ט"ז על אורח חיים תקנג
סעיף ב
[עריכה](א) ומותר ברחיצה כו'. - דלא כהרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שמותר באכילה וטעמו דהנאה דסיכה היא הנאה דלאחר שעה ונראה כרוחץ לצורך ט"ב והרא"ש תמה ע"ז דיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך א"כ מ"ש רמ"א כאן ומותר ברחיצה היינו כ"ז שמותר באכילה אבל אחר שקיבל בפירוש שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה דחומר ט"ב מתחיל מאותה שעה ולא אמרינן מן הסתם למחצה קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו אבל נעילת הסנדל נראה דלא תלוי בקבלת איסור אכילה דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ הרי כאלו אומר בפירוש שאינו מקבל עליו חומרה זו עדיין ומטעם זה שאמרנו שמקבל עליו חומר ט"ב קודם זמנו נראה דהמקבל עליו איסור אכילת בשר ויין בין המצרים אין איסור רחיצה בכלל דזה לא קיבל עליו חומר ט"ב באותו זמן אלא חומרא מיוחדת לאותו זמן ומה שקיבל בפירוש קיבל ותו לא ורש"ל בתשובה סי' צ"ב פסק ג"כ להתיר רחיצה בזה והאריך ע"ש כנלע"ד:
(ב) ונהגו שלא ללמוד כו'. - הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכילת בשר ויין ואדרבה חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משום אבילות בפרט מי שיש לו שיעור שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפילו בט"ב במידי דשייך ליומיה. כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילות לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת. וא"כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשעה באב והתיר לאחדים ללמוד. והמנהג שלנו שכתב רמ"א ע"פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע"ד: