ט"ז על אורח חיים תקפו

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים תקפו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

בשל איל וכפוף כו'. אע"ג דנקט הש"ע הני תרתי בחדא מחת' מ"מ אינם שוים דכפוף הוא עיקר המצוה לכתחלה ולא יצאו י"ח לכתחלה בפשוט אבל בשל איל אינו מקרי לכתחלה אלא מצוה מן המובחר כ"מ בטור דכתב נמצא שיש בו ג' חילוקים דהיינו של פרה פסול לגמרי אפי' דיעבד זה חלק א' ושאר מינים כגון עיזים ויעלים פשוטים כשרים בדיעבד זה חלק ב' וכפופים כשרים לכתחלה זה חלק ג' ואח"כ כתב ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והיינו חוץ ממנין השלשה דנקט תחלה כי הג' הם מצד הדין אבל של איל אינו נכנס כלל בגדר הדין אלא בצד מצוה מן המובחר וזהירות יתירה וכ"כ ב"י והא דכתב הטור תחלה שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף כו' בזה הכניס גם מצוה מן המובחר בכלל ומ"ש אח"כ או שאין לו איל וכפוף אמר כן דרך לא זו אף זו ל"מ אין לו של איל פשיטא דמותר דיעבד אלא אפי' אין לו כפוף וע"כ סיים בסוף ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפי' בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל הרי דאינם שוים ואין לטעית ולומר דהך ומ"מ מצוה מן המובחר הוא החלק השלישי כמ"ש קצת דזה אינו דא"כ לא הל"ל ומ"מ מצוה כו' אלא ומצוה מן המובחר כו' כיון שזה א' מהחלקים אלא ודאי שהורה לנו אע"פ שאין זה מצד הדין מ"מ הוא מצד הבחירה היפה למאן דאפשר וכ"מ בהדיא באשר"י שכתב ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים כו' והא דא"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל ל"ד נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא דמנהגא קאמר וה"ק למה תוקעין בשופר ומחזירין עליו לעשו' מצוה מן המובחר כדי שיזכור עקידת יצחק עכ"ל ונ"ל דל"ד של איל אלא ה"ה כל מיני כבש הם נכללים בכלל זה להזכיר עקידת יצחק שהרי בסימן תקפ"ג כתב ואוכלין ראש כבש והיינו לזכר עקידת יצחק ובזה ניחא לי דברי הרמב"ם שכ' וז"ל שופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים כפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל וקשה למה הוצרך להזכיר חוץ מקרן הכבש כיון שזכרו תחלה אלא הל"ל וכל שאר השופרות פסולים ותו למה לא זכר גם בסיפא הכבש הכפוף אלא נ"ל דתרתי קאמר תחלה אמר לכתחלה יהיה כבש כפוף ואח"כ אמר בדיעבד פסולים השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט דכשר בדיעבד ובהך כבש כלל כל מינים כגון עיזים ויעלים (ויש ראיה לזה מהפסוק שור שה כשבים ושה עיזים איל וצבי ויחמור ויחמור היינו יעלים וכי היכי דחשיב איל אחר שזכר שה כבשים זכר נמי יחמור שהוא בכלל עזים ושמו מוכיח עליו שקורין אותו אשטנב"ק כדפרש"י והיינו כמו עזים שזכרים שלהם נקראים בא"ק ה"נ נקראים אלו שטנב"ק כי גידולו בסלע שהוא אבן) כ"כ ב"י וכ"מ בשם הכל בו וא"ת שהכל נכלל בכלל כבש כרמב"ם ואע"ג שכתב הכ"מ שאין זה במשמעות דברי הרמב"ם ופירש בדרך אחר הנלע"ד כתבתי והו' מוכח דאל"כ למה לא זכר מדין איל כלום שזה זכר לעקיד' יצחק אלא ודאי שכל אלו נכללי' בכלל איל שהוא כבש ולא בא להוציא אלא פרה ושאר בהמות ואם כן הוה שיטת הרמב"ם כשיטת הרא"ש והטור אלא שהמהדרין מן המהדרין נוהגי' לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאילו של יצחק כנלע"ד:

סעיף ב

הגוזל שופר כו'. בירושלמי מה בין זה ללולב בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא כתיב יום תרועה יהיה לכם מ"מ נראה פירושו דגבי לולב כתיב אצל לקיחה משמע שהלקיח' תהיה משלכם וכן בציצית כתיב ועשו להם דרשינן העשיה משלהם ולא גזול משא"כ כאן כתיב יום תרועה יהיה לכם סמוך לכם לתרועה ולא נזכר עשית השופר כלל שפי' שתרועה תהיה מ"מ לכם יהיה מאיזם צד שיהיה בלא עשייה כלל:

סעיף ג

והוא שלא נתכוין לזכות בו. פירוש שלוקח אותו מן העכו"ם דרך גזילה ואין כונתו לזכות בו שיהא שלו אלא כדי שיתקע בו עכשיו וע"ז כתב הטור ואע"פ שהוא גזול הא אמרי' דיוצא בגזול וכ"כ ברמזים בהדיא ומו"ח ז"ל רוצה לפ' זה אשופר של הפקר ועיקם הדבר מפשוטו וכ' על הב"י ושארי ליה מארי' והוא שלא כמשפט כי הוא גברא דמרי' סייעי':

סעיף ה

אדם אחר תוקע. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפילו של מצוה שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעי':

קונם לתקיעתו עלי. זהו ל' נדר דאסר החפץ עליו והנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות כמ"ש בי"ד סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוא ל' שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה וב"י הביא בשם התו' שכתבו בפ"ב דנדרים גבי סוכה שאם או' ישיבת סוכה עלי קונם אפילו אם אומר שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה ה"נ בשופר דאם אמר תקיעות שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא לחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיע' דאינו מתכוין לשיר עכ"ל ואם אומ' על אדם אחר שלא אשמע קול שופר ממנו או תקיעתו עלי (קונם) נראה פשוט דחל אליבא דכ"ע דהא אפשר לשמוע מאחר:

סעיף ז

אם ניקב כו'. יש בזה חילוק דיעות בין הרמב"ם להרא"ש דאי' בגמ' ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר"נ או' במינו כשר שלא במינו פסול וקי"ל כר"נ ואמרי' אליביה דהא דמכשר במינו היינו דוקא שנשתייר רובו ורמב"ם מפ' דר"נ קאי אאם אין מעכב התקיעה דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחלה ואפ"ה אין כשר אלא במינו נמצא בעי' ג' למעליותא אינו מעכב התקיעה ובמינו ונשתייר רובו אבל אם חסר א' מאלו אסור זו היא הדיע' הראשונ' שמביא כאן והרא"ש ס"ל דר"נ קאי אמעכב התקיעה ואפ"ה כשר במינו ממילא הוה לקולא דלא בעינן אלא תרתי דהיינו מינו ורובו ואפי' מעכב או רובו ואינו מעכב ואפי' אינו מינו וזהו שסיים כאן ואם הוא שעת הדחק כו' שיש לסמוך על הרא"ש:

אע"פ שנשנתנ' כו'. פי' אפי' לא נשתייר בו שיעור תקיעה כ"כ הרא"ם הביאו ב"י בדין נסדק לארכו:

שאין לתקוע בשופר נקוב. אבל נסדק אין בכלל זה ודינו מבואר אח"כ:

אם נשתייר רובו שלם. וכ' הטור דאם לא נשתייר רוב השופר אע"ג דנשתייר שיעו' שופר ממקו' הנקב עד הנחת פיו אסור אע"ג דגבי נסדק לרחבו מהני והטעם דמ"מ יש כאן קול שופר עם ד"א דהיינו הסתימה:

יש להכשיר אם נסתם במינו. ז"ד הרא"ש כמ"ש וכ' ב"י בשם המזרחי ולפ"ז אם היה מעכב הנקב את התקיעה קודם סתימה וכשסתמו חזר הקול לכמו שהיה תחלה פשיטא דכשר ותימא מ"ש מצפהו זהב מבחוץ דפסול משום דהוי קול שופר וד"א ואלו הכא דמכשיר אעפ"י שאותו הקול שלאחר סתימה הוא שופר וד"א ושמא י"ל מאחר שע"י הסתימה חזר למה שהיה כשהיה שלם אע"פ שהיה מעכב קודם הסתימה ועכשיו אינו מעכב לא מקרי קול הסתימה עכ"ל ולענד"נ כיון שהוא מינו אין נקרא כלל ד"א ול"ד לציפהו זהב וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שיצא קול וכל הקולות '. כשרים עכ"ל עוד כתב הר"מ לא שמעתי טעם נכון היכא שהיה מעכב תחלה וסתמו ומעכב ולמה יהיה פסול והלא אין קול הסתימ' כלל כיון דחזר למה שהיה קודם הסתימה והיה כשר ותי' ב"י דאע"פ שנסתם אע"ג דעדיין מעכב התקיעה א"א שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה מעכב קודם הסתימה ונמצא דהוי שופר וד"א שהרי אין קול זה כמו כשהיה שגם ולא כשעה שהיה נקוב וק"ל דא"כ דא"א להיות כבתחל' הא גם אם הוא עכשיו כשעה הראשונה נימא דא"א להיות ממש כבתחלה כיון שיש עכ"פ סתימה אלא ודאי דאפשר לצמצם וקושיות הרא"ם נ"ל דחיישינן שהסתימה גורמת שהקול של השופר שהיה קודם הסתימה נתקלקל מחמת הסתימה ונולד קול חדש מחמ' הסתימ' בשלמא אם עכשיו חזר לקול הראשון ממש אמרי' שע"י הסתימ' שהי' במינו נעשה בריה הראשונ' ממש כיון שחזר הקול ממש כן משא"כ אם לא נולד קול אלא כמו שהיה קודם הסתימה ע"כ לא נעשה כברי' ראשונה ממילא הוה הקול שנולד עכשיו דבר אחר וע"כ פסול כנלע"ד:

סעיף ח

אפי' בכל שהוא. לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק מוסיף והולך עד שיסדק כו' ונ"ל הטעם דסדק גרע מניקב ויש שם חסרון דבניקב יש מקום להרוח שמחמת התקיעה להכנס שם דרך החסרון ויצא החוצה ואינו מתחזק להסדיק השופר משא"כ בסדק שאין מקום להרוח לצאת משום הריוח וע"כ מתחזק ומסדיק הסדק יותר וגם בסדק אינו מסדיק יותר אא"כ נסדק באורכו אבל נסדק לרחבו אינו מתחזק ומסדיק יותר לרחבו כי אינו כך בטבעו והסדק שישנו עכשיו ברחבו מחמת שהיה שם איזה קלקול בעור ע"כ ברחבו אינו פוסל אא"כ נסדק כבר ברוב הקיפו כנ"ל:

ונשתייר שיעור כו'. זה מיירי שמעכב התקיע' ודומה לציפה זהב סעיף ט"ז משום הכי בעינן שיעור אבל אם אין הקול משתנה עבור זה לא ידעתי טעם או ריח דבעינן שיעור:

סעיף ט

לרחבו במיעוטו. פי' סביב היקפו:

ברובו פסול. דה"ל כאלו ניטל משופר זה ע"כ אם נשתייר שיעור תקיעה כשר וק"ל דכיון דחשבינן זה שלמעלה מהסדק כאלו נחתך לגמרי מאי אהני שיש בו שיעור דמ"מ ה"ל זה שלמעל' מהסדק הוספה ואמרי' בסעיף י"א דהוסיף עליו פסול אפי' במינו וא"ל דהכא שאני דכיון שיש סדק בהקיפו לא מקרי מה שלמעלה ממנו הוספה כיון דחשבינן ליה כאלו אינו דבוק משא"כ בהוסיף עליו דשם אין סדק כלל דמ"מ הקול יוצא דרך אותו החלק שלמעלה ושופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות ובב"י הביא בשם הכל בו דגם בהוסיף עליו אם נשתייר בו כשיעור מותר לפ"ז ניחא אבל להש"ע שלא פסק כן ק' וי"ל דלא מקרי הוספה אלא כשהיה תחלה חתיכה אחרת משא"כ כאן דלא נפרד מעולם:

סעיף י

פסול אפי' אם יש כו'. דשופר א' ולא כ' וכן בהוסיף עליו בסעי' שאח"ז:

סעיף יב

אלא שהרחיב את הקצר. דכתיב והעברת דרך העברה בעינן פי' כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים:

סעיף טו

זכרותו. פי' כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מהראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות אבל אם הוציאו כו' פסול דכל שאינו חלול לא מקרי שופר:

סעיף טז

עובי השופר לצד הפנימי. פי' שמניח הזהב על העובי של שופר מה שמניח קציהו לפיו אע"ג דאין הקול משתנה מחמת הזהב מ"מ פסול כיון שהקול יוצא תחלה מן אותו היקף הזהב ואח"כ מהשופר עצמו וזה אין בכלל הוסיף עליו כל שהוא דשם הולך הקול מן השופר תחלה ואח"כ מן התוספת זהב וקמ"ל דאפ"ה פסול ולפ"ז אין ללמוד מכאן אם הרחיק השופר ונפח בו ותקע דשם אין הקול יוצא מתחלה לשום דבר אלא לפירוש השני שפוסל (משום) חציצה פסול נמי בהרחיק ומ"ה כתב הטור ולמדו מכאן שאם הרחיק כו' אחר שכתב פי' השני וזה קצת דלא כפי' ב"י:

סעיף כ

ול"נ דאפי' כו'. ול"נ דגם הש"ע ס"ל כן דודאי אין שום תועלת לבליטת הצד העליון אלא דאי הווין שוים למעלה א"א לצמצם ושמא שופר החיצון בולט כל שהוא טפי מהפנימי וה"ל מוסיף עליו כל שהוא דפסול אפילו במינו ע"כ הוצרכו שיהיה הפנימי בולט גם למעלה ואז אין חשש כלל: