מזה ותו דהא אמרינן בכל דוכתי אמורא צריך לפרש דבריו וא"ל דסמך על) הברייתא שמביא המקשן דברייתא אינה גלויה לכל וכמו שמצינו באמת דר' אסי לא ידע הברייתא דהא אשתומם כשעה חדא ע"כ נראה דבאמת לא נאמר בפירוש דבר זה בהל"מ דספקה מותר כו' אלא דמוכרח לומר כן דאם לא כן יש קושיא גדולה למה הוצרך השי"ת לומר בארץ ישראל בפסוק איסור ערלה ובחוץ לארץ הל"מ ולמה לו פסוק בארץ ישראל וכן מקשה בר"פ השוחט וקרא דושחט למאי אתא כיון שהלכות שחיטה הל"מ מכ"ש כאן דקשה שיש שינוי בלימוד אסור זה דבארץ ישראל הוא בפסוק ובחוץ לארץ בהל"מ אלא ודאי דבזה גילה לנו הוא יתברך דיש בזה חילוק דין דהיינו בח"ל קיל בספיקה ומאי דאמר בגמ' אימא כך נאמרה הכי פירושו אימא את דלכך נאמרה הל"מ ונשתנה מארץ ישראל לגלויי דספיקה מותרת ופי' זה נראה מוכרח בגמ' גם כן מלשון אימא שהוא מיותר לכאורה ולפי דברינו ניחא ואם כן יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שינוי באזהרת איסור זה דבארץ ישראל נכתב בפסוק ובח"ל הל"מ הלכך יש חילוק ביניהם וכפי מה שכתבנו. ודבר זה נראה נאה ומתקבל בגמרא ובטור בעזרת הצור:

ובסוריא. היא שכבש דוד ואיכא בה קצת קדושת א"י:

וכ"ש שכרם שהוא ספק כו'. כלשון סעיף זה כן הוא בטור ופירשו בו בדרישה דהיינו בסגנון שלפניו דהיינו לקנות מהענבים הנמכרים חוצה לו אבל א"ל דבכל ענין מותר דאם כן משמע אפילו בידים ילקוט ישראל משם וזה אסור והוכחתי ממ"ש הטור בסי' רצ"ו בתחלתו דבספק אם נזרע שם ירק באיסור דלא ילקוט ממנו ישראל בידים ק"ו בערלה שהיא הל"מ שאסור לישראל ליקח בעצמו מן הספק וס"ל להטור דבערלה שהיא הל"מ בח"ל אסור לקנות אם רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אבל בכלאי הכרם שאינו אלא דרבנן בח"ל הקילו בזה ואינו אסור אפילו רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אלא שאסור לישראל ללקוט משם עכ"ל בקיצור ולא נהירא לע"ד דא"כ קשיין דברי הטור רישא אסיפא דברישא כתב רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה משמע דוקא אערלה הוי קפידא שלא יקח העובד כוכבים בפני הישראל אבל ברואהו מרחוק לוקט מן הכרם הזה שיש בו איסור והיתר מותר ליקח ממנו וכמ"ש בהדיא אפי' יודע שהובאו מאותו הכרם והיינו שראהו דמה לי ידיעה או ראיה ובסיפא צריך דוקא שיקח מהעובד כוכבים חוץ לכרם שהוא ספק ודוקא בלא רואה אותו לוקח משם והלא ק"ו הוא דפשיטא דחמיר טפי ביש איסור ודאי אלא שאין ידוע אם לקח ממנו מאם יש ספק אם יש כאן איסור כלל כמבואר בסימן ק"י לענין ס"ס ומו"ח ז"ל כ' דגם ברישא אסור אפי' ברואה אותו לוקט מכרם זה אע"פ שאינו רואה בפירוש שלוקט מן הערלה והא דקאמר שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה היינו מנטיעות שיש שם ספק ערלה ואין זה במשמעות כלל שיכתוב הטור לשונו דרך דרש ותו דהא בהדיא כתב אפי' יודע שהובאו מאותו כרם והיינו ראיה. ועוד קשה על דרך בעל הדרישה למה יהיה באמת אסור לישראל ליקח בעצמו מכרם שיש בו ספק ערלה דהא הל"מ אמרה בפירוש ספיקו מותר ומאי טעמא נאסרנו אנחנו ותו דלמה לו לטור לסיים שהוא מותר שזהו יתור לשון לגמרי אם קאי על שלפניו על כן נלע"ד דודאי כל שיש ספק בדבר אדרבה קיל טפי בערלה מכלאים. וטעם נכון בדבר דגבי כלאים יש ספק איסור אף ע"פ שהוא מדרבנן מכל מקום כל הרחקות שנוכל לעשות לכתחלה אמרינן הרחק מן הכיעור משא"כ בערלה שבפירוש אמרה תורה דספיקו מותר אם כן כל שאין ודאי ערלה אין מקום להחמיר והיתר גמור יש בדבר כאלו ודאי לנו שאין שם ערלה. וזה דבר מסתבר מאד ומ"ה אמר הטור בספק ערלה דאם יש איסור והיתר ואז אין לנו ספק אלא מאיזה מהן לקח העובד כוכבים וה"ה אם לקחן ישראל ולא ידע מאיזה מהן לקח אלא דאורחא דמילתא נקט שדרך הישראל להיות נזהר מערלה ע"כ מותר כאן דהתורה התירה בפירוש הספק רק הודאי אסרה תורה דהיינו שרואה שלוקח העובד כוכבים מודאי ערלה וע"ז סיים דכ"ש אם בכרם שיש בעצמו ספק אם יש כאן איסור לגמרי שמותר הישראל ליקח ממנו דעדיף טפי ספק איסור מספק תערובת איסור וכמ"ש לעיל אבל בסי' רצ"ו דמיירי בכלאים דבספיקו יש עכ"פ צד איסור לכתחלה עשו הרחקה דאפי' מספק לא יקח הישראל בידים אלא העובד כוכבים יקח משם וזה עשו להרחקה יתירה כיון שיש בו צד איסור אלא שהוא ספק משא"כ בערלה שספיקה כודאי היתר כנ"ל נכון אלא דיש להקשות לכאורה ממ"ש בגמ' פ"ק דקדושין דפליגי רב יהודה אמר שמואל ועולא א"ר יוחנן דשמואל ס"ל ערלה הלכות מדינה פירוש שהנהיגו כך ור' יוחנן ס"ל הלכה למשה מסיני א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואלו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט ומשני הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט כו' משמע מזה דחמיר טפי לדעת המקשן בספק ערלה מספק כלאים וכן פרש"י בדברי המקשן וזה סותר מה שאמרנו כאן ואחר העיון תמצא הכל על נכון דודאי כיון דקי"ל הל"מ נאמרה להקל בספק ודאי כל ספק שבעולם מותר וכמו שאמרנו ואין בזה צד חומרא וקיל מכלאים ובזה עצמו הוא פי' דברי המקשן שהוא עולא דס"ל כר' יוחנן וה"ק לדידי דס"ל הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דאני מפרש המתני' של ערלה דה"ק בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט האי ובלבד הוא פי' על הרישא דהיינו שכל זמן שאינו רואה אותו לוקט מן הערלה בודאי אלא יש צד ספק אז יורד ולוקח ממנו משא"כ בכלאים שהוא מיירי ג"כ בספק כלאים לדעת הטור סימן רצ"ו ששם יש חילוק בין ספק לספק דבספק אם יש שם איסור כלאים מותר לקנות מן העובד כוכבים אבל אם ישראל עצמו הולך לאותו כרם אסור ליקח ממנו בידיו נמצא שאין הפירושים של ערלה וכלאים שוים דבערלה הוה פירושו לפי הדין של הל"מ ובכלאים פירושו לפי הדין של איסור מדברי סופרים אלא לדידך דגם בערלה הוה הלכות מדינה ולמה יהיה שינוי בהם בין ספק ערלה לספק כלאים ומשני לשמואל תני כו' נמצא לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דבח"ל ערלה הל"מ שפיר נשאר החילוק כמו שהיה לדעת המקשן והוא עצמו דברי הטור כפי מה שזכרנו וכמ"ש לעיל ונמצא שבכרם ספק ערלה יש היתר אפילו לישראל ללקוט משם וזה נ"ל מכוון בלשון הרב המובהק רמ"א ז"ל שכ' כאן וכ"ש שכרם שהוא ספק כו' ושינה קצת מלשון הטור שהטור כ' ואצ"ל כרם כו' בלא שי"ן ורמ"א כ' שכרם בשי"ן אלא להורות דעל הכרם עצמו קא מכוין שהכרם הוא עצמו מותר בלי שום הצטרכות למכור עובד כוכבים בחוץ וכן הוא במרדכי פ"ק דקדושין בהג"ה וז"ל שאלו על כרם שהיו בו ד' או ה' נטיעות של ערלה ולא נודעו מקומם ואסר מ"ו כל הכרם ולי נראה הלכה למעשה דהכל מותר אפי' לאכול מהאשכולות במחובר לקרקע כו' דספק ערלה מותר הל"מ עכ"ל והנה בספק כלאים לכל הדעות בגמ' אסור ללקוט ביד אלא ש"מ ברור כמ"ש דבזה עדיף ערלה מכלאים כל שהספק נעשה כבר והרמב"ם יש לו דרך אחרת מן הטור ומקיל אפי' בודאי לעשות ממנו ספק בענין שלא יראה שהעובד כוכבים לוקט ממנו וכן הוא גם דרכו של רש"י ולענין הלכה פסק הש"ע כדברי הטור שהם לחומרא והכל נכון בסייעתא דשמיא בלי גמגום:

סעיף יא

וטומן בתוכו. שירא שמא ימצאוהו דורכי ענבים רש"י וכתבו התוס' וא"ת יהא אסור משום יין נסך דרובא דעלמא עובדי כוכבים נינהו וי"ל דרוב גנבי ישראל עכ"ל פי' באותו זמן היה כן ועי' בסי' קכ"ט דבעינן שרוב הכרמים בסביבותיה היו של ישראל:

אבל ענבים כו'. דזה מטמין שלא בשעת בציר ואין שם אז דורכי יין וכ"פ הרמב"ם ויש להקשות דבגמרא אמרינן על האי הכשר דיין דנקט כאן לימא משום דס"ל כר' חנינא דס"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני דבלאו הכי מותר משום טעמא דנקט כאן שאין מצניעין שם יין אבל ענבים מצנעי משמע דלפי מאי דקי"ל כר' חנינא מותר בכל גווני אפי' בעינבי וכ"כ הרא"ש להדיא שם בפ' לא יחפור וכן הקשה בפרישה בשם רש"ל וע"כ כתב דהטור לא דק ונראה דהוכחת רמב"ם וטור מדמסיק אבל עינבי כו' דאי ס"ד דהגמרא אמרה סברא זו שאין מצניעין שם יין של כרם זה דרך דחיה בעלמא למה לו לומר חילוק דעינבי ויין כיון שהסברא לא נשארה קיימת אלא ודאי דאף למאי דקי"ל כר"ח דהולכין אחר הרוב מ"מ סברא חזקה דמכרם זה גנבום וכמו דאמרינן בכתובות פ' המדיר כאן נמצאו כאן היו וכן לענין חמץ בפסח זכרוהו הפוסקים וזה עדיף טפי מקורבה דמוכח דכתבו התוס' בפ' לא יחפור דלא אזלינן בתר הקורבה והכא לכ"ע אזלינן וע"כ כ' הטור וש"ע שקרוב הדבר כו':

סעיף יב

זה וזה גורם. פי' הפרי דאיסור וקרקע דהיתר גורמין לאילן שיבוא ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זה וזה גורם היה אסור לעולם כדין ערלה:

סעיף יג

ואם התנו כו'. כמו לענין שבת כמבואר ריש הל' שבת:

כנגד אותן הפירות. זה דעת הרמב"ם ושם כתוב כאן בזה הלשון אם התנו בזה אסור ודקדק מו"ח ז"ל דדוקא בהתנו מתחלה גם ע"ז שיבואו לחשבון אז אסור אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהעובד כוכבים יאכל ג' שני ערלה והישראל ג' שני היתר א"כ מדינא אין שם חשבון הלכך אפי' באו לחשבון אין שום איסור דמתנה הוא שמוותר כנגדו שיאכל ישראל נגד הפירות שאכל העובד כוכבים בשני ערלה עכ"ל ולעד"נ שזה אסור דכיון שחולקים ביחד פירות אומרים כן בפירוש יהיה מאיזה צד שיהיה מ"מ אי לאו שאוכל עובד כוכבים פירות איסור לא היה מסכים ליתן לו כ"כ פירות של היתר וכיון שאומר כן בפירוש הוה כמחליף כו' ורמב"ם דכ' אם התנו בזה הוא לרבותא דאף ע"פ דברישא אמר דהתנו תחלה מהני מ"מ תנאי כזה לא מהני אפילו בתחלה וכ"ש בלא התנו תחלה וכן מוכח כוונת הרמב"ם שהרי בפ"ו מהל' שבת כ' ג"כ דינים אלו ולא כ' שם אלא אם התנו תחלה שיהיה שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגדו לישראל לבדו מותר עכ"ל. ואם איתא דיש כאן היתר כשבאו לחשבון אם לא התנו תחלה היה לו להודיענו זה גם לענין שבת אלא פשוט שלרבותא כ' כאן כן וגם בהל' שבת קמ"ל רבותא זאת דצריך שבתנאי הראשון יהיה בדרך זה שלא יהיה ע"פ החשבון של השכר אלא הן רב הן מעט ואם לא עשה כן לא מועיל התנאי שלו תחלה וכ"ש אם לא התנה שאסור אח"כ לעשות ע"פ החשבון וכן משמעות הטור בהדיא שכ' אפילו התנו תחלה אם באו לחשבון כו' אסור וכן הש"ע כאן כ' ובלבד שלא יבואו לחשבון משמע בכל גווני וכן עיקר הן כאן הן לענין שבת כנלע"ד:

ויש מתירין כו'. דדוקא לענין שבת אסור בלא התנו תחלה משום שהעובד כוכבים שליח שלו לעשות מלאכה האסורה לו משא"כ כאן הרי המלאכה מותרת אפי' בערלה ואי משום שאוכל הפירות ונמצא שנהנה מפירות ערלה כאלו מכרן אין כאן נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י:

סעיף יד

מותר לומ' כו'. בב"י נתן טעם ע"ז בשם רבינו ירוחם כי העובד דינו שיטול פירות ולפ"ז צ"ל דס"ל כיש מתירין שזכר רמ"א בסמוך דלדעת הרמב"ם דלעיל לא אמרינן כן וא"כ לא היה לו לש"ע להביא דין זה כיון שפסק בסעיף י"ב כהרמב"ם וי"ל דטעם אחר יש בזה דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע שלו לעבדה והוה כמו מכרה במעות וזה מותר לכ"ע:

סעיף טו

מאחר שלא באו לעולם. לא ידעתי מקור לזה ותמוה לי למה בעינן בסעיף י"ב התנו דוקא בתחלת השותפות אמאי לא מהני גם אח"כ כל זמן שלא גדלו הפירות כמו כאן וא"ל דכאן שאני שכבר קיבל המעות קודם שבא האיסור לעולם דא"כ לא היה לו לומ' סתם מותר למכור אלא דוקא שיקבל המעות קודם וא"ל טעם ההיתר כאן שהמכירה אינה מכירה מאחר שלא בא לעולם וא"כ הוה כאלו קיבל המעות בחנם מהעובד כוכבים הא לאו מילתא היא דא"כ לר"ת דכסף בעובד כוכבים אינו קונה אלא במשיכה כמ"ש לקמן סי' ש"ך יהיה מותר למכור לעובד כוכבים פירות ערלה בכסף וזה ודאי אינו וצ"ע דין זה:

סעיף טז

ואחד המרכיב כו'. בפ"ק דר"ה הקשה הר"ן דהא אמרינן בספרי דמרכיב אין בו משום ערלה ותירץ דהתם שהרכיב נטיעה ילדה באילן זקן שבטל לגביה ואפי' ילדה בילדה נמי לכי מטו ג' לילדה ראשונה שריא גם שניה אבל הכא מיירי שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה ע"כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה א"נ באילן סרק הרכיבה אע"ג דעביד איסורא מ"מ יש בה דין ערלה ע"כ וב"י הביאו בסמוך ורש"י כ' בפרק משוח מלחמה על מה דאמרינן ילדה בזקנה בטילה לגבה ואין בה דין ערלה דהא דתנן המרכיב חייב בערלה היינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתה וא"כ גם דברי הטור וש"ע כאן מתפרשים כן שהרכיב ענף היתר בנטיעה ילדה שאף הענף נתחייב בערלה והיינו כל ימי משך האיסור של הנרכבת וכמ"ש הר"ן:

אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו. בב"י בשם הר"ן מביא מירושלמי דאף אם לא נפסק מן הראשון נוהג בה ערלה כל שאינה יונקת ממנה אלא מעצמה ואמרינן מאן מוכח ומשני מאן דאכיל דלאו דילי' בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מהאב היא הופכת עלין שלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב ע"כ:

סעיף יט

שבא עמו בלא תוספת. ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך א' לחבירו כלל כיון דסגי בעפר הראשון:

סעיף כג

ואין דעתו לצורך אכילה. דכתיב כל עץ מאכל את שהוא למאכל דוקא:

בין אילן לאילן. כמבואר בח"מ סימן רט"ז:

סעיף כח

עובד כוכבים שהיה מוכר פירות כו'. בגמרא סוף יבמות אמרינן כן והטעם שלהשביח מקחו אומר כן ועיין מ"ש בסי' קכ"ב סעיף ו' אם לא שייך להשביח מקחו. בטור סי' זה יש ט"ס וכצ"ל עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר מאתים על התוספת אסור כו' עכ"ל: