ט"ז על חושן משפט רכז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף ג' שוה ע' בס') מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם ורבינו כמ"ש בסמ"ע סק"ה נלפע"ד דכל היכי דאפשר לקרותו בשם שתית מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלי' בתר המקח דהכל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שהיה אזלינן בתריה ואין למידין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהם דבשתות תליא מילתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא רמ"א בס"ד ומה שתמה הסמ"ע סקי"א על רמ"א שלא כ' כאן כלום על המחבר תמוה הוא דמה ה"ל לרמ"א לכתוב כיון שראה שכ' המחבר מילתא דהוי לכ"ע דהיינו אפילו להמ"מ ולא כ' המחבר שום מיעוט בג' ופרוטה ורמ"א הוסיפו כאן:
(סעיף ו' יש להסתפק) מקום הספק כמ"ש בסמ"ע סקי"ד צריך לי עיון שהרי גמרא ערוכה בפ' המוכר את הפירות דף צ"ה התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א"ל מיהו פחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא"ש וירא שמים וכו' ונ"ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבל ממנו דשמא הוי מחילה ונ"ל דאם גם המחזיר יר"ש יתן לו דרך מתנה:
(סעיף ז') ואם יברר רבינו כ' על ל' הרא"ש ויש לדקדק כו' והקשה ב"י מה שייך דקדוק ופי' הסמ"ע סקי"ז אע"פ שעברו כו' ולא ירדתי לסוף דעתו מ"ש מאם לא מצא תגרים בעיר דמתחיל השיעור של שיראה אחר שבאו התגרים ותו למה לא הזכיר רבינו דין זה בבירור ונ"ל שקמ"ל רבינו כל שהיה לו אונס כשיעור ואחר כך עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כ' רבינו שבאותה שהוא מברר יכול לחזור מיניה דאם היה יכול לברר ולא בירר בודאי מחל ולמד רבינו זה מלשון הרא"ש שכ' אם נתעצל ולא חקר שהוא מיותר דהל"ל כל ששהא בלא אונס ולא החזיר מחל אלא דקמ"ל מילתא אגב אורחא דל"מ מחילה אלא כ"ז שלא חקר אבל כל שהוא מודה מודה שחקר אלא שיש לו טענה אחרת כגון שהיה לו עיכוב מצד הבירור אמרינן תיכף שהוא מברר יכול עדיין לחזור בנלע"ד:
(היה הלוקח יודע) כו' מקור דין זה במרדכי שכ' וז"ל דאם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין לא הוי שתיקתו מחילה מדחזינן כאן דלא פטרו רבא אלא משום דהוי בע"ה ולא משום שהלוקח ידע כשלקח שנתאנה עכ"ל וכ' ב"י ואינו מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו מתי חייב להחזיר כו' ומ"ע ושתק עד לאחר זמן משמע לב"י דהיינו עד אחר זמן אונאה שהוא כדי שיראה וכו' והוקשה לו כי היכי דסתם כיון שעבר הזמן ע"כ ידע באונאה והוי מחילה ה"נ בזה שידע מתחלה דהא עיקר זכותו היה מכח שאח"כ אתבענו לדין והיינו ע"כ תוך שיעור כדי שיראה כו' דאילו אחר כך לא יפסקו עליו להחזיר כיון שידע ומחל ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש תחלה שהוא לא ימחול לו כלל מ"ה אפילו אחר זמן כדי שיראה מהני לי' זה א"כ קשה ה"ל ליתן ה' ופלגא ולסמוך על מ"ש שהוא אינו מוחל לו כלל דמה לו מחילה דפחות משתות מיד או מחילה דשתות אחרי כדי שיראה כו' אלא ע"כ דלא סמך אלא על עיקר הדין שיוכל לתבוע לו תוך כדי שיראה וע"כ הוקשה לב"י אמ"ש המרדכי לאחר זמן והנה רמ"א תיקן זה בכתבו דאן קודם כדי שיראה כו' דהמרדכי מיירי ג"כ מזה וע"ז. לאחר זמן ר"ל לאחר זמן המכירה ועכ"פ תוך כדי שיראה כתבתי זה כדי להוציא ממה שראיתי חולק על רמ"א להחזירה אלא א"כ קבלה ממנו במדות חסידות עכ"ל והמ"מ תמה עליו והניחו בצ"ע ונ"ל דדיוק הרמב"ם הוא מדתני בסיפא שאינו אלא נפש רעה וזה קאי ביכול להוציא כדאיתא בהדיא בגמ' ורישא וסיפא בחד מטבע איירי כדמשמע לשון המשנה וא"כ קשה הא ברישא מיירי באינה יוצאה בהוצאה דהא אמרינן הטעם בגמ' דאונאה בסלע עד יב"ח כיון דלא סגי ליה פרש"י אינו יוצא בהוצאה ומש"ה צ"ל דמיירי ביוצא ע"י הדחק ומ"ש דלא סגי ליה היינו בלא דחק ואם כן מוכח דבזה דוקא אמרו במתניתין השיעור עד ע"ש וע"ז אמר התנא דבמידת חסידות אפי' לאחר יב"ח יחזור ויקבל ממנו מ"מ ש"מ דאם אינו יוצאה לגמרי חייב לקבל ממנו אפי' מן הדין דלא יהיב ליה אלא חספא בעלמא והיינו כ"ז שמכירה שהיא שלו במ"ש הרמב"ם והיינו דאע"ג דבמתני' שנה התנא כ"ז שמכירה לענין מדת חסידות לא נתכוין התנא לחלק בין מדת הדין לחסידות אלא לחילוק ע"ש או יב"ח אבל לענין מכירה אין חילוק דודאי אף שחייב לקבל ממנו מן הדין דהיינו אם אינה יוצאה לגמרי צריך שיהי' מכירה דוקא וצ"ל דגם כוונת רבינו הוא כן במ"ש ובלבד שתצא ע"י הדחק וקאי ארישא דאמר אין המתאנה חייב להחליפה היינו שתצא ע"י הדחק אבל אם אינה יוצאה ע"י הדחק חייב כל אדם מן הדין להחליפה ויפה כיון בעל ע"ש לע"ד ועל דברי הסמ"ע סקל"א שכ' דאם אינה יוצאה כלל אפי' מדת חסידות ליכא והביא ראיה מהמ"מ והטור לא ירדתי לסוף דעתו דהא לפי דברי המ"מ מיירי מתני' באין יכול להיציאה כלל וא"כ אפי' בזה הוא מדת חסידות לקבלה והיאך כ' לדעת רבינו דאפילו מדת חשידות ליכא בזה גם לא ידעתי שום מקור לזה עאם אינו יוצא לגמרי לא יהי' מדת חסידות לקבלה וגם לא נזכר באשר"י ולא ברמזים עכ"ל דיש לנו לפרש ד"ר עם הרמב"ם לאחדים וכמ"ש דכל שמכירה אפי' אחר יב"ח חייב לקבלה אם אינה יוצאה כלל והוא מכירה וחם יוצאה ע"י הדחק הוי חסידות לקבלה וע' מה שהבאתי ראיה מפיסקא זו לענין אחר בסי' ע"ה בסופו:
(סעיף י"ט בהג"ה) וי"א דספיקא כו' דעת הרא"ש דמספקא ליה אי הלכתא כרבה או כר' אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא והסמ"ע כ' דהך הג"ה לא קאי אלא אמעות אכסרא לחוד תמהתי על פה קדוש מה שיייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוקא בתקנתא דרבנן במשיכה שייך לחלק בזה עכ"ל נ"ל ברור דהי"א פליג אתרווייהו וגם פירות אכסר' לא שכיחא ומש"ה לא הביא רבינו פירות אכסר' דאין חילוק ביניהם והא דכ' רבינו לעיל סי' ר"ט ערימ' זו של חיטין כו' התם לא בא להשמיענו אלא דיש קנין בזה ומש"ה הביא שם דברי הרמב"ם ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש בהלכות אונאה כנל"ב ופשוט ולענין הלכה אף שאיני כדאי להכריע מ"מ אענה חלקי דיש לפסוק כרי"ף ורמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש ב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כנ"ל:
(סעיף כ"ב) להשביח דעתי פי' כשם שברור ששוה יותר מזוז כך ברור המקח בלי טעות לגמרי ומשמע מזה כל שיודע שיש עכ"פ אונא' אלא שלא ידע שיעורו מהני מ"ש שאינו שוה אלא זוז דהא לא שייך כאן להשביח דעתו אלא דלהרמב"ם גם בזה הוה אונאה עד שידע השיעור של אונאה בבירור משום דבר שאין לו קצבה כמש"ר סי' רל"ב גבי מומין ובההיא לא קי"ל כוותיה כמ"ש שם וא"ל הא הביא רבינו כאן דברי הרמב"ם שכ' עד שיפרש כדי אונאה כו' היינו לומר שבדרך זה שוב לא שייך לומר להשביח דעתו אם לא ידע כלל שיש אינאה אבל באם שידע קצת שיש אונאה אע"ג שזה המוכר אומר שאינו שוה אלא זוז מהני כמ"ש ולענ"ד בסי' רל"ב ס"י מוכח כן מדעת רבינו:
(סעיף כ"ג ע"י הסרסור) מ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ב דאפי' ידע הלוקח שהמוכר בע"ה תמוה מאוד דדלמא צוה בע"ה לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוויה והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעל הבית המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו ותו דנראה לי דמוכח כן מתשו' שמביא רבינו בסעיף ל"ה בחפץ שנתן שמעון לסרסור דסיים שם אם שמעון הוא בעל הבית אין שם אונאה הרי בהדיא כמ"ש ונראה לעניות דעתי דהכי קאמר רבינו בין שהלוקח' עצמו קונה מבע"ה רק שלח ידע שהוא הוא בע"ה או שהלוקח שלא הסרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה והסרסור א"י שהמוכר הוא בע"ה יש שם אונאה והשתא ניחא הלשון שקנה ע"י סרסור דלפירוש הסמ"ע הול"ל שמכר ע"י הסרסור וא"ל לפי מ"ש דהלוקח העמיד הסרסור דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך וכו' (די"ל דמיירי כגון שא"ל בפי' בין לתיקון בין לעוות):