ט"ז על יורה דעה רלו

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רלו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ הוה ליה תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש סימן רל"ב סעיף ה' אמר כל פירות שבעולם עלי כו' וכ"כ הרא"ש סוף פ"ג דשבועות:

שזרקתי לים ולא זרקתי. פי' או לא זרקתי ועבר על שבועתו כפי מה שהיא:

שבועות ביטוי. פי' שאלו נכללים בכלל נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והיינו כל דבר שבידו לעשותו דכתיב ביה להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות דהיינו לעצמו כגון שלא אוכל משא"כ דבר שביד אחרים שכ' אחר כך וכן הרעה לאחרים אינה בפסוק של ביטוי אלא נכללים בשבועת שוא ואין שם קרבן אלא עבירה היא בידו:

סעיף ב

לקיים המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן:

הרי אלו משובחין. שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא:

מכל מקום כשהיא רוצה כו'. ואם אינה רוצה הוא חייב משום שבועת שוא שבשעה שנשבע שישאנה נשבע לשוא שהרי אין בידו לכופה לכך ונראה דמודה דעה זאת באתן מנה לפלוני שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שאי אפשר לו כלל לקיים הנשואין כל שהיא מעכבת והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתבעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כן הוא תוכן דברי ריב"ש סימן שפ"ז שהוא בעל היש אומרים כאן ואם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואחר כך לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוא נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן שהבאתי בסימן רל"ז סעיף ו' למדתי שצריך התרה דחיילה השבועה מחמת כולל דהא כל שהיא תרצה להנשא חל עליו איסור אחרת משום הכי גם עכשיו שהיא אינה רוצה מכל מקום השבועה חלה וצריך התרה כן נראה לי ואע"ג דבלאו הכי יש כולל כיון שחל על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כמ"ש רמ"א סי' רל"ט סעיף ח' מ"מ נפקא מיניה אם נשבע בפירוש מכל אשה שהיא בת בנים:

סעיף ג

צריך ליזהר בשבועתו. כ"כ רמב"ם והטור כתב על זה ואיני מבין דבריו שהרי אין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בקונם כו' וכן נראה ליישב דהרמב"ם סבירא ליה כרמב"ן סוף סי' ר"ו דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרו בלשון נדר מהני ע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור את שלו על חבירו בלשון נדר אלא שהוציאו בלשון שבועה ע"כ צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס:

סעיף ד

שנים שהם שנים. בב"י מביא עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:

ואוכל לאלתר. הטעם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:

סעיף ה

שהוא גוזמא קצת כו'. אין לדברים אלו הבנה דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה) ובלבוש כתב בזה לפי שדרך העולם להחזיק דבריהם בקצת גוזמא גם זה אינו מכוון דמכל מקום היאך ישבע על זה כיון שאינו אמת ומקור דין זה הוא ממרדכי פרק שבועות שתים והכי איתא התם בירושלמי אמר חזקיה הדין דמשתבע על תרין שהן תרין לוקה משום שבועת שוא והקשה רשב"ם דמתני' אמרה דוקא כשנשבע על דבר שאינו אמת אבל על דבר אמת אין כאן שוא ותירץ דהיכא דהוה קצת גוזמא להחזיק דבריו אין זה שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שמאמת מה שא"צ הרי זה שבועת שוא עכ"ל הרי שלא בא להתיר רק מי שנשבע על דבר שהוא אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה היא צריכה לו וכ"ש אם הוא יותר גוזמא שיכול לישבע שהוא אמת דאין שבועה זאת בחנם אא"כ נשבע על מה שהוא פשוט בעיני הכל שהוא אמת שהשבועה היא בחנם ואם נתכוין גם רמ"א לזה לא הוצרך לכתבו דהא כבר כתב המחבר בסעיף ד' על דבר שהוא ידוע לכל ונכללו בו דברי המרדכי ותו דלא היה לו לרמ"א לכתוב זאת בסעיף זה דמיירי מדברים שהם שקרים בעיני העולם ועל כן אין ללמוד שום קולא מן הג"ה זאת להשבע על דעתו שהוא קורא שם על איזה דבר שלא כדרך העולם ובהדיא אסיקנא ברי"ף פרק שני דשבועות דלא אזלינן בתר דעתיה דהוא מכנה שם זה דכיון דכ"ע לא קרי ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוי ליה שבועת שוא ע"כ אלמא לא מהני מה שחושב בדעתו אלא כשכל עולם או רוב קורין אותו השם לאותו דבר שקורא הוא אותו אבל אם מקצת קורין אותו כך בטלה דעתו ג"כ דדוקא לענין ממון אמרינן ריש פרק המניח דרובא קרי לכדא כדא כו' דלא אזלינן בממון בתר הרוב אבל לא בשבועה החמורה כן נ"ל פשוט והרוצה ללמוד קולא מהג"ה זאת אין לו שורש ועיקר וכמדומה לי שרמ"א לא עיין בדברי המרדכי עצמו רק בסימני המרדכי על כן כתב כן:

אסור לאכול מצה. דחייל עליו שכלל כל מצה בשבועתו אפילו שאינו של מצוה:

דוקא במצות עשה. פירוש שיש מצות עשה לעשות איזה דבר ונשבע עליו בכולל שלא יעשה גם המצוה אבל אם נשבע על לא תעשה שהוא יעשנה וכללו בדברים אחרים שיעשה לא מהני שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך:

סעיף ו

השני פטור משבועתו. הב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם והשר משאנ"ץ וכתב שהביא רבינו ירוחם ראיה מפ"ק דסוטה ונ"ל שהראיה היא מדאמרינן סוף פ"ק דסוטה שאמר משה ליוסף הגיע השבועה שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם) והגיע השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך כו' ונ"ל מראיה זו להכניס דבר כללי בדין זה דקשה לי למה האריך משה לומר שהגיע השבועה שנשבע הקב"ה שיגאל אותנו והיה די לו לומר הגיע השבועה שהשבעת אותנו אלא ברור הוא שהקדים בזה כיון שרוצה לסיים ואם לאו אנו מנוקין משבועתך דמשמע לעולם ואי לאו הקדמה זו הי' מוכרח לילך לשם פעם אחרת אחר עצמותיו דאע"פ שאמר יוסף בשעת השבועה והעליתם את עצמותי מזה אתכם מי יימר דאתכם דוקא דלמא הכי קאמר אם יהיה אפשרות ליקח אתכם תקחו אתכם ואם לאו תבאו פעם אחרת אבל כיון שאמר יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם וגו' שהוא לשון מיותר לכאורה אלא ודאי שעיקר השבועה תלוי בפקידה זאת ועל כן הקדים משה שהגיע זמן הפקידה שיהיו נגאלין על כן אנו מנוקין לגמרי אם לא תראה עצמך ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים) אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי ואירעו אונס להמקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל בענין שאם קבל עליו לתת איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן כיון שהוא אונס אדעתא דהכי לא חייב עצמו מ"מ זה העושה מקח גם כן לא התקשר אלא אם יבוא לאותו זמן כיון שהזמן גורם זה והוא עיקר בו משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כל כך ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל זה וכן מצינו לענין מכירה שמוכר אדם לחבירו לזמן ועייל ונפק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח כדאיתא בח"מ סימן ק"צ סעיף ט"ז ומבואר שם סעיף ט"ו דהיינו בדידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלאו הכי לא וכן הרבה כיוצא בזה שהתנאי שהמעשה תלוי בו דוקא אז אם לא נתקיים התנאי בטל המעשה ואם אינו תלוי בו לא נתבטל המעשה משום הכי נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד מהם לעשות הנשואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זה את זו כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזמן ההוא ויש עוד ראיה ממה שכתוב בסימן רכ"ח סעיף מ"א בשם הרא"ש דאף שעבר הזמן חלה השבועה וכפי מה שהבאתי שם לשון הרשב"א ותשובת רמב"ן מבואר לכ"ע שאין שבועת הנשואין בטלה בשביל ביטול הזמן דודאי אם עיכב אחד מהם במזיד ועובר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור לגמרי ממנו אפי' אח"כ כשירצה השני דהשבועה לא חלה אלא באופן שכל אחד יקיים מה שנשבע ואם יעבור אחד מהם על שבועתו אפי' על דבר קטן כל השבועה של זה שכנגדו בטלה משא"כ אם שניהם מוכנים רק שהאונס מעכב לאחד מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו על פי חכם זהו דבר ברור ועל כן כתב מהרי"ו סימן קל"ו ומביאו רמ"א בסמוך דבאם העביר המועד דפשיטא דאם הוא באונס לא בטלה שבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמן המוגבל ואינו ברור שהיה אונס הוי לי' כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אותה בו בזמן אלא שמכל מקום ילך זה ויתיר שבועתו ונראה דאף על פי שכתב שם מהרי"ו דהיתר זה אינו אלא לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות ומשום פרוצות דהיינו דלמא אניס הבעל במה שלא בא וסברה שלא אניס ה"נ שמא אניס הוא על כן צריך להתיר השבועה. וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל הקשה על מהרי"ו והלא הדבר ידוע דלא קבל עליו חרם או תקיעת כף אלא על תנאי זה שיבוא למקום פלוני למועד שקבעו ביניהם וכיון שלא בא אפילו הוי ליה אונס אין על האחר שום עונש ומותר לישא אחרת לכן נראה דקבלת השר משאנ"ץ עיקר וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמלתא ולא כהרב בהגהות ש"ע עכ"ל ודבריו אלה דברי תימה הם כמו שנתבאר ובודאי גם השר משאנ"ץ לא הקיל באונס שהרי כתב לשון המעכב דמשמעותו שהוא המעכב במזיד ולא דיבר כלל מאונס אלא באונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עוד כתב מהרי"ו שם דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים עכ"ל ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים הקנס לא יפטור את החרם כו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים על כן נראה שצריך התרה לזה) החרם על פי חכם כן נראה לי: