ט"ז על יורה דעה ב

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה ב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שחיטת עובד כוכבים נבילה. הרמב"ם פי' הטעם שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכתב הרא"ש ע"ז ואינם דברים של טעם שהזהיר כשיקרא אותו שלא יאכל ממה שזובח בתוך ביתו אלא הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ונראה לכאורה נ"מ בין הטעמים לענין ישראל שאינו מומר להכעיס ולא לתיאבון רק שאינו חושש בזביחה שלהרמב"ם אין איסור בזה כשאחרים רואין ששחט שפיר שלא הקפידה תורה אלא על זבח שזובח אחד מן העמים דבזה לא מהני אחרים רואין אבל להרא"ש כל שאינו בר זביחה דהיינו שאינו חושש בהלכות שחיטה לא מהני אפי' כשהוא ישראל לא מהני אחרים רואין וכבר כתב בסי' זה לקמן דיש מחלוקת בדין זה בין הרא"ש להר"ן דהר"ן מכשיר בזה באחרים רואין וקי"ל כהרא"ש דאוסר וכמ"ש בהגה"ה בסי' זה סעיף ה' אבל א"א לומר כן דהרי הרשב"א מביא פי' ר"י שהוא כרא"ש כמ"ש ב"י ואפ"ה מכשיר במומר להכעיס באחרים רואים אלא ע"כ דגם הוא מיקרי בר זביחה כיון שעכ"פ נצטווה בזביחה ונראה דנ"מ בין פי' רמב"ם לר"י ורא"ש דלרמב"ם הוה גר תושב מותר כיון שיצא מכלל העמים ואע"ג דכתב הטור בשם הרמב"ם אסור בגר תושב היינו מדרבנן כמ"ש ב"י דגדר גדרו אבל לרא"ש ור"י אסור בגר תושב אפי' מן התורה:

סעיף ב

לתיאבון. כי לא משכח כשר אכיל נבילות ע"כ מהני בדיקת סכין כיון שנתונה בידו שוחט שפיר דכל כמה דמשכח היתירא לא אכיל איסורא אלא דלא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה וכ' ב"י בשם רבינו ירוחם די"א כיון שיבדוק לו סכין קודם שחיטה שא"צ לבדקו אחר שחיטה והגאונים כתבו שלכתחלה צריך לבדקו ג"כ אחר שחיטה וכן עיקר ובעל העיטור כתב בדק סכין קודם שחיטה א"צ לבדוק אחר שחיטה כו' וכן משמע מפשט לשון הפוסקים ומבואר בדברי רשב"א שכתב וז"ל ישראל מומר לתיאבון בנבילות ששוחט בינו לבין עצמו כו' עכ"ל ונראה לי דכשהסכין לפנינו תכף אחר השחיטה כ"ע ל"פ דצריך בדיקה דלא עדיף מישראל כשר דצריך בדיקה אחר השחיטה וזה פשוט דבדיקת מומר זה לא מיקרי בדיקה אלא כי פליגי באם נותן לו הסכין יפה והוא הולך ביחידות למקום אחר ושם ישחוט באופן שלא יבא הסכין עוד לפנינו דהמכשירים ס"ל דהא גם בישראל כשר ששחט ונאבד הסכין כשר דמוקמינן הסכין אחזקתו הראשונה שהיה בדוק וכל כמה דלא הוה ריעותא לפנינו בסכין אחר השחיטה אמרינן דלא אירע לו שום פסול ואע"פ דכאן עושין כן לכתחלה מ"מ הוה כדיעבד מאחר שהוא הולך לשחוט במקום אחר וכן ראיתי במשמרת הבית לרשב"א בזה דא"צ להמתין עליו עד שיביא הסכין אחר השחיטה ומשמע מדברי ב"י וכן כאן בש"ע דקי"ל להקל בזה ולפי זה מיושב נמי מה דקשה למה הוצרכו לפסוק לכתחלה לא יסמכו על הבדיק' דבסוף דהא גם בישראל כשר אסור לעשות כן ולפי מ"ש ניחא דה"א דכאן הוה כדיעבד היכא דאין לנו תחלה סכין בדוק ליתן לו קודם השחיטה ואנו אומרים לו זיל שחוט בסכין שלך ותביא אותו אלינו קמ"ל:

והוא שיודעין בו כו'. דבזה לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דבישראל כשר דוקא אמרינן כן:

שיבדקנו בסוף. בטור סיים דחיישי' שמא ישכח ולא יבדקנו ובלא בדיקה תחלה או סוף אסור כו' עכ"ל. הך ובלא בדיקה הוא טעם למ"ש תחלה שלא יסמוך על בדיקה דסוף דהטעם שבכ"מ שיש איסור אפילו דיעבד בלא בדיקה אז דוקא חיישינן שמא ישכח משא"כ במקום דבדיעבד כשר בלא בדיקה לא חיישינן שמא ישכח ומ"ה בסי' א' כתב בטור דלכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כו' ודבר זה הוא כלל בזה במקומות רבים:

מי ששחט והוציא טרפה כו'. עיין סי' קי"ט סעיף ט"ז:

סעיף ג

אינו נאמן. דכבר חשוד על השבועה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא על השחיטה כ"כ ב"י בשם אהל מועד ותימא לי ממ"ש בחש"מ סימן ל"ד דאין פסול לעדות אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות ובעובר על השבועה אמרינן שם דפסול ואפילו בעובר על החרם ולפי מ"ש הכא דבכל עבירה אמרינן דעובר על מה שמושבע מהר סיני היה לנו לפסול כל העובר עביר' ואפילו אין בה מלקות כיון דכאן לא מהני ליה מה שנשבע:

סעיף ד

ואומר שביפה שחט כו'. קשה אמירתו ל"ל הא מותר מכח לא שביק היתירא כו' ונראה דכאן מיירי דלא ידעינן אי היו בידו שני הסכינים בשעת השחיטה אלא עכשיו מצאנום ואפשר שבשעת השחיטה לא היה היפה אצלו בזה סמכינן על אמירתו דהרי עכשיו יש חזקה דהיתירא לפנינו וע"כ כשר להעיד על זה אבל בלא אמירתו לא סגי בזה וכן בסיפא לענין מומחין בעיר סגי בזה במה שמצינו עכשיו מומחין בעיר כשאומר מומחה שחט לי ולא חיישינן שמא היה הבשר הזה קודם שהיו מומחין בעיר אלא דאכתי קשה מה מהני אמירתו דהא אין לו נאמנות וראיתי בבדק הבית דף ה' שהקשה כן על הרשב"א דכללא הוא דכל היכא דאי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור ולא מהימן והרשב"א עצמו במשמרת הבית השיב ע"ז דיש ט"ס וצ"ל פלוני מומחה דהיינו שמזכיר שמו ואז מרתת לשקר שמא ישאלוהו ויתפס בשקרו וכן הנוסחא בתה"ה ומביא ראייה מדמאי ע"ז שצריך השליח לומר מפלוני מומחה לקחתי אבל סתם מומחה לא ולא מהני בזה לא שביק היתירא כו' דמומחה לא שכיח כל כך ע"כ דבריו. ותימא לי דא"כ אפי' בעובד כוכבים נמי דהא אשכחן בסי' פ"ו דעובד כוכבים נאמן אם אמר משל עוף פלוני הם ומ"מ קשה על הטור שהעתיק דברי רשב"א וכתב בלשון זה נאמן לומר ישראל מומחה וכשר שחטה לי דמשמע שאינו מזכיר שם הישראל וכ"ש בנוסח של הש"ע כאן שכתב מומחה שחט לי וזהו אסור אפילו להרשב"א עצמו שהוא מקור דין זה כמו שזכרנו ועל מ"ש הרשב"א תחלה ואומר שביפה שחטתי גם ע"ז תמה בדק הבית דאין אמירתו מועלת כלל אלא שהעיקר תלוי באם ידוע לנו שהיתה סכין זו היפה ידוע לו דאל"כ יש לחוש שמא בשעת שחיטה לא ידע ממנו והשיב ע"ז הרשב"א דאין זה נאמנות גמורה אלא אנו אומרים כאן נמצא כאן היה וע"כ אנו סומכין עליו במקצת ענינים שהרי נאמן לומר בדקתי הסימנים אחר השחיטה שנשחטו כראוי שרוב השוחטין שוחטין יפה כדינא כו' ע"כ גם בזה יש לסמוך עליו כיון שסכין בדוקה אצלו לפנינו כו' ואינו אומר אחר יום או יומים אלא לשעתו ואפילו לאחר שעה כל שסכין יפה בידו סמוך לשחיטתו עכ"ל בקיצור גם זה נראה תמוה דודאי לא מצד נאמנות אנו מתירים כלל אלא כיון שהרוב הוא כן וכמ"ש הרב עצמו בזה וא"כ אפי' לא אמר כלום נאמן כיון שיש לו סכין בדוק לפנינו ואיך שיהיה יש עכ"פ מכשול לפני המעיין בזה בטור וש"ע שלא הצריכו רק שיאמר סתם מומחה שחט לי ובאמת אין עליהם קושיא כיון שלא ראו ספר ת"ה לרשב"א אבל אנו זכינו לראותו ע"כ אין לנו היתר אלא באומר פלוני מומחה ומזכיר שמו דוקא ודבר זה חידוש הוא ועיין מה שזכרתי עוד מזה בסימן קי"ט סעיף י"ט:

סעיף ה

מומר להכעיס כו'. פי' אפי' נמצאת סכינו יפה דמועד לנבל בידים הוא רש"י והרא"ש פי' הטעם כיון שאינו חושש לזבוח לא קרינן ביה וזבחת ואכלת וזהו הטעם ג"כ על מ"ש רמ"א מי שאינו חושש לזבוח כו':

סעיף ו

משאר עבירות. דגבי שחיטה הוה כישראל ודעת הרמב"ם פירש הרא"ש כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה והא דנקט התלמוד מומר לנבילות היינו לרבותא דאפילו בזה דדש ביה מהני בודק סכין ונותן לו והקשה בפרישה דא"כ אמאי אמרינן בסימן א' סעיף כ' אף דנחשד על הגניבה לא נחשד על השחיטה אמאי לא חיישינן שמא פקר בבדיקת סכין ותירץ דלא מיקרי מומר אא"כ עשאו בפרהסיא או כמה פעמים כמ"ש התוס' משא"כ זה שעשה בצינעא ואין ידוע שגנב כמה פעמים מ"ה כשירה ולפי דבריו אם עשה כמה פעמים גניבה היה לנו לאסור מצא גדי שלו גנוב ושחוט משום השחיטה והרי לא חילקו בזה בגמ' ובפוסקים ונראה דהתם אמרינן שמא הוא עצמו לא שחטו אלא נתנו לאחר לשוחטו והוה ס"ס ספק אם נתן לאחר לשחוט ואת"ל הוא שחט שמא בדק הסכין יפה תחילה אלא דבחד ספק מחמיר הרמב"ם כנ"ל:

סעיף ז

מחמת מילה. פירשו התוס' שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהן דמן דאל"כ אמרינן שמא עדיין לא נבלע דמן ולכך מתו:

סעיף ח

כותי האידנא. פי' לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם:

סעיף ט

אלא א"כ שחטו ואחרים וכו'. וא"ל הא לאו בר זביחה הם דהא הוחזקו במצות שחיטה וכתב הרשב"א בזה אם הוא מומחה שחיטתו כשירה והוא שישראל עומד ע"ג ואפילו יוצא ונכנס. וקשה כיון שעומד ע"ג ל"ל מומחה ותירץ ב"י דאיכא למיחש שמא שהה כו' והוא תימא מאי שנא מישראל שאינו גמיר הלכות שחיטה דמהני גדול עומד עליו אלא פשוט כמ"ש ב"י בתחילה דנקט מומחה משו' יוצא ונכנס דנקט בסוף דשם דוקא בעינן מומחה:

מסור דינו כמומר. נ"ל דהיינו כמומר לתיאבון דלעיל:

סעיף י

התחיל פסול כו' ברשב"א כתוב כגון עובד כוכבים או מין או כותי כו' והקשה מו"ח ז"ל אמאי דנקט מין הלא בפ"ק דחולין אמרינן דסתם מחשבת מין לעבודת כוכבים ובמעשה כל דהו נמי אסורה אפי' בהנאה אפי' התחיל בדבר שאין עושה נבילה כו' ולא אשכח פירוקא בדבר ולא ידענא שום קושיא בזה דהרי פסק הרמב"ם פ"ח מה' עבודת כוכבים ולקמן בי"ד סימן קמ"ה דאפילו בשוחט לעובד כוכבים לא נאסרה אלא בשוחט סי' א' והיינו מעשה כל דהו שאמרו בפרק השוחט (חולין דף מ') ואפילו מאי דבעי למימר התם דילפינן מדעולא דאפילו מעשה כל דהו אוסר היינו על כל פנים במידי שעושה נבילה וכן מוכח מדברי ת"ה הארוך (ד' י) שכ' דילפינן דרב הונא מדעולא כי היכי דעולא אוסר בסימן א' ה"נ אוסר במעשה כל דהו שהרי סימן א' בבהמה הוא ככל דהו עכ"ל. הרי שבא לדמות מעשה כל דהו לסימן א' ואי אמרת אפי' במידי שאין עושה נבילה אינו דומה כלל לסימן א' אלא פשוט דעיקר הרבותא דלא תימא דוקא שחיטה גמורה בעינן דהא בסימן אחד ג"כ לאו מעשה שחיטה גמורה היא בבהמה אלא העיקר תלוי בעושה מעשה שחיטה אפי' בכל דהו ע"כ ל"ש סי' א' כולו או מקצתו אבל מידי שאינו עושה נבילה אפילו כל דהו לא מיקרי ולא על חנם נקט רב הונא שם שחט בה דמשמע דשייך בשחיטה בעינן כנ"ל ברור: