ט"ז על חושן משפט ס
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(בש"ע ס"ג או כ"ז שצריך משמע) צ"ע מ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמר' פ' הנושא דאע"פ שיש נה מזינות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות (א"ה לע"ד אין כאן קו' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא מיירי במחייב עצמו סתם כמבואר וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר דשאני הנושא את אשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא אלא ג"כ בדעת האשה והיא דעתה אפי' אם לא תצטרך הבת למזונו' משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן אבל אין צורך לזה כי העיקר כמ"ש לחלק בין קוצב למתחייב סתם והיא גופ' אצטריך לאשמועי' דאע"פ שנתחייב סתם א"א לו להפטר בשנה א' וכיו"ב אלא מחויב לזונו כ"ז שיצטרך למזונותיו אבל בקוצב כ"כ שנים לית דין ולית דיין וז"ב ע"כ):
(שם כפי מה שהיה נוהג וכו') כ' הרא"ש בפ' הנושא דמי שקיבל עליו לפרנס אדם א' צריך ליתן לו כדרך שנותן לאנשי ביתו:
(שם ראובן שקבל עליו לזון שמעון ואשתו כו') ומבואר שם אפי' אותו סך שהגיע בחיי אשתו פטור דהוה כמלוה של אשתו כיון שלא הספיקה לגבות' ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:
ומעשה אירע במקומינו בא' שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנשואין ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כ"ז שהיתה כלתו וראייה מנדונית חתנים באה"ע סי' נ"ב כשמתה בתו דקי"ל מספר אין מוציאין ממון נגד ר"ת שכתבו התוס' בשמו פ' נערה שנתפתתה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא כדי שתתנה בתו מזה ה"נ כאן ולעד"נ דאין זה דומה לזה כלל והדין שלכנינו הוא מפורש במשנ' ר"פ הנושא דשנוי שם הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה אף שאשתו נתגרשה ממנו אפי' לאחר מיתתו חייבים היורשים לזונה ולא אמרי' שלא קיבל עליו אלא כ"ז שתהיה בת אשתו ולא עוד אלא אפי' כ' בשטר בהדיא בל' שאני חייב לזון בת אשתו אין לו אח"כ טענה מדכתב בת אשתו ש"מ כ"ז שאת אשתי דוקא דאל"כ אמאי אמרי' בסיפא שם הפקחים היו כותבין כ"ז שאת עמי כו' ש"מ שאין מועיל פטור בזה אלא כתובת ל' זה דוקא אבל לא מהני מה שנזכר בת אשתו וה"נ בדין זה אע"פ שכ' בשטר שיתן להזוג אין לו' כ"ז שהזוג קיים דלא עדיף ל' זה מל' בת אשתי שזכרנו ותו דאין יפוי כח בל' זה טפי מאומר פו"פ בעלמא כמ"ש רשב"א סי' תתק"ע והוא אותו הדין שזכר רמ"א כאן ובא"ע סי' קי"ז בא' שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו כו' דקאמר התם בא' שנתן לראובן מזונות אם ישא פלונית כו' ומתה האשה ורוצה הבעל לתבוע גם חלקה ופסק שם דהך קבלה שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו ה"ל כשנים דעלמא וממילא היה לכל אחד חוב על הנותן ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' וזה טעם הדין שהביא רמ"א כאן למדנו בבירור מזה דעכ"פ חייב לתת לו חלקו ולא מהני כאן אומדנא דהא לא קיבל עליו לזונו אלא אם ישא פלונית דוקא וא"ל מ"ט באמת לא הוה כאן כמו בנדוניית חתנים דלעיל דאין זה דומה לזה כלל דכאן נתברר החיוב שלו על כל אחד מהם בפני עצמו בשעה שכתב שיתן מזונות לשניהם וכן קיבל עליו לזון את בת אשתו וכיון שנעשה מעשה הנשואין נעשה החיוב חוב גמור משא"כ בנדוניית חתנים דהוה החיוב מדידה לדידיה שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה (אמר המגיה קשה לי מההיא דכתבו התוספת פרק נערה שנתפתתה דר"ת מוקי לברייתא דת"כ ששנו בה ותם לריק כחכם זה הפוסק לבתו ממון הרבה ומתה בתוך שבעת ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו דמיירי שהחתן מוחזק בה ואם כדברי הרב ז"ל טפי הוה ליה למימר דמיירי שלא כתב ל' זה שיבואו עמה מבית אביה אלא פסק סתם וכבר היה אפשר לדחוק ולומר דלישנא דבריית' משמע להו שכתב ל' זה מדתני' הפוסק לבתו אלא שראיתי להרב מהרא"י בס"ס שכ"א דעדיפא מיניה דייק מהכא שאפי' אם זקף הנדוניא במלוה ולא הוזכר בשטר כלל שהוא ממון הנדוניא לא זכה בה הבעל דאזלינן בתר טעמא דאומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ומוכח לה מדמשני התוספת לההיא ברייתא דת"כ דמיירי כשהחתן מוחזק ולא מוקמי לה בזקפן עליו במלוה דהוי ניחא טפי דסתם פסיקא משמע שעדיין לא גבה ואי ס"ד דלישנא דהפוסק לבתו לא משמע אלא בכותב שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ע"כ לא מוכח מידי א"ו דגם זקיפא במלוה על שם החתן דהיינו נדון מהרא"י מיקרי ג"כ פסיקא לבתו א"כ כ"ש כשכ' סתם שנותן נדוניא להזוג דזה ג"כ בכלל פסיקא לבתו וא"ל דהתם מיירי בשכתב בשעת פסיקא שיבואו עמה מבית אביה אף שאח"כ בשעת כניסה לחופה זקפן עליו במלוה לא מהני דבתר עיקר שעת פסיק' אזלינן שאף דשטרא אשתני גופיה לא אשתני דינא דהא לא הוזכר בדבריו ז"ל שום משמעות היאך היה כתיב בשטר תנאים הראשונים גם מדכתב וז"ל אבל בנ"ד דבטעם תליא מילתא לפי' ר"ת דלא זכה הבעל מכח אומדנא דדעתא דכל זמן שלא גבה אמרינן שלא זכה לו האב אלא על מנת שתהנה בתו משמע בבירור אע"פ שכתובים בכל ל' לא זכה בהן הבעל וא"כ טעמו של הרב בט"ז צ"ע וכן הרב רמ"א כתב באה"ע סי' כ"ב הפוסק מעות לבתו או לחתנו ועל זה מייתי פלוגתייהו דרש"י ור"ת משמע דאפילו בפוסק לחתנו נמי ס"ל לר"ת דלא זכה והיינו מטעם אומדנא כאמור ולא מטעם דקדוק הל' ואפשר הי' לקיים דברי הר"ב ז"ל מצד הענין לא מצד הלשון דדוקא בנדוניא הוא דאמרי' לא זכה הבעל בדברים הללו שאין עיקרן מתנ' לבעל אלא להבת והוא מקבל עליו אחריות מש"ה לא זכה בה כ"ז שלא הגיעו לידו לאפוקי מזונות וכיוצא שעיקרן מתנה ומיד שכונס זכה אלא שמדברי הרב מוהר"א מזרחי בראשונות סי' מ"ז נ' קצת דאין לחלק בזה שהרי כמה יגיעות יגע להחזיק החתן במתנות שכבר באו לידו ומטעם מוחזק ואפשר דלרווחא דמילתא נקיט התם מוחזק כדי לסתום פי החולקים כנרא' מתשובתו וגם הוא ז"ל גילה דעתו באותו התשו' לחלק בין מתנות לנדוניא מטעם האמור. אמנם לפי מה שכתב הרב רמ"א שם דאף באב הפוסק לבנו נמי אמדינן דעתיה שלא כתב אלא על מנת שיהנה בנו אם כן אין לחלק בהכי שהרי האב הכותב לבנו מתנה גמור' היא וזוכה בה מיד בכל מכל וכבר תפס עליו הרב בעל חלקת מחוקק שם ובספר בית שמואל לא תיקן כלום כי מה שכתב דהרמ"א מסברא דנפשיה קאמר היא גופיה קשיא דלא דמי להדדי כי עוכלא לדנא והנלע"ד דמקום הגה' זו אח"ז בענין דתקנת ר"ת והקהלות ואיך שיהיה נלע"ד דינו של הרב בט"ז ז"ל אמת מתרי טעמי חדא דהפרש גדול יש בין נדוניא למזונות דבנדוניא יש שינוי בין שעת הכתיבה לשעת מיתת הבת דבשעת כתיבה לא זכה בגוף הנכסים שהרי הוא חייב באחריותן וגם אינו יכול למכרם משום שבח ב"א ובשעת מיתה הוא בא לירש את הכל בזה שייך למימר כיון שבשעה שהוא בא לזכות בנכסיה אינן ברשותו לא יזכה דאדעתי' דהכי לא כתבן האב לאפוקי במזונות ומתנות וכיוצא בהן שכבר משעת הכתיב' זכה בכל מכל מה"ת להפקיע ממנו בשעת מיתת האש' ממון שכבר זכה בו זכייה גמורה ואף שבנדונית האב לבנו לא שייך האי טעמא דלעיל מ"מ סברא גדולה ונכונה הוא לע"ד ועוד דמתני' ר"פ הנושא את האשה הויא סיעתן ועוד כיון דדינא דר"ת חידוש הוא אף בנדוניא גופא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ודוקא בנדוניא אמרו דלכל יש נדוניא דאמדינן דעת כל אדם שוה לאפוקי זה יצא מן הכלל להוסיף אמרי' בעין יפה נתן וגם הוא הפסד מרובה משא"כ במזונות ומתנות ובקל יש לחלק בדיני אומדנא כמ"ש התו' בכמה דוכתי הנה כי כן תבנא לדינא והדין דין אמת כמ"ש הרב בט"ז זלה"ה ע"כ הגהה) וכן ל' הברייתא שם בפרק נערה שנתפתת' כתב לה האב כסות וכלים שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה בזה דוקא אמרי' אומדנא הוא דוקא שתהנה היא מזה כיון שעיקר הנתינ' תתיחס על שמה ובשביל זה מקבל הבעל נצ"ב שלה מה שא"כ בחיוב מזונות ודיר' שהאב נותן במתנה לזוג או כדי שישא פלונית כיון שנשא חל החיוב. שוב כשזכיתי ללמוד השמעת' דנדוניית חתנים עיינתי בסוגיא אליבא דר"ת שהעיקר לרבנן דר' נתן דס"ל דלא זכה החתן בנדוניא היינו מטעם שכתב האב פסיקתו שיבאו הנכסים עם בתו מבית אביה לבית בעלה מש"ה אף ע"פ שכנס' כל זמן שמחוסר מעשה דהיינו ההבאה מבית אביה לבית בעל' לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנא דרבנן מדמי מחוסר זה המעש' לההיא מחוסר מעשה דר"א בן עזרי' התם שמחוסר כניסה לחופ' ורבי נתן מחלק בין מעש' דההבאה למעשה דכניס' נמצא לפי ההלכ' דקי"ל כרבנן דר' נתן דלא זכה החתן דוקא כשמחוסר דבר אחד ממה שהתנ' דהיינו הבאת הנכסים לרשות הבעל וע"כ לענין מזונות בת אשתו דשם לא מחוסר מידי אף דנתגרשה האם אח"כ מחוייב לזונה וזה ברור ואמת גמור וע"כ נר' שצריך לשלם חלק כלתו במזונות ודיר' לפי הדין:
(סעיף ו' ועל התובע להביא ראיה) ע' בסי' ר"ן ורפ"א דהוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ':
(שם דודאי נתן באופן המועיל) ולפ"ז א"צ לחלק בין מקום שנושאין ונותנין בנכסים דאפילו במקום שנושאין כו' אמרי' דזיכה לו ע"י אחר זה מהני אפילו במטבע וזה כוונת הראב"ד בדברי רבינו הטור:
(סעיף ח' אם אינו חב לאחרים) משמע אם יש עליו חובות לאחרים ואינו בידו לשלם אינו נאמן לו' דעיקר החוב הוא של ראובן כיון שחב לב"ח ותמוה לי מאד דאף אם יאמר דעיקר החוב של לוי מ"מ לא ישתלמו בעלי חובות של לוי מזה השטר דהא השטר ביד ראובן ונהי דאין לו כח לגבות בלא כתיב' ומסירה מ"מ גם לוי לא יוכל לגבות כל שאין השטר בידי דאין שמעון חייב לשלם ללוי אף אם יתן לו לוי שובר כיון שהשטר ביד אחר כמ"ש בב"י סימן ס"ו מחוד"י ולפי גרסת הטור כאן ניחא שכתב שם הואיל ואינו חב לאחרים משמע שדבר ברור הוא שאינו חב לאחרים דאין בעלי חובות יכולים לגבות מזה כמ"ש וכ"ה הלשון בתשו' הרא"ש כמו בטור והמחבר לא דק כאן בהעתקות לשון זה שכתב אם אינו חב וכו' כאלו הוא מועיל אם הי' חייב וזה אינו ובסי' ס"ה סעיף י"ח תמצא פי' לזה בדברונו בס"ד:
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה מצאתי בסה"ת שער ע"ד וכו' עד לגבי דידי' מהני כו' ויש דוחים ראייה זו דודאי גם הרמב"ם מוד' דהיכא דהוא חוב כבר עליו כגון כאן שקיבל המוכר עליו אחריות פירות ושבח משא"כ היכא דמחייב' עצמו עוד בדבר שאינו קצוב בזה ס"ל להר"ב דאינו מהני ובזה יתיישב במה קושיות הראשונות שעליו):
(ע"ש ומש"ר וא"א כתב בר"פ אע"פ וכו' עד ולי נרא' דאינם וכו') ול"נ דמטעם הי"מ שכתב הרא"ש דיש ענין זו לזו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אפילו אין לו והוא השגה על הרי"ף יותר מהשגת הראב"ד ודוק ע"כ: