ט"ז על יורה דעה רכג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]חבית של ימים. דמסתמא למלאכות גדולות נתכוין שהם מבטלים הלימוד וזה דעת הרמב"ן בטור ולפי זה אם האב אוסר הנאתו על הבן מפני שאין עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לבן אפי' דברים קטנים והטור הביא בשם רמב"ם בזה דהאב מותר לעשות דברים קטנים הללו מטעם דגם האב לא הדירו אלא מדברים גדולים וכיון שהשולחן ערוך הביא דעת הרמב"ן לחוד משמע דבדין השני שהאב הדירו אסור בכל דבר כמו שזכרתי ולא כרמב"ם:
סעיף ג
[עריכה]יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם. פרש"י משום דאכתי לא הוה בן הבן בעולם והוי ליה מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קני ע"כ הקנה לבנו שיקנה לבן בנו וכתוב בפרישה דמיירי שהקנה לבן בנו ע"י בנו מעכשיו בק"ס וכה"ג בח"ה סי' ר"י עכ"ל:
ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת"ח כו'. זהו דעת הרמב"ם בטור. רבים מקשים הא לא נדר רק מן הבן ולמה יהיה בן הבן אסור אם אינו תלמיד חכם. והטור מביא דעת הרא"ש דלא קנה בן הבן דהדר סודר למריה ומכל מקום בן הבן מותר ליהנות אף על פי שלא קנהו וכתב כי זה פשוט ואיני יודע מה מלמדנו. ונראה לע"ד דהרמב"ם ס"ל דמ"ש אם יהיה בן הבן ת"ח כו' היה תוך כדי דיבור למה שאסרו בהנאה ואם כן אנו רואין שמה שאסר בנו היה כוונתו שגם בן בנו לא יהיה לו היתר אם לא יהיה ת"ח ואף על פי שלא זכר בן הבן מכל מקום אין זכות לבן הבן בנכסי אבי זקינו כל זמן שאביו קיים על כן שפיר אמרינן שכוון לאסור כל מה שנמשך מצד בנו והיינו אפי' בן הבן ומשום הכי ס"ל לרמב"ם כשם שסוף דבריו מועילים שיקנה בן הבן לענין דיני ממונות ה"ה נמי מועיל לענין איסור והיתר שאם אינו תלמיד חכם אסור בהנאה אבל הרא"ש ס"ל דאין התנאי קיים כלל לענין קנין ומ"מ בן הבן מותר אפילו אם אינו תלמיד חכם דהוה כאילו לא אמר כלום רק האיסור הנאה ממילא בן הבן מותר אע"פ שלא קנה אותם מחמת אביו וגם בדין ירושה אין לו שהרי אביו קיים:
סעיף ד
[עריכה]לאחיו או לבנו. בח"מ סימן שס"ו כתב הטור דין כיוצא בזה לענין גזילה כתב שם דאחיו ר"ל אחי אביו ובניו ר"ל אחיו ורמב"ם לא פירש כן ואין המשנה משמע כדבריו:
וכן אם פרעם כו'. כ"כ הרמב"ם והטור כתב על זה ואיני מבין את דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם כו' וכתב בית יוסף דאישתמיטתיה לרבינו מתניתין בהגוזל קמא שאמרה בהדיא כמו שכתב הרמב"ם ולענ"ד נראה דשפיר מקשה דעיקר קושיית הטור על מה שכתב הרמב"ם שהנאסר עצמו אומר שפורע חובו בדבר האסור לו ולא אמרו במשנה אלא שהמדיר פורע חוב הנאסר בלי ידיעת הנאסר ורצונו ומה ששנינו במשנה ובאים בע"ח ונפרעים ממנו היינו בעל כרחו שכן משמע הלשון שאמרה המשנה ונפרעים משא"כ בלשון הרמב"ם זה שכתב אם פרעם משמע הוא עצמו והר"ן הביאו ב"י בסי' רי"ו מוקי גם לדברי הרמב"ם אלו באופן זה דאין הוא עצמו משלם לבעל חוב אלא מראה לו מקום היכן הם והטור לא ניחא ליה לפרש בכך. עוד הקשה הטור על מה שכתב הרמב"ם כאן וצריך להודיעם כו' מאי נפקותא מיניה והר"ן שם תירץ דהך הודעה הוא שהוא כמו הפקר כמי שאומר אלו נכסי אבא איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם והיינו ג"כ לפי דרכו שפי' דהוא עצמו אינו פורע אבל הטור דמפרש דברי רמב"ם דהוא עצמו פורע על כן הקשה שפיר נמצא לדינא אין מחלוקת דכל שעושה הוא בעצמו הפרעון אסור ולא מהני מה שמודיע אלא שלענין נותן ירושת אביו לבניו סובר הר"ן גם כן דאסור כשהוא נותן בעצמו מפני שיש לו טובת הנאה מזה אלא מיירי שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו של אבא אסורים עלי איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ותעשו בהם מה שתרצו והב"י כתב שם כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי עד כאן לשונו. ומכל מקום משמע דדוקא דיעבד מהני אם נתן או פרע אבל לא לכתחלה אע"ג שמודיע: