ט"ז על יורה דעה קפד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(א) בא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתוב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כ"כ שתוכל להשיב אם היא טהורה אי לאו כן כתבו התוספות בנדה דף י"ב:
(ב) עונה אחת. הכי אסקינא בהדיא בפרק האשה בסופו הבית יוסף הביא בשם א"ז דפסק אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל היום והלילה שלפניו וכתב עליו בית יוסף שאין לחוש בזה אלא כמ"ש הטור והפוסקי' דאין איסור אלא ביום לחוד וכמ"ש הש"ע כאן דהכי פסקינן בהדיא הלכתא כר' יהודא בגמ' דס"ל כן ומו"ח ז"ל תיקן את פסק הא"ז הזה לומר אע"ג דהלכתא כר"י מ"מ ראוי להחמיר על זה ותמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא בפרט בווסתות דרבנן:
עוד הביא ב"י בשם הגה"מ שכתב בשם אביאסף שעונה זו יום או לילה מימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין אבל בתמוז וטבת בעינן חצי יום וחצי לילה ותימה עכ"ל וכתב ב"י על זה ונראה שטעמו משום דמשמע לו דשיעור עונה הוה י"ב שעות מהשעות שהם כ"ד ביום ובלילה ומכל מקום נראה שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו גם לישנא דגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או הלילה ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דרבי יוסי דהתם עכ"ל וכתב עליו מו"ח ז"ל דאשתמיט מבעל הגה"מ ומבית יוסף הא דאיתא ר"פ תינוקת להדיא גבי נדה נמי הוה עונה י"ב שעות דוקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בטבת ותמוז והכי נקטינן עכ"ל.
וקשה לי דאם תאמר בשעות תליא מילתא ממילא איסור העונה היא באותה פרק שרגילה לראות הן ביום הן בלילה ולא תמצא כאן לומר י"ב שעות אלא אם ראתה ביומי ניסן ותשרי באמצע היום או באמצע הלילה אבל אם תראה בסוף היום בניסן ותשרי היאך תחשוב י"ב שעות אם תחשבם משעה שרגילה לראות ואילך י"ב שעות תמצא שתהיה אסורה גם בלילה שאחריו ותהיה מותרת לפני אותה השעה באותו יום עצמו וזה ודאי אינו שהרי אסורה כל היום כרבי יהודה בגמרא וכן בפוסקים ואם תחשבם למפרע י"ב שעות היאך תעשה כשתראה בתחילת היום דלפי זה תהיה מותרת אחר אותה שעה באותו יום עצמו וח"ו לומר כן. וכן א"ת שתחשוב ו' שעות למפרע וששה להבא לא תהיה אסורה כל היום אם תראה בתחלת היום אלא ע"כ ביום ובלילה תליא מילתא שנתנו חכמים שיעור להאיסור כאן או יום או לילה תהיה כפי מה שהוא הן קצר הן ארוך הן לפני שעה שרגילה לראות בו הן אחר כך השוו מדותיהם וקרי לזה שיעור עונה דברוב מקומות חשבינן ללילה בסך י"ב שעות וכן היום ואין זה ענין לההיא דריש פרק תינוקת (נדה דף ס"ה) דלא תליא אלא בשעות דשם קאי לענין תינוקת שראתה בבית אביה שניסת אח"כ שמותרת לשמש אחר ביאה ראשונה ותולין הדם בבתוליה או יום או לילה בניסן ותשרי וחצי לילה וחצי יום בטבת ותמוז לחד תירוצא שם דשם א"א לתלות בלילה ממש כמו כאן דשם הוה ההיתר בקביעות הזמן לתלות בדם בתולים אחר ביאה ראשונה ולא תליא ביום או לילה וא"כ אם בא עליה ביאה ראשונה בסוף הלילה לא תתן לה כי אם שעה מועטת ולזו שבא עליה תחילה בתחילת הלילה תהיה מותרת אח"כ זמן רב על כן אמרו שם שבי"ב שעות תליא מילתא שכל בתולה כזאת מותרת י"ב שעות אחר ביאתה ראשונה משא"כ כאן בראיית דם נדה שתלה בזמן דהיינו או בלילה או ביום כפי ווסתה נתנו חכמים שיעור לאסור שיפרוש ממנה כל אותו היום או אותה הלילה שרגילה לראות הן לפניו הן לאחריו והוה שיעור שוה בכולן ולפני אותה הלילה או היום או לאחריו מותר ותמיהני על הב"י שלא הקשה כן על סברת אביאסף בזה ונראה דלאביאסף עצמו אפשר דאין הכי נמי היו חושבין תמיד לאיסור ששה שעות שלפני השעה שרגילה לראות וששה לאחריו נמצא דברגילה לראות בתחלת היום ה"נ דמותרת בסוף היום אחר ששה שעות אבל אנו אין לנו לומר כן דהלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום אפילו אם הוא יום ארוך. וזה ברור ופשוט:
(ג) ולא משאר קריבות. בב"י כתב דאפילו חיבוק ונישוק מותר ולא חיישינן לביאה כיון שביאה איסור דרבנן דלא כת"ה שכתב לאיסור בחיבוק ונישוק וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק והוא הדין נמי הכא וכ"ש הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך:
(ד) בשינוי הגוף. עיין ביאור על זה בסי' קפ"ח סכ"ד ומו"ח ז"ל הקשה על זה בסוף הסימן ועיין סי' קפ"ט מ"ש על זה:
(ו) ולא הביאה סימנים. זהו פי' על מה שאמר אבל בקטנה ור"ל תרי גווני קטנה יש האחת שלא הגיעה לימי הנעורים ועוד יש סימן לקטנות במה שלא הביאה סימנים ואז אף על פי שהגיעו ימי הנעורי' קטנה היא אבל לא הגיעה לנעורים והביאה סימנים עדיין קטנה היא דשומא בעלמא הם ועיין סימן קפ"ט:
(ז) א"צ לפרוש סמוך לווסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת ווסתה עצמה דחד טעמא הוא וכמ"ש בסעיף (ל"ז) [ז'] לענין מעוברת ולא נקט סמוך אלא כיון דמיירי בסימן זה בזה:
(ח) אלא ביום. דכיון דביום עכ"פ טמאה היא תלינן תחילת הקלקלה גם כן ביום:
(ט) אסורה בלילה. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הווסת ואמרינן שעיקר הווסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסורה גם באותו מקצת היום:
(י) אלא עונה הראשונה כו'. דגם כאן אזלינן בתר התחלת הווסת אלא שמן הראוי היה לאסור כאן כל השלשה ימים כמו בסעיף ה' ביום כשיעור הנמשך בו וכן הוא דעת הראב"ד באמת בטור בשניהם אלא דהבעל הש"ע הסיע כאן להקל אחר שעברה עונה ראשונה וטעמו דגבי דבר מועט שנמשך ביום חשוב מענין הוסת עצמו משא"כ בכאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק ג"כ התוספת כן מתרצים רבים דברי הש"ע אלא דצ"ע מנ"ל לחלק בכך:
(יא) משהוכר עוברה. עיין סימן קפ"ט שיעור הוכר עוברה והטעם שאז אין דמים מצוין באשה וכן בימי מניקתה אפילו מת הולד דמתוך צער חבלי לידה אבריה מתפרקין ודמיה מסתלקים ואינן חוזרין עד כ"ד חדש ועיין בסעיף שאחר זה:
(יב) אינה חוששת לו. כ"כ ב"י בשם הרשב"א דאפילו לכתחלה אינה חוששת והוה זו כמו מעוברת דסעיף ז' אלא שהטור כתב בזו שחוששת לוסת אלא ששם עבר היום כו' וכמו שאמר רמ"א אח"כ בשם י"א והקשה ב"י על הטור דהא בגמרא יליף רבי יוחנן דין מעוברת מדין היתה במחבא דאינה צריכה בדיקה והיאך נחלוק ביניהם והאריך בפלפול זה. ומו"ח ז"ל כ' דהיה להטור והרא"ש גירסא אחרת בגמרא ולע"ד נראה הדברים כפשוטן דגבי סילוק דמים משום פחד איכא למיחש שמא באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה וכיון שהוא שעת ווסתה אפשר שאז תטמא כי אורח בזמנו בא ולא אמרו בה שחרדה מסלקת הדמים אלא אם היתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה וזה דבר ברור אם היתה בפחד בתחלת שעת הוסת ויצאה מן הפחד בתוך אותו זמן הוסת דאז היא כשאר נשי' דחזר טבעה למקומה הראשון ע"כ לא תשמש עד אחר שעבר כל שעת הוסת משא"כ במעוברת שכבר היא מסולקת דמים ואין חשש לאסור אותה אפילו בשעת הוסת ונמצא שאין דמיון מעוברת להיתה במחבא אלא אחר גמר החרדה דהיינו אחר שיעור הוסת שהוא סילוק דמים בודאי והיינו כל אחת לפי דרכה בזו אחר עבור החרדה ובזו אפילו תיכף וע"כ פשט בגמרא במעוברת לכתחילה מהיתה במחבא כל זמן הוסת שאחר כך אינה צריכה בדיקה וזה נכון וברור ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה היא וראוי לקבוע כן הלכה:
(יג) עד שתבדוק. פי' אפילו אם לא בדקה אלא עד זמן הרבה ולא אמרינן שמא נפל לארץ בזמן הוסת:
(יד) אם יש לה וסת כו'. אבל אם יש לה וסת שעדיין לא קבעתו ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל הטור סוף סימן זה והקשה בפרישה דהא איתא בסימן קפ"ו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ומתוך כך האריך מאד בתירוצים ולי נראה דלא קשה מידי דודאי אשה שאין לה וסת אלא רגילה כבר בראיות הרבה בלי שעור שוה כלל בכל פעם היא בחזקת רואה עד שתבדוק אבל הכא מיירי שיש לה וסת כדרך שאר נשים אלא ששינתה לראות מכ"ה לכ"ה פעם אחת והיא צריכה לחוש כשיגיע עד יום כ"ה כדאיתא סי' קפ"ט בזה אמרינן כיון שלא הרגישה באותו יום שהיא חוששת ועבר אותו יום ולא בדקה אחר כך טהורה דהא לא מוחזקת ג"פ בראיה באותו זמן ודי בזה שחוששת לכתחלה וזה פשוט:
(טו) ואפילו בתשמיש שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור:
(טז) בדברי רצוי וכו'. אע"ג דגם באין יוצא לדרך שרי בדברי ריצוי כדלעיל סעיף ב' מ"מ ביוצא לדרך חייב בכך:
(יז) יבא עליה וא"צ לשאול. מבואר בגמרא אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה ומבואר עוד דאם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה וכ"ה בתחילה סימן שאח"ז: