ט"ז על יורה דעה רלד

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רלד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

והגיע הגט לידה. ב"י פירש דקמשמע לן כיון שהגיע גט לידה אף על פי שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה על תנאי או לאחר זמן אינו יכול להפר עד כאן לשונו וקשה דדבר זה כתוב בהדיא בסעיף שאחר זה ונראה לי דקאי אעושה שליח להולכה שמפורש באבן עזר סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו:

סעיף ד

באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף ע"פ שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט:

סעיף ה

לחייבי עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות וקידושין תופסין בהם:

חייב במזונותיה. בטור כתוב כגון בוגרת ששהתה י"ב חודש ונתקדשה או אלמנה ונתקדשה ושהו אחר הקידושין שלשים יום כו' לפי שהבוגרת אף על פי ששהתה כבר י"ב חודש להכין תכשיטיה מ"מ צריך עוד שלשים יום אחר הקדושין כמבואר באבן עזר סי' נ"ג אלא ששם כתוב מיום התביעה שתבעה להנשא וכאן ג"כ הכוונה כך היא שאחר הקידושין צריכה שלשים מן התביעה ולהכי לא כתב כאן מיום הקידושין אלא אחר הקידושין וסמך על מה שכתב בגוף הדין בא"ע ומ"ש ולא האב מפר לבדו על כרחך לא קאי אבוגרת דהא בבוגרת אין לאביה שום זכות בה אלא קאי אקטנה ונערה שנתארסה ולא הכניס בוגרת אלא לענין שאין הבעל יכול להפר לה:

קודם שנתארסה. דהכי משמע לשון הפסוק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה דארוס מיפר בקודמין משום שותפות דאב אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה כ"כ הרא"ש ריש פ' נערה:

שניהם ביום אחד. כ"כ הטור בשם רמב"ם וטעמו מדכתיב גבי ארוסה ושמע אישה ביום שמעו והאי ביום שמעו אין לו פירוש דפשיטא שישמע באותו יום שישמע אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה ושמע אביה וגו' על זה אמר שגם הבעל ישמע ביום שמעו דאב דוקא והי"א הוא הרמב"ן סבירא ליה דביום שמעו קאי אדבתריה דכתיב ביום שמעו והחריש לה וגומר דלענין החרישה תלוי בכל היום אבל לענין הקמה תיכף סגי דאם מקיימו לא מועיל תו הפרה דאב כלל וכמ"ש בסעיף ו' כן נראה לי טעמו ולענין הלכה כתב הטור על דברי הרמב"ן והכי מסתבר אבל מדברי הש"ע משמע להחמיר כרמב"ם דספק דאורייתא הוא:

סעיף ו

ונשאל על ההקמה. אף על גב דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל כאן בארוסה שצריך שותפות האב צריך שלא יהא מפסיק שום הקמה ביניהם שכיון שיש שעה אחת שלא תועיל הפרת השני דהיינו אחר ההקמה של הראשון שוב לא תועיל לעולם אף על פי שיהיה נשאל על ההקמה והב"י בשם הרשב"א הקשה מ"ש ממקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה לחכם והתיר לה דמקודשת דנעקר הנדר מעיקרא ה"נ נעקרה ההקמה וכאלו לא היתה דמי ודחק לתרץ שמ"ש וקיים א' מהם קאי על האב דוקא והוא תירץ שאינו מספיק וכל הפוסקים לא חילקו בזה וקושיתו תירץ הר"ן דף ס"ז דשאני כאן דכשהפר הראשון נשאר חלק ב' קלוש ולא מהני ביה לאצטרופיה להפרה הקודמת כיון דבטל שעה אחת:

סעיף ז

אין היבם מפר. בטור כתוב לבדו ורצונו לומר כיון שהוא לבדו ונתרוקן רשות האב כבר ממנה בשעת הנשואין שוב אין לה הפרה כלל אפי' בשותפות האב:

סעיף ח

עד שתכנס לחופה. זהו דעת הטור אלא שהב"י תמה עליו וכתב שהמסקנא בפוסקים אינו כן אלא מסירה לבעל הוה במקום חופה להפרת נדרים וכדעה ראשונה דהכא ונ"ל שדברי הטור הם ע"פ דברי הרא"ש ז"ל שכ' בפ' נערה שנתפתתה דקי"ל כשמואל דאמר לירושתה מהני המסירה אבל לא לתרומה והטעם דאמרינן דבזה מוחל האב על הירושה כמו שפי' רש"י בגמ' שם דף מ"ח משמע דהפרת נדרים שהוא איסור דומה לתרומה ולא נכנסה לרשותו עד החופה ואע"ג שהתוס' כתבו דלאו דוקא ירושה דה"ה לכל שאר דברים כמו שהביא ב"י מ"מ כיון שהרא"ש כתב לחלק בין ירושה לתרומה לחוד משמע דדוקא ירושה קאמר וכפי' רש"י כן נ"ל לדעת הטור ולפי דעת זאת צ"ל דאפילו הנדרים שנדרה בין מסירה לחופה ג"כ לא יוכל להפר כיון שמרשות האב יצאה בעת ההיא ולרשות בעל לא נכנסה ממילא אם ירצה להפר אחר החופה הוה מיפר בקודמין ואין הבעל מיפר בקודמין אלא דקשה ממה דאיתא בפרק בתרא דנדרים דף פ"ט זה הכלל כל שיצאה מרשותו שעה אחת אין יכול להפר ומפרש בגמרא דאתא לאתויי דאם מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא"ש דהיינו אם נדרה וגירשה והחזירה שאין הבעל מפר בקודמין עכ"ל משמע מטעם דגירשה בינתיים אין יכול להפר אפי' אחר שהחזירה ונעשה בעלה אבל בלא גרושין בינתיים מפר מה שנדרה אחר המסירה לשלוחיו וע"כ נראה לדעת הטור דסבירא ליה מצד חומרא בעלמא אינו מפר אחר המסירה לשלוחיו עד שתכנס לחופה אבל מ"מ ודאי כאשתו היא מאותה שעה שאחר שתכנס לחופה מפר ביום שמעו אפי' מה שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה ואין זה נקרא מפר בקודמין כיון שאף אותה שעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפיר לה אז כן נ"ל להכריע מאחר שבאמת כל הפוסקים סבירא להו דבמסירה לשלוחיו מהני להפרת נדריה כמ"ש ב"י וכ"כ בפסקי הרא"ש שחיבר הטור עצמו בפרק נערה שנתפתתה דלכל מילי מהני מסירה לשלוחיו חוץ מתרומה:

סעיף י

עד שכנסה אינו יכול לחפר. דבשעה זו יצאה מרשות האב מחמת נישואין שלה ואין הבעל מפר בקודמין:

משארסתיך יהו מופרין. אע"ג דגם מה שנדרה קודם האירוסין מפר לה הארוס בשותפות האב דארוס מפר בקודמין כמ"ש בסעיף ב' מכל מקום נקט כאן משארסתיך דמסתמא כבר הפר לה האב קודם האירוסין שאז היה הוא לבדו מפר לה:

סעיף יא

מפר האב לבדו. דקי"ל דמת הארוס נתרוקן רשותו לאביה מה שאין כן במת האב או שיצאה מרשותו ע"י בגרות לא נתרוקן הרשות לבעל כמ"ש בסעיף ט':

ולהרמב"ם שמע ארוס כו'. דבריו תמוהים לע"ד דזה תלמוד ערוך דנתרוקן רשות להאב ובהדיא כתבו הרמב"ם שם דאם (הפר) [שמע] הארוס וגם האב ומת הארוס (דהבעל) [דהאב] יכול להפר דנתרוקן רשות לאב ואין לומר דזה דוקא בשכבר (הפר) [שמע] גם האב אבל אם לא שמע עד אחר מיתת הבעל אין יכול להפר דהא ילפינן בגמרא דף ע' דטעם נתרוקן הרשות לאב מהיו תהיה מקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הויה ראשונה דהיינו קודם שנתארסה בתחלה האב מפר לבדו אף קודמי הויה שנייה דהיינו אחר שמת הארוס מפר לבדו ומזה נלמד דאף אם לא שמע רק אחר מיתת הבעל דבכל גווני מפר האב וכ"כ הטור בפירוש לא מיבעיא מה שנדרה אחר מיתת הבעל אלא אפילו מה שנדרה בחייו דמשמע אפילו לא שמע עד אחר מיתת הבעל והא דהביא להבית יוסף לכתוב כן בשם הרמב"ם כאן הוא ממה שהעתיק בית יוסף בשמו. ואומר אני אילו העתיק כהווייתן לא היה כותב כן שז"ל שמע הארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב יכול להפר לבדו נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס אם נתארסה בו ביום כמו שביארנו עד כאן לשונו ומפרש הבית יוסף דאילו אין לה ארוס אחרון אין שום תקנה לאב להפר לה ולע"ד נראה דלא נתכוין רמב"ם לזה אלא כוונתו כיון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות האחרון כמו שאין לו רשות בלא ראשון אבל באמת אם אין שם ארוס שני שפיר מפיר האב לבדו כי אז נתרוקן רשות הבעל לו וכבר כללו רמב"ם במה שזכרנו בשמו נמצא שאין כאן מחלוקת בין רמב"ם לטור כנלע"ד נכון:

סעיף יב

אינה חוזרת לרשות האב. בטור כתוב בזה אלא לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא תמוה מאד דבכניסה ממש שהתחיל בה פשיטא שיצאה כבר מרשותו לכל דבר כדתנן בהדיא בפרק בתרא דנדרים נתארמלה מן הנשואין נדריה קיימין ואפילו למה שרצה בית יוסף ליישב דעת הטור בתחלה דהך מילתא קאי אחלוקה השנייה דהיינו שמסרה לשלוחיו והטור אזיל לטעמיה דלא הוה כחופה ממש שכתב לפני זה מכל מקום לא תיקן כלום דהא הטור נקט תרווייהו תחילה והיאך יסיים באחד מהם ותו דבהדיא איתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) תנא דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום מה תלמוד לומר והלא מוצאה מכלל אב ומוצאה מכלל בעל פירוש מי יפר לה והלא אין עליה רשות אב ולא רשות בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה בדרך היאך אני קורא בה בית אביה או בית בעלה אלא לומר לך כיון שיצאה מרשות אביה שעה אחת שוב אין יכול להפר ופרש"י שעד עכשיו לא פירשו הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך שמסרוה לשלוחין בא הכתוב הזה ולמדך שלא תקרא בה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל ולא הדרא למילתא קמייתא כו' וכתבו התוספות מתוך פרש"י משמע דאיצטריך למגמר אם היא ברשות האב או לא וכשהיא בדרך וקשה לר"י דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ונראה דלענין חזרה כשנתאלמנה או נתגרשה איצטריך למילף מהכא עכ"ל הרי מבואר לפנינו דאף לאחר מיתה או גירושין אינה חוזרת לאב כלל במסרה לשלוחיו ואין לטעות בדבריהם דדוקא אמה שנדרה בחיי הבעל קאמרינן דאינה חוזרת לאב אחר מיתת בעל דבזה מיירי גם לפרש"י שהרי כתב בהדיא שלא נתרוקנה רשות לאב אחר מיתת הבעל וקרא קאמר בפירוש בזה דאחר שהיא אלמנה אינה חוזרת לאב ומה חידשו התוס' על פירש"י אלא פשוט דהתוס' אמרו דבריהם שגם מה שתדור אחר מיתה או גירושין אין כח באב להפר לה ועל כן נקטו התוספות לשון חזרה לאב דזה קאי על מה שנדרה אחר מות בעלה מה שאין כן בלשון רש"י דנקט שלא נתרוקן רשות בעלה דזה שייך על מה שנדרה בחיי בעלה והיה לבעלה שייכות זכות בהן ועל זה אמר דאותו זכות לא נתרוקן לאב ועל זה הקשו התוס' דאין צריך קרא לזה ודבר ברור דאף רש"י לא נחלק בזה לדינא דהא גם הוא כתב שקרינן בה בית אישה ולא נתרוקן רשות לאב מדכללו כדין בית אישה שמע מיניה דכנשואה ממש חשבינן לה לענין שלא תתרוקן רשות בעל לאב אחר מותו של בעל ותו דהא מפורש בפסוק זה ונדר אלמנה משמע שהיא נודרת בשעת אלמנותה אלא שלרש"י הוא החידוש גם במה שנדרה בדרך קודם הגירושין והתוס' ס"ל דזה לא הוה חידוש כאן דכבר יש לו לימוד אחר ועוד יש להביא ראייה ממה ששנינו בנדרים (דף פ"ט) באשה נשואה נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום והחזירה אינו יכול להפר זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן דזה הכלל אתי לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא"ש שאם נדרה וגירשה והחזירה אין לה הפרה דמרשות האב יצאה ואין הבעל מפר בקודמין עד כאן לשונו והנה מבואר בפי' דהתנא השוה מסר לשלוחיו כדין הרישא דהיינו נשואה ממש ובתרווייהו אמר כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב כו' שמע מיניה דגם במסר לשלוחיו אין לאביה רשות בה אחר כך לגמרי והוה כמו נשואה ממש שנתגרשה ועל כן יפה העלה הב"י שאף לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אין חוזרת לרשות האב וסתמא אמר שאין הבעל מפר בקודמין דהיינו בכל הקודמין וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך ונראה לע"ד ברור שיש טעות סופר בדברי הטור ונתחלף תיבת אפילו במקום אלא וכן צריך להיות אפילו לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא על פי דברי התוס' ממש שזכרנו כי הטור פוסק תמיד כדברי התוס' כ"ש כאן שאפילו רש"י סבירא ליה הכי לדינא ומו"ח ז"ל תלה עצמו בדברי רש"י שזכרנו דדוקא במה שנדרה בדרך קודם מיתת בעל קאמר וחולק על פסק השלחן ערוך שפסק דלגמרי אינה חוזרת לרשות אב ולי נראה שגם רש"י לא ס"ל כן וכמו שהוכחנו וגם אשתמיטתיה דברי התוס' שזכרנו ע"כ אין לנו אלא פסק השלחן ערוך דלגמרי יצאת מרשות האב והרי גם הטור השוה כאן מסירה לשלוחיו לכניסה לחופה דהא כתב כנסה ומת אפילו לא כנסה ממש כו' ומו"ח ז"ל רוצה לפרש דהאי כנסה דקאמר הטור לאו כניסה לחופה קאמר אלא כניסה לרשותו כלומר לא מבעיא הכניסה לרשותו אלא אפילו מסרה כו' ואינו נכון דודאי הוה ככל סתם כניסה בדברי הטור בסי' זה במקומות שלפני זה ובמקומות אחרים ובגמרא פרק המדיר כנסה על מנת שאין עליה נדרים כו' בכל מקום הוה פירושו לחופה ותו דא"כ למה כתב הטור או אפילו לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב כו' ואי כניסה לרשותו לחוד קאמר ברישא אמאי קרי ליה טפי כניסה ממש ממסירה לשלוחיו והא אלו תרוייהו שוים הם כדאיתא פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) מסרה האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין כו' בעלה יורשה ולשון זה משמע דטפי הוה כניסה במסרה לשלוחיו מנכנסה עמו בחצר שהרי דרך התנא לומר לא זו אף זו אלא פשוט דזה דבר בטל לפרש דברי הטור כך והטור כנסה לחופה קאמר והשוה לזה מסירה לשלוחיו על כן צריך להגיה כמו שזכרנו ואף אם ירצה המתעקש לו' שאין להגיה וידחוק עצמו לפרש דברי הטור מ"מ לענין הלכה אין לנו אלא פסק השלחן ערוך שאף במסירה לשלוחיו אינה חוזרת כלל לאביה בשום דבר בעולם כנשואה ממש שדבריו נכונים ע"פ רש"י ותוס' שזכרנו ובפרט שהוא איסור דאורייתא וכבר כתב ב"י שרוב הפוסקים סבירא להו דמסירה לשלוחיו הוה כחופה לכל דבר ואף שהטור מחמיר שאין לו להפר עד אחר החופה היינו מצד החומרא כמו שכתבנו לעיל אבל להקל בשביל זה ולו' דבזה חוזרת לרשות האב ויפר לה נדרים מכאן ולהבא ודאי לא אמרינן כן כלל ועיקר כן נראה לע"ד:

סעיף יג

האחרון מפירין לה. דאמר קרא ונדריה עליה אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון:

סעיף יד

ולא שמע הבעל. דאי שמע הוי ליה כאלו קיים אותו כיון שגירשה ובסעיף כ' מספקא לן אי גירושין כהקמה או לא ואם כן פשיטא שאין לה הפרה אחר כך:

ואחר כך אירסה. וכ"ש כנסה דלא יפר מה שנדרה כבר קודם שיצא' מרשותו דאין הבעל מפר בקודמין דבארוסה קיימא לן לעיל דמפר בקודמין הכא אינו מפר אפילו בשותפות האב כיון דבשעה שנדרה לא היתה ראויה להפרה שהרי נשואה היתה ושוב לא תבוא לעולם לרשותו שיצטרף עם האב וה"ה דמה שנודרת עכשיו בשעה שהיא ארוסה דאין מועיל שותפות האב דחד טעמא הוא עם נדרה בשעה שהיתה נשואה תחילה דזה תלוי בזה כיון שכבר אין לו זכות בנדרה גם אח"כ אין לו זכות וכתבו כבר לפי מה שהגהתי בסמוך והב"י רצה לדקדק מדנקט הטור שהנדר שנדרה תחילה אינו מפר שמע מיניה שמה שנודרת עכשיו מפר עם האב ונכנס בדוחקים בשביל זה ולו' דכאן מיירי במסירה לשלוחיו לחוד לפי דעת הטור ולא כניסה ממש בשביל ישוב דברי הטור אבל ליה לא ס"ל כמבואר בדבריו ולי נראה שגם הטור ס"ל כך וכפי מ"ש ומו"ח ז"ל כתב גם כאן דבכניסה לרשות לחוד מיירי ע"כ מצי מפר נדרים שתדור בשעה שהיא ארוסה בשותפות האב ולע"ד נראה דלגמרי יצאה מרשות האב אפי' בלא חופה רק במסירה לשלוחי הבעל או כנסה לרשותו ואין לאביה זכות בהפרת נדריה עד עולם רק שלחומרא אמרינן דמה שנודרת אחר מסירה לשלוחי בעל לא יפר הבעל עד אחר החופה כמ"ש לעיל:

סעיף טו

והפר האב קודם שמת. דכיון שלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת (הבעל) [האב] והוא צריך להפר הכל:

אין הארוס יכול להפר. דלא נתרוקן רשות האב לבעל וילפינן לה בגמ' מקרא דדוקא כשמת הבעל ולא הפר נתרוקן רשותו לאב אבל לא איפכא:

סעיף טז

אין האב יכול להפר כו'. ואף ע"ג דאמרי' מת הבעל נתרוקן רשותו לאב הכא שאני כיון שכבר הפר האב חלקו קלוש חלק הבעל ואין בו כח להורישו לאב:

אחר יום שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמיעה דאב דאלו ביום שמיעת האב חשבינן מה שהפר האב כבר ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו לא יזיק מה שהתחיל כבר בהפרה באותו היום דכל ההפרה שבאותו יום לחדא חשבינן לה כן נ"ל טעם דין זה והטור כתבו בשם הרמב"ן:

ואם חזרה. דין זה כתבו הטור בשם הרמב"ם וז"ל בפרק י"א נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם ששמע עכ"ל ולפי הנראה דמ"ש בו ביום קאי על כל מה שלפניו דהיינו שמת גם כן הארוס הראשון בו ביום ששמע האב דאם לא כן הא אף אם הארוס הראשון חי לפנינו לא היה יכול להפר כמו שכתב הטור בשמו ריש הסימן ובש"ע סעיף ד' שצריך שישמעו שניהם ביום אחד ואין להקשות א"כ למה לי שותפות האחרון הלא באב סגיא לדעת הרמב"ן שזכרנו בסמוך נראה דהכא שאני כיון שיש ארוס אחרון לפנינו צריך האב לשתף אתו משא"כ אם אין שום ארוס לפנינו ביום שמיעת האב כן נ"ל דגם רמב"ם ס"ל כרמב"ן והטור לא הביא דברי הרמב"ם רק להקשות עליו ולא נהירא ולא לאיפלוגי על הרמב"ן ועל כן תמוה מאד מה שכתוב כאן בש"ע בדברי הרמב"ם אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב כו' דלמה יהיה עדיף הארוס השני מן הראשון ובדרישה כתב לתרץ זה וז"ל דשאני הכא כיון שמיד שמת הארוס הראשון קודם שחזרה ונתארסה נתרוקן חלק הבעל לאב ואע"פ שהאב לא מצי מפר לה כמו שנתבאר מ"מ כיון שנתרוקן לו הוי ליה לאב בחלק הארוס שלא שמע עדיין היום יום שמיעה ומועיל זה כשתחזור ותתארס בו ביום דמצי האב להפר עם הארוס השני דהוה ליה בחלק השני יום שמיעה יחד משא"כ ברישא כשארוס הראשון חי דאין לאב חלק בחלק הארוס כלל ובעינן לארוס ואב יום שמיעה יחד עכ"ל ולא ידעתי התחלה לדבריו דהיאך כתב שנתרוקן בזה חלק הבעל לאב שהוא עצמו לא היה לו זכות כלל כיון שלא שמע ביום ששמע אב היאך יוריש לאחר מה שאין לו והיאך יהיה עדיף האחרון ממי שבא מכחו דדי בזה שנימא דאיהו במקום הראשון קאי כמו שנכתוב בסמוך בשם הר"ן מ"מ לא יהיה עדיף ממנו וצ"ע כוונת הש"ע בזה:

ויש חולקין כו'. טעמייהו כיון שכבר הוקלש חלק הבעל ע"י הפרת האב מה מועיל הפרת הארוס האחרון ודעה הראשונה שהוא הרמב"ם ס"ל דהארוס האחרון ככרעיה דראשון הוא וכאלו הוא קיים ומפר עם האב כ"כ הר"ן:

סעיף יז

בין לאחר שמיעה. הטור כתב כן וכתב עוד והרמב"ם כתב שאין ארוס האחרון מפר בשותפות אב נדרים שנדרה בפני ארוס הראשון אא"כ לא שמע הראשון קודם שמת אבל אם שמע ומת אין האחרון יכול לבטל ולא נהירא עכ"ל וקושייתו של הטור הוא מדאמר שמואל בדף ע"א על מתניתין דארוס האחרון מפר בשותפות האב דאפילו נדרים שנראו לארוס אחר דהיינו ששמע אותו מפר אב ואחרון וב"י תירץ דגם הרמב"ם ס"ל כן והא דנקט הואיל ולא שמע הראשון דהיינו בדין שהעתיק בסמוך סעיף י"ט התם מיירי בגירושין ומספקא לן אי הוה גירושין הקמה אבל מ"מ לא יצא ידי חובתו הב"י בזה שהרי גם גבי מיתה כתב רמב"ם דוקא בלא שמע הראשון כמו שהעתקתי לשונו בסעיף ט"ז ומו"ח ז"ל כתב לפרש דברי הרמב"ם דס"ל שיש חלוק בדבר דאם הפר האב חלקו תחלה דקליש חלק הארוס הראשון בעינן שלא ישמע ראשון אבל בלא הפר האב תחילה אפילו שמע הראשון מפר האב עם האחרון ולא נראה כן חדא דמנא ליה להרמב"ם לפלוגי בהכי ותו דאדרבה מוכח בפי' שא"א לומר כן דהא אמר שמואל דקרא היו תהיה אתי דאחרון קאי במקום ראשון ומנ"ל דאפילו נראו נדרים לראשון דהיינו ששמע אפ"ה מפר אב ואחרון ת"ל עליה קרא יתירא הוא וא"כ דבהפר האב תחילה לא הוה בכלל קרא דעליה לרבויי שאפי' נראו לראשון מצי מפר ממילא לא היה נמי בכלל דהפסוק דהיו תהיה דהא עליה קאי אהיו תהיה וא"כ מנא לך דיהיה האחרון במקום הראשון כלל אלא ע"כ דישנו בכלל היו תהיה א"כ ישנו גם בכלל רבוי דעליה וזהו דבר ברור. ונלע"ד פשוט דהרמב"ם לא פסיק כשמואל בהאי דינא וטעמו מדאיבעיא לן בגמרא אי גרושין עושה הקמה או שתיקה ובעיין לא פשיט ממתניתן דארוס האחרון מפר עם האב ואם איתא דגירושין כהקמה היאך מצי אחרון להפר מאי דקיים הראשון ודחינן דהכא במאי עסקינן שלא שמע הארוס הראשון והבעי' נשארה בספיקא ואם איתא להא דשמואל דמפרש מתני' אפי' בנראו לארוס ראשון דהיינו ששמעה הוה הבעיא נפשטת ממתניתין ואזלה לה הדחייה אלא ודאי דלא קי"ל כשמואל בזה וכבר הביא הר"ן דף ע"ב הוכחה זאת להרשב"א דס"ל דבאמת נפשטת הבעיא מהא דשמואל והרמב"ן ס"ל דאינה נפשטת ונראה דלדידיה לא קי"ל כשמואל א"כ גם הרמב"ם דפוסק דהבעיא אינה נפשטת נ"ל דלא קי"ל כשמואל וכמו שכתבנו ויש מזה קושיא על דברי הטור כיון שגם הוא ס"ל דהבעיא לא נפשטה למה פסק כשמואל דאפילו נדרים ששמע הראשון מפר האב עם האחרון דהיינו דבריו סותרים זא"ז ונ"ל דדברי שמואל אינם הלכה לענין מה שאמר דבריו על התניא דהיינו בגירושין דבזה צריך דוקא שלא נראו לארוס ראשון אבל לענין מיתה שפיר קי"ל כותיה אפי' בנראו כנ"ל לדעת הטור וצ"ע ואין להקשות על מ"ש הרמב"ם שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח"כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה ואחרון מפירין נדריה הרי לא אכפת לן בשמע הראשון התם שאני דכיון ששמע הראשון ועשה את שלו שהפר לא מקרי כלל נדרים שנראו לארוס ראשון דכאן נסתלק הראשון ועשה את שלו ומהראוי היה שהאב עצמו יפר אחר מיתת הראשון דנתרוקן לו רשות הבעל אלא דכיון שיש עכשיו ארוס אחרון צריך האב לשתף אותו ולא יפיר זולתו משא"כ בנראו לראשון דהיינו ששמע ושתק דעד מיתתו היתה ההפרה תלויה בו ולא הפרו יש לנו לומר כיון שלא הפר הוה כאלו קיים בפירוש ולא יועיל הפרת האחרון במקומו אלא דשמואל יליף דמהני מקרא דעליה והרמב"ם לא ס"ל כן בדרשא דעליה מטעם שכתבנו והכל נכון לדעת הרמב"ם וע"כ יש להחמיר להלכה כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון כנ"ל:

סעיף כב

הקמתו הקמה. כיון שעל כל פנים יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוה שפיר שמיעה ולא דמי לההיא דסעיף כ"א שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו':

סעיף כג

וי"א דאין חכם כו'. הטעם דכל אשה אינה נודרת רק על דעת בעלה:

סעיף כה

בלא שמיעה. זה דעת רמב"ם וטעמו כיון שעכ"פ ראוי הוא לשמיעה כמו שאמרו כל הראוי לבילה כו' ע"כ יכול להפר בלא שמיעה שיאמר כל נדרים שנדרת יהיו מופרים ולא שמען ובגמרא הוי [דין] זה איבעיא להו ולא איפשטא רק שבדרך את"ל אמרו שמפיר והרמב"ם פוסק בכל מקום כפי האת"ל ופרכינן בגמרא ממ"ש לעיל סעיף י' דרך ת"ח כו' והא לא שמע ומשנינן דמפר כדי לבדוק בה אם יש שם נדר וכשתספר לפניו אז ישמע ויפר לה והיש חולקין הוא הרא"ש דאינו פוסק כאם תמצי לומר ובפרישה כתב טעם הרמב"ם דשמע אביה כתיב ולא כתיב בבעל ושמע ואיזה תלמיד טועה כתבו דבהדיא כתיב ושמע אישה אלא דבגמרא מיבעיא אי ושמע אישה דוקא או לאו דוקא וברמב"ם כתוב בהדיא בזה דבעל ואב שוין:

סעיף כח

קודם שתדור. הטעם דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו את שלא בא לכלל הקם שלא בא לעולם לא בא לכלל הפר:
ומ"ש שתלוי בזמן כו' אבל בהתרת חכם מבואר בסימן רכ"ח סעיף י"ז דאפילו בכה"ג לא יתיר עד שיחול:

סעיף כט

ויש חולקין. דכתיב אותה ולא חברתה עמה כדדריש רבי יהודה אותה גבי סוטה ודעה ראשונה ס"ל דחכמים חולקין על רבי יהודה בדרשה דאותה:

סעיף ל

לעשות שליח. דכתיב אישה יקימנו וגו' ולא שלוחו ואע"ג דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו הכא שאני דגלי קרא ובטור סיים כאן אפילו בנדרים שנדרה כבר וקשה פשיטא וכי ס"ד שיהא השליח עדיף מעצמו שאינו מפר עד שתדור וי"ל דבגמרא איתא כל נדרים שתדור אשתי עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהא מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה א"ל רבי יונתן מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו משמע דע"כ לא אסר ר' יאשיה אלא באם השליח עושה ב' דברים דהיינו שמיעת הנדר וגם ההפרה אבל בא' מהן לא קמ"ל הטור דאינו כן וה"ק ל"מ אם יעשה השליח ב' דברים דהיינו שמיעת הנדר ואחר כך יפר אותה אלא אפילו אם שמעו הוא עצמו והשליח לא יעשה רק ההפרה ובריית' דנקט ב' דברים הוא להודיעך כחו דר' יונתן דמתיר אפילו בזה:

סעיף לא

צריך שיכוין לשם האשה. דיניא אותה דוקא הוא אותה:
ומ"ש כי כן אמרו לו בגמרא דף ס' אמרינן למימרא דיניא אותה דוקא והא גבי קריעה דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא א"ל מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה לא קשיא הא בסתם הא במפרש סתם היינו שלא על בנו ולא על אביו וכן גבי הפרה שלא נתכוין לא לאשתו ולא לבתו אלא סתם למי שהוא ומפרש היינו שהפר בפירוש לשם בתו שהיה סבור שהיא בתו כן הוא לפירש"י ותוספות שם אבל הר"ן והרא"ש פירשו דגבי סתם ג"כ סבר שהיא בתו אלא שלא פירש בפירוש בפה שעושה כן לשם בתו ומדברי הטור כאן מבואר כרש"י ותוספות שזכרנו ע"כ לא כתב בסמוך אח"כ גבי סתם דסבר שהיא בתו אלא כתב א"ל נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוה הפרה משמע דלא סבור שהיא בתו וכן לקמן סימן ש"מ לגבי קריעה השוה להדדי אמרו לו מת אביך וקרע או שא"ל מת סתם וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו דלא יצא אם הוא לאחר כדי דבור והיינו כמו שכתוב כאן ולכאורה קשה למה כתב שלא כדעת אביו שזכרנו ונ"ל כוונתו לפי שאחר שמתרץ שם בגמ' הא בסתם הא במפרש אח"כ גרסינן רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ופירש הר"ן דרב אשי לא בא לחלוק על תירוץ הראשון בסתם כו' ויש מפרשים דרב אשי בא לחלוק על חילוק דסתם ומפרש כמו שהביא ב"י סי' ש"מ להרי"ף והרא"ש על כן הכריע רבינו דלפי אותן שמפרשים שרב אשי חולק היינו אם נפרש בפירוש הרא"ש שזכרנו דבסתם הוה הפרה אפילו אם סבור שהיא בתו דזה לא נראה לרב אשי אבל אם נפרש הא בסתם כפירש"י ותוספות שזכרנו שנתכוין למי שהוא זהו מסתבר דמועיל ורב אשי ודאי לא פליג עליה ואם כן אין הטור חולק על הרא"ש דהרא"ש אזיל לטעמיה שרב אשי חולק על תירוץ הא בסתם כן נראה לי אבל מדברי רמ"א כאן משמע שסובר כפירוש הרא"ש דוקא באמירה בפירוש תליא מילתא ולא כדעת הטור נראה שהכריע כן כיון דלקמן סי' ש"מ פסק כן בש"ע סעיף כ"ד דבאמירא תליא מילתא ולפי הנראה יש לחלק לענין הלכה דלענין הפרה שהיא דאורייתא יש להחמיר דלא הוה הפרה אפילו בלא אמירה אלא אם הוא טועה שהיא בתו הוה כמפרש אלא אם כן מפר סתם למי שהוא נודר אבל גבי קריעה שהוא דרבנן יש לסמוך להקל כמו שכתב בש"ע לקמן כן נראה לע"ד:

סעיף לה

אע"פ שנשאת כו'. במתניתין יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' דפשיטא דקיים וכי מי יפר לה אלא דקמ"ל כה"ג דלא מצי מפר אחר הנשואין ויש לתמוה הא אוקימנא האי קרא לעיל בסעיף ח' למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו התוספות כן בכתובות ואסיקנא בתימה:

סעיף לו

ואין אומרים בהפרה כו'. דדוקא גבי התרת נדר אמרינן כן דחכם שמתיר עוקר הנדר מעיקרו אבל בבעל מיגז גייז מכאן ולהלאה. ר"ן:

דאם קיים קצתו כו'. דגבי קיום כתיב יקימנו משמע מקצת ממנו אבל יפירנו ליכא למידרש הכי אלא יפירנו משמע כולו:

סעיף לז

וכל לשון שיאמר שמורה שקיים כו'. הטעם בב"י בשם הרא"ש כיון שאם שתק ביום שמעו הוי מקיים מועיל בו לשון כל דהו לשלא יוכל להפר עוד אפי' בו ביום עכ"ל:

עקירת הנדר מעיקרו. יש להקשות ממה שכתב בסי' זה סעיף נ"א שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו וכן הוא תלמוד ערוך בפרק נערה דבעל מיגז גייז נראה דכאן אמר שהבעל אומר הלשון שיהיה מכאן ולהבא כאילו לא נדר מעולם דהיינו שיהיה לה רשות לעשות מה שתרצה וזה יש לו כח לעשות אבל לא יועיל למפרע כאילו לא נדרה מעולם כמו שהוא בהתרת חכם:

סעיף מג

הרי זה מופר. כיון דלא חלה ההקמה אלא א"כ חלה הפרה תחלה על מה תחול ההקמה וי"א ס"ל דחלו שניהם ולא ידעינן אם הוקם ואם הופר ואזלינן לחומרא דבעיא ולא אפשטא היא:

סעיף מד

קיים ומופר ליכי. כן צריך להיות גם בטור ולא כיש נוסחאות קיים ליכי ומופר ליכי דכן כתב הרא"ש וז"ל כיון שלא אמר ליכי אלא פעם אחת הרי זה בבת אחת ובר"ן כתוב שלאותה גירסא בגמרא שתי פעמים ליכי צריך לומר שאמר בפירוש בלשון זה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת שאמר לשון כולל את שתיהן שיהיו אחד וכיון דהטור כתב אמר בבת אחת קיים ליכי ומופר ליכי אי אפשר לומר שהבעל אמר האי לישנא של בבת אחת וא"כ במאי כוללן להיות אחד אלא על כרחך דבטור צריך להיות חד פעם ליכי ודבר זה הוא בעיא בגמ' ופירש הרא"ש דמספקא ליה אי אזלינן בתר ל' ראשון או דלמא כיון שאמרן בבת אחת חלו שניהם ולא ידעינן אי הוקם אי הופר ופשטינן מהא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אינו אפילו בבת אחת פירוש המקדש ב' אחיות בפעם אחת אין אחת מהן מקודשת כיון דלא מצי לקידושינהו בזה אחר זה ה"נ כיון דהפרה ליתא בתר הקמה גם בבת אחת ליתא ע"כ משמע מזה דלגמרי אין כאן הפרה ולא הקמה אלא יכול לספר או לקיים עדיין ולא אזלינן לחומרא ולומר דהוה הקמה כי ההיא דלעיל דהא כאן מדמינן לה להא דרב' ושם בטלו דבריו לגמרי ואפי' לחומרא אין אחת מקודשת וכן כתב בפרישה דכאן יעשה מה שירצה כן נ"ל לדעת הטור אבל לרמב"ם דהוה קיום נראה דעתו דעדיפא הכא ממקדש אחיות כיון דאמר תחילה קיים ואחר כך מופר אלא דליכי קאי על שניהם ע"כ קיום ודאי לא בטיל אלא דמבעיא אי יש כח במופר לבטלו אי לא ועל זה פשיטא דל' מבטלו כמו בזה אחר זה מה שאין כן בשתי אחיות שאפילו אומר רחל ולאה מקודשות לי כיון שלשון מקודשות הוא לשון רבים וקאי על שניהם אין אחת מהן מקודשת מה שאין כן בלשון ליכי שאינו לשון רבים לומר דקאי על תרוייהו ולא מייתי ראייה מקדושי אחיות אלא למה שאמרו דכל שאינו בבת אחת כו'. אבל מכל מקום אין בבת אחת דנדרים שוה ממש לבת אחת דקדושי אחיות ובזה ניחא מה שהוקשה לבית יוסף על הרמב"ם:

סעיף מה

קיים ליכי היום. בגמרא מספקא ואמר מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דלמא הא לא אמר לה אם תמצי לומר הא לא אמר לה והוי קיום מופר ליכי למחר מהו מי אמרינן למחר לא מצי מפר כיון דקיימיה היום או דלמא כיון דלא אמר בפירוש קיים ליכי היום מופר לך למחר מהיום קאמר ואם תמצי לומר כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי ומחר אינו זמן הפרה קיים ליכי שעה מי הוה כאומר מופר לאחר שעה או דלמא הא לא אמר אם תמצי לומר הא לא אמר והוי קיום מיהו אם אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהו מי אמרינן כיון דקיימו שעה הוי קיום לעולם או דלמא כיון דכולי יומא בר הקמה ובר הפרה כי אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא דהוי קיום בכולהו ובטור לא העתיק הבעיא השלישית דהיינו קיים ליכי לאחר שעה כיון דאחר כך בבעיא רביעית אמרינן אפילו אמר בפירוש ומופר לאחר שעה לא מהני כל שכן אם לא אמרו ומו"ח ז"ל כתב שיש להגיה גם הך מילתא בטור ולא דק. אבל הרמב"ם חשיב גם בעיא השלישית דהיינו מה שהעתיק כאן בש"ע בסעיף מ"ז כי הוא מחלק בין השלש בעיות ראשונות להאחרונה דבכל הראשונות פוסק גם כן כטור דהוי קיום אלא דלאו מטעמיה דהטור לא פוסק כן אלא מכח חומרא דלא אפשיטא ורמב"ם פוסק כאת"ל שזכרנו והוה כאפשיטא כי כן דרכו בכל מקום אלא בבעיא בתרא דלא אפשיטא כתב ג"כ דהוה ספק כמו הטור ע"כ הוצרך הרמב"ם להביא בעיא השלישית להורות שאין בה ספק כמו ברביעית זה נראה פשוט:

סעיף מו

אינו מופר. היינו כמו האם תמצי לומר שזכרנו ודברי רמ"א שהגיה וי"א דהוה קיום תמוהים מאד דהלא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא דכתב אינו מופר אין פירושו שיכול על כל פנים עוד להפר היום בפעם אחרת דהא בהדיא אמרינן בגמרא אם תמצי לומר כיון דקיימיה היום כמאן דאיתא דמי וממילא לא מהני ליה תו שום הפרה וכ"כ הר"ן והרא"ש בהדיא א"כ במה פליג הי"א שהוא הטור על דעה האחת שהיא דעת רמב"ם וכ"כ ב"י בהדיא בשם רמב"ם דבכולהו הוי קיום כו' ונראה דלא דק בזה:

סעיף מח

וכשעברה השעה כו'. היינו בעיא רביעית דלעיל דלא אפשיטא' אף על גב דשם אמרינן דבחד זימנא אמר ג"כ ומופר ליכי לאחר שעה מ"מ חד טעמא הוא עם דין זה שלא אמר ההפרה אלא אחר כך:

סעיף מט

הרי זה נשאל לחכם. פירוש אפילו אחר יום ההקמה דכיון שאינו יכול להפר הוה כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו אחר כמה ימים רק שיפיר ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה וי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי מפר:

סעיף נ

חל השני. דבר זה דומה למה שכתב סימן רכ"ח סעיף מ"ז אם נשבע על דבר אחד פעמים ועיין מ"ש שם:

סעיף נא

והתפיס אחר. פירוש שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה:

שאין הבעל והאב עוקרין. עיין מ"ש בסעיף ל"ז דלא קשיא מהכא:

סעיף נו

הבעל נעשה שליח. הטעם שאשתו כגופו וכאילו היא עצמה שם אבל אדם אחר לא דצריך הנודר לבוא לפני ב"ד כמ"ש בסי' רכ"ח סעיף י"ז:

שלשה מקובצים. הטעם בר"ן דף ח' כיון דמחוורתא דצריך שיהיה הנודר בפני ב"ד אלא דגבי בעל הקילו לא הקילו אלא אם כן כבר מקובצים אבל לעשות מעשה כולי האי שיקבצם מתחלה בשביל זה לא שרי ובטור הביא תחלה דעת הר"א ממי"ץ טעם אחר על ג' מקובצים לפי שיטתו שם:

סעיף נח

שגם האב כו'. דהכי איתא בספרי מדכתיב בין איש לאשתו ובין אב לבתו מקיש אב לבעל ויש מי שמתיר הוא הרמב"ם שכתב דלא קי"ל כהך ספרי כיון שבתלמוד בבלי וירושלמי לא נזכר מזה ופשוטו של פסוק משמע דדוקא בבעל צריך עינוי נפש ולא שאר נדרים ולא באב. ויש מי שחולק הוא רבינו יחיאל בטור וטעמא דעושה פשרה בין תלמוד לספרי דבספרי מיירי אחר שנתארסה שכיון שאין האב מפר אז עם הבעל אלא עינוי נפש ע"כ אפי' נתגרשה וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר האב מה שלא היה יכול להפר קודם לכן ונראה פשוט דה"ה בדברים שבינו לבינה הוי כעינוי נפש גם גבי אב דהא בספרי מקיש אב לבעל ואין היקש למחצה ולא כמ"ש בפרישה דדוקא בעינוי נפש קאמר וטרח למצא טעם על זה ולי נראה כמו שזכרנו והא דנקט רבינו יחיאל עינוי נפש אמתניתין דר"פ בתרא דנדרים קאי דלא נקט גם גבי בעל רק עינוי נפש ובאמת ה"ה בבינו לבינה וכ"כ הרא"ש בהדיא שם:

סעיף נט

וי"א דרחיצה וקישוט כו'. במתניתין פליגי בזה ת"ק ס"ל דהויין עינוי נפש ורבי יוסי ס"ל דהויין דברים שבינו לבינה ופסקו הר"ן והרא"ש כת"ק והרמב"ן הביא הרא"ש משמו דפסק כר' יוסי וגם הרמב"ם פסק כר' יוסי אלא שחילק ביניהם דברחיצה פסק כת"ק ובקישוט פסק כר"י והוא תמוה וטרח בית יוסף לתרץ אליביה בדוחק ע"כ לא הביא כאן כדבריו אלא כדעת הרמב"ן. ומו"ח ז"ל הוקשה לו על מה שכתב הש"ע דרחיצה וקישוט שוין לפי הי"א והוא דלא כמאן וכתב שיש ט"ס כאן בש"ע ול"נ דהש"ע לא נתכוין אלא להביא דעת הרמב"ן וכן בסעיף ס' פליגי בפלוגתא זאת אי הלכה כת"ק או כר"י:

סעיף ס

פירות העולם כו'. היינו ליום אחד דאל"כ לא הוה נדר כלל כדאיתא בסי' רל"ב סעיף ה':

סעיף סא

שהוא רע לה. נראה לי פירושו שהוא מזיק לה בבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו ודומה לזה איתא לגבי בהמה בפרק כיצד הרגל (דף כ') לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטור והתם קאי אבריאות שלה וה"נ כן הוא אבל דבר שהוא רע בעיניה לאכלו מצד שאינה חפצה בו למה יקרא עינוי נפש וע"כ כ' בסעיף ס"ג ועל השני אינה מצטערת כו' והבית יוסף דחק לתרץ ההיא אהך דהכא בשני תירוצים ולפי מה שכתבתי ליכא קושיא כלל:

ולא טעמה כו'. ברמב"ם כתוב או שלא טעמה וכן משמע בתוספות שהביא בית יוסף בזה וכן יש לפרש גם לשון זה דולא טעמה פי' או לא טעמה:

סעיף סג

והפר לשתיהן. בטור כתבו והפר סתם והיינו הך דהא איתא בסעיף ל"ו בשם יש חולקין דהופר מקצתו לא הופר כלל וכבר כתבתי בסעיף הקודם לזה שלא תקשה משם לכאן במה שכתב אינה מצטערת כו':

סעיף סד

שאיני נהנה לבריות. פי' מן הבריות והדעה הא' ס"ל כמו דעה בסעיף ס' דאם אסרה פירות של איש אחד דהוה עינוי נפש דהלכה כת"ק. ודעה הב' דכאן ס"ל כרמב"ם דסעיף ס' דהלכה כרבי יוסי אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה דסעיף ס' וצ"ע ובפרישה מחלק בין מזכיר פירות להנאה סתם ולא עיין בגמ' דף פ"ב דפריך מאומר פירות פלוני עלי לאומר הנאת פלוני עלי כו':

אלא דברים שבינו לבינה. בטור סיים לפי דעה זאת ואינו מפר אלא בעודה תחתיו וקשה הא כתב לעיל סעיף נ"ה דבנדרים שבינה לבינו הוי הפרה אפילו לאחר שתתגרש כל זמן שלא ניסת ובפרישה תירץ דהאי בעודה תחתיו פירושו אפילו אחר הגט כל שראויה להיות תחתיו ולא נ"ל כן אלא גם לו אסורה וכעין שנפרש בסעיף ס"ט ה"נ כן הוא:

סעיף סה

חל הנדר גם עליו. דאז הוה הבעל בכלל בריות דהכי נדרה שאיני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה והפרה מהני בזה דאף על גב דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבוא לידי עינוי נפש לכשתתגרש כן כתב הרא"ש ופשוט דההפרה מהני אפי' לאחרים כדין כל עינוי נפש:

סעיף סז

הנאת תשמישך עלי. דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ודוקא באומרת גופך להנאת תשמיש עלי דאל"כ אין הנדר חל כיון שאין בו ממש כן הוא דעת הרשב"א אבל התוס' כתבו דאף על גב דלא אמרה בפירוש כן אנו מתרצים הלשון לחומרא וכאלו אמרה גופך כו' כן כתב בית יוסף בשם ריב"ש ומלשון הש"ע משמע לחומרא כדעת התוס':

שלא לקרב אל אשתו. פי' שאומר בלשון שאין הנדר חל כיון שמשועבד לה כמו שכתב סעיף הקודם אלא דכאן שמחלה לו שעבודה מהני שהנדר קיים:

סעיף סח

אסרה עליה תשמיש כל אדם. בטור כתוב בזה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם כו' והקשה בית יוסף דאיפכא הל"ל קונם תשמיש כל העולם [עלי] דהא ל' קונם תשמישי כו' לא מהני כיון שמשועבדת לו כדלעיל ועוד הקשה במה שסיים הטור עד שתתגרש ואז אסורה לו גם כן הא כתב לעיל דברים שבינו לבינה מותר אפילו לאחר שתתגרש עד שתנשא לאחר וכתב רש"ל על קושיא השניה וז"ל ולא דק דדוקא שבינו לבינה לבד אבל הכא שאסרה כל העולם עליה אלא שהוא נכלל ביניהם מש"ה אפילו הוא מפר חלקו אינו מופר אלא בעודה תחתיו ומיד שתתגרש הרי הוא כשאר כל אדם עכ"ל וכתבו בפרישה ומו"ח ז"ל דבזה מתורץ גם קושיא הראשונה דשפיר חל הנדר אע"פ שהיא משועבדת לו מטעם שהוא כולל ואני אומר שלא דקו רבנן אלו בהא מילתא דלזה לא מהני מה שהוא כולל וראייה מפורשת מפ' בתרא דנדרים (דף פ"ט) במה שמהני נדר בדבר שלא בא לעולם אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידיה איתנהו בעולם ופרכינן מי מקדשי והא משעבדי ידיה לבעל ומשנינן באומרת לכי מגרשת הרי לפניך דמה שאמרה יקדשו ידי כו' הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידיה ואפ"ה פרכינן עליה דהא הם משועבדים לבעל ואף לפי ב"י שכתב לקמן סימן זה דהאי יקדשו ידי לעושיהן היינו שאומרת על פיך יהיו אסורות כהקדש מדנקט תחילה שאני עושה על פיך מ"מ מוכח מדברי הרמב"ם כמו שכתבתי שהרי הביא בית יוסף בשמו וז"ל יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר ממעשה ידיה מפני שהם משועבדים לו עכ"ל הרי כתב בפירוש שגם אם אמרה לשון זה לחוד יקדשו ידי כו' שהוא לשון כולל ולא זכר שום דבר יותר ואפ"ה כתב שהם משועבדים לו ועוד ראייה ממה שאמרו בנדרים (דף פ"א) האומרת איני משמש מטתי יפר ופריך אי באומרת הנאת תשמישי עליך הא משועבדת לו כו' הרי לפניך שאמרה לשון כולל איסור תשמיש על כל עולם ואפ"ה אינו נדר בלשון תשמישי עליך דאם לא כן ה"ל לתרוצי בכך ולומר דכיון שאמר לשון זה שהוא כולל מבטל השעבוד אלא פשוט דלא מהני לשון כולל לבטל שיעבוד שלו ובכוונה כתב רש"ל תירוץ שלו דוקא על קושיא השנייה של הבית יוסף ולא הביא לתרץ הראשונה ועל כן יפה עשה הש"ע כאן שלא העתיק כאן כלשון הטור ונ"ל פשוט שגם הטור לא נתכוין שאמרה דוקא לשון זה קונם תשמישי כו' אלא לסימנא בעלמא נקטי' כלומר שאמרה בענין שתשמישה נאסר על כל העולם וכן כתבו הרא"ש והר"ן בפירוש בזה שאסרה הנאת תשמיש כל העולם עליה:

יפר חלקו. א"ל הא אמרינן בסעיף ס"ה דבעל אינו בכלל הבריות בגמרא (דף פ"ג) פריך לה ומשני שאני הכא שמוכחא מילתא דאהתירא קא מתכונה פי' דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש שאר אדם אלא אבעל מיכוונה:

אסורה בתשמיש כל אדם. משמע אפילו מבעל וכמו שכתוב הטור בפירוש וכמו שכתבתי בסמוך בשם רש"ל דלאחר הגט הוי בעלה בכלל כל אדם ולא הוה כשאר דברים שבינו לבינה וכן מבואר מלשון המשנה שאמרה יפר ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים דאי הוה כשאר בינו לבינה הוי לישנא יתירא במשנה שאמרה ותהא משמשתו דכבר שמעינן לה מיפר אלא על כרחך דאיסורא קמ"ל שאין לה היתר תשמיש אלא בעודה תחתיו וא"כ תהא נטולה מן היהודים ובעלה בכלל ומטעם [זה] יפה כתב הטור בדין שזכר הש"ע סעיף ס"ה ואינו מפר אלא בעודה תחתיו כי אחר כך נכלל באיסור עם שאר הבריות ובעל הפרישה לא דק שם כמו שכתבתי שם:

סעיף סט

שבינו לבינה. בטור סיים ואינו מפר לעולם אלא בעודה תחתיו פי' בית יוסף כל זמן שראויה תחתיו אפילו גירשה ואין זה לשון דחוק דהא כפל לשונו וכתב ואינו מפר לעולם דהיינו שלא מהני ליה לעולם כשתנשא לאחר אלא כל זמן שתוכל להיות תחתיו:

סעיף עא

שמא יגרשנה כו'. בפרישה הקשה אמאי לא נימא הכי גם בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר אמאי לא נימא גם שם שמא יגרשנה ויחול הנדר וכן קשה בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ כו' ותירץ דבאמת גם שם הוה דינא הכי אלא דשם מיירי באינו מקפיד על מה שיהיה אחר הגירושין והטור נקט זה כאן כיון דבגמרא איתא כן לענין זה ולא ניחא לי בכך דהא בנדרים (דף פ"א) איתא ושלא אשמש מטתי יפר ופריך היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה כו' משמע דאין צריך כלל הפרה בזה על כן נראה דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה דוקא דהא בגמרא דנדרים (דף פ"ו) פרכינן על מה דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דמהני לכי מגרשה הא אין בידה שיגרשה בעלה ומשני רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד פי' הר"ן כגון אם עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אח"כ למזבח מפקיע אותו הקדש שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוה גזל כיון דלא הוי קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא עכ"ל מבואר דדוקא במידי דאין לו עליו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אתי הקדש ומפקיע והכי נמי במעשה ידיה שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא דזה ודאי שהאשה יכולה ליתן לבעלה ממעות ממה שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה ותו דהא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ע"כ אתי הקדש ומפקיע אותו שעבוד וכן אם אמרה ל' קונם שהוא כהקדש מה שאין כן במה שגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו שהם חיוב משום חיבה וא"א לה להסתלק מזה בשום אופן ודאי לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע חוב שלו עליה וכן מבואר עוד בתוס' פרק השולח (גיטין דף מ') כתבו באם הקדיש המזיק את השור שהזיק אינו קדוש מצד הדין כיון שאינו יכול לסלוקי בזוזי ע"כ אין ההקדש מפקיע שעבוד כזה וכ"ש כאן באשה בדברים דלא שייכא במעות שאין הקדש וקונם מפקיע אותו ע"כ אפי' מגרשה לא חייל הנדר כיון דאין בידה להתגרש הוה דבר שלא בא לעולם ולא אסרי' בגמ' אלא במעשה ידיה דאפי' בעודה תחתיו מתחיל האיסור מן הדין דהקדש מפקיע השעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל כדאיתא בפרק אע"פ ע"כ מהני לכל הפחות אחר שתתגרש מה שאין כן בדבר התלוי בגופה שאין ההקדש מפקיע כלל בעודה תחתיו גם לאחר הגירושין לא חל דהוה דבר שלא בא לעולם ול"ד למ"ש בסעיף ס"ד לפי דברי הטור דלהרא"ש אחר הגירושין אסורה לבעלה דהתם שאני שהוא נכלל עם שאר כל אדם ומהיום מתחיל האיסור לכל אדם אלא שהוא אינו נכלל עמהם עד אחר הגט וכמ"ש בסעיף ס"ט ובזה ניחא שלא זכרו בגמרא ובפוסקים להך שמא יגרשנה אלא במעשה ידיה בלבד כן נ"ל:

ודוקא שאמרה יקדשו כו'. כ"כ הטור דאל"כ אינה יכולה לאסור מעשה ידיה שלא באו לעולם ובסימן רל"ט מביא ב"י בשם הר"ן דלאו דוקא שתאמר כן אלא צריך שתזכיר הידים דהידים איתנהו בעולם וב"י בשם רמב"ם כתב כאן דגם בנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה הוה דינה כמו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ונתן בו טעם נכון וכ"פ בא"ע סימן פ"א ולא כפסק רמ"א כאן:

סעיף עג

נדרה שלא לרחוץ. כתבתי מזה בסעיף ע"א שזה דומה להנאת תשמישי עליך:

סעיף עד

אין הבעל יכול להפר. אף על פי שהסם קשה לגופה והעיבור מכחיש יפיה: