ט"ז על חושן משפט קכג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"א אבל הגאונים תקנו) וכו' כך כתב רבינו וקשה הא רבינו ר"י ס"ז כתב שזהו הדין לפי התלמוד וצ"ל שמה שאמר והורו הגאונים הוא מדברי הרמב"ם וחולק עמו רבינו דהיינו דרבינו ס"ל דתקנת הגאונים היתה במלוה ע"פ אבל מלוה בשטר הוא מדין התלמוד אבל הרמב"ם ס"ל דמלוה בשטר היא הוראת הגאונים ממילא במלוה ע"פ אפילו תקנה ליכא:
(ס"ט) אלא תקנה קלה נלע"ד אם רוצה הנתבע להניח ממון התביעה בב"ד עד שיחרימו תחלה בפני המרשה שומעין לו שהרי אנו רואים שאין כוונתו לדחותו וזה בכלל מה שנזכר בסעיף ט' (ז') וכן נוטין דברי רש"ל בפרק מרובה וכתב רש"ל בפרק הנ"ל אף ע"פ שהקנה למורשה חלק בחוב יכול המרש' אחר כך למחול לנתבע כל החוב מידי דהוה אמכר שט"ח כו' והמרש' אינו משלם לו אלא ההוצאה שהוציא המורשה ולא שום שכר בטילה ומ"מ אם הוא קרקע או פקדון דנקנה לו גוף הממון שביד הנפקד אז לא יוכל המורשה למחול ומ"מ אם הודה המפקיד נאמן לכל מילי כיון שהמורשה אתא מכחו אך שהמורשה יכול להחרים על המרשה שאינו מודה מחמת קנוניא בזה:
(סעיף י"ב) לא יבא לדון כו' נראה פשוט שאם לא ידע מאלו העדות ודן עם המורשה שיוכל אח"כ לבטל המשפט בשביל עד שלו שיוכל להעיד לו:
(סעיף י"ג) ואין הבעל אוכל פירות מ"ש הסמ"ע סק"ך דאם היה אוכל פירות אינו מרשה את אשתו מאחר שלא יהיה נראה הנאה שלה אחר שתוציא מן הנתבע ומילתא דתמוה הוא מאוד ולא מסתברא כלל (כיון) שהגוף שלה א"צ הרשאה והכא לא מיירי שהקנה לה ממון באמת שתדין עליו דהא בהרשאה קיימינן וקי"ל שליח שוייה ואין למורשה כלום אחר שיוציא מן הנתבע אלא אמרינן כאן כיון שאפשר באשה להיות לה ממון בלא בעלה כגון אם נתן לה מתנה שאם כן שייך לומר אפיק לנפשך אע"ג שלא זכתה עכשיו כלל וכן מורה הל' שהרי אם נתן משמע באמת לא נתן אלא שאם אירע שנתן לה לא היה הבעל אוכל פירות (א"ה גם דברי הסמ"ע כך הם מתפרשין):
(סעיף י"ד) שיזהר מלכתוב לפי' הסמ"ע סקכ"א דבסודר תליא מלתא של מי יהיו היה להפוסקים להזכיר ענין הסודר ולא הכתיבה וכ"ת דהא בהא תליא דאם הסודר של העדים דוקא כתבינן וקנינ' הא ליתא דהא בימי חכמי התלמוד היה הקונה נותן סודר ואפ"ה היו כותבין הל' וקנינא כמו דאיתא בפרק יש נוחלין אלא נלע"ד דיכולים העדים לתת סודר שלהם לעכו"ם להקנות לו רק שלא יכתב בל' השטר וקנינא מיניה דהל' מורה על שליחות שקנו בשבילו דאין שליחות לעכו"ם אלא שיכתבו וקנה העכו"ם דהיינו על ידי הסודר של העדים שע"י קונה חוב פלוני כנלע"ד ברור (א"ה דברי הרב שיגבו ממני):
(סט"ו בהג"ה) שלא בפניו כל זה כתב המרדכי בשם ריב"ק ואח"כ כתב עליו ואפשר לפרש נמי שמחלק בין אם הוא אלם ובעל טענות כמ"ש רמ"א בסמוך נראה מדעת רמ"א דאין מחלוקת שהביא המרדכי בסוף דעת ר"י להוציא חילוק אחר שמצינו הרשאה בהיתר ואפילו מצוה קעביד ואם כן גם בהרשאה שלא בפניו אם הוא באופן זה ודאי מהני ומ"ה נראה דדקדק רמ"א כאן וכתב דאין חבין לאדם שלא בפניו להורות דאם הוא באופן דודאי מצוה קעביד מהני מדקאמר והרי כתיב אשר לא טוב וכו' משמע דוקא במקום השייך קרא דלא. טוב וכו' דוקא מיקרי חובה וסמ"ע פי' לדברי מרדכי שיש מחלוקת בין ריב"ק לר"י אלא שרמ"א הכריע בריב"ק ואפילו במקום מצוה מקרי חובה כיון דרוב פעמים אין אדם מתרצה להיות מורשה ולעד"נ כמ"ש דבמקום מצוה דלא שייך חובה דניחא ליה לאינש למעבד מצוה: