ט"ז על אורח חיים שכה

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים שכה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ופשט ידו לפנים. דין זה שייך אפי' לדידן דל"ל רה"ר אלא כרמלית דכ"כ המרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז וז"ל כשע"פ חל בשבת י"א דאסור ליתן לנכרי מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"א שישים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל רה"ר דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורק ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רבני העיר. ותו כ' דאסור ליתן לנכרי דה"ל עקירה וכן לתת לו משכנו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכיל והך ותו כתב שהעתקנו כתוב בב"י בל' זה ותו' כתבו כו' וק"ל במ"ש דמה שנותן ליד נכרי ה"ל עקירה הא תנן ריש שבת או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורים פירש"י אבל אסורין לכתחילה שמא יבא לעשות מלאכה שלימה בשבת וגזירה זו לא שייכא לדידן דלית לן אלא כרמלית דה"ל גזירה לגזירה ונראה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפי' לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגי' להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוה כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך:

(ב) ואפילו בייחד לו מקום כו'. דיש לחוש למראית עין:

סעיף ד

(ג) יש אוסרים. הוא ר"ת וטעמו בטור וז"ל דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובסה"ת כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפיה אינה אוסרת כיון דבשביל נכרי היא עכ"ל. ומבואר בב"י דלסה"ת בפנים לאיסור מחמיר טפי מר"ת וס"ל אפילו נטחן מע"ש אסור דלא הי' ראוי מאתמול כמו שהוא ראוי אחר אפיה. ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה דאי מיירי שעשאו הנכרי לעצמו אפילו בחול אסור דה"ל פת של בע"ה ואסור כמ"ש בי"ד סי' קי"ב אלא ודאי שעושיהו למכור וה"ל פלטר א"כ קשה דכיון שאתה מתירו הוא עושה בשביל למכרו לישראל ג"כ ודומה למ"ש כאן בס"ו או בשביל ישראל ונכרי צריך להמתין כו' ועל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לאיסור י"ל דמיירי שעשאו לעצמו ומיירי בשעת הדחק שאין פת של פלטר מצוי כלל בענין שפת בע"ה מותר אלא דכאן בש"ע משמע להתיר לגמרי מדהכריע דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים משמע דלהמתירים שרי אפי' שלא בשעת הדחק ותו דודאי ל"מ ברכת המוציא להתי' פת של בע"ה כדמשמע בי"ד שם באיסו' פש"ג וצ"ל דמיירי כאן שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותה עיר הם הנכרי:

סעיף ה

(ד) לעצמו אסורים לישראל. אפילו לדעת המתירים בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למגזר שמא יעשה בידיו וכ"כ ב"י בשם סה"ת ולפ"ז קשה ממילא מים לבהמתו בס"י דמותר אבל בתוס' פ' כ"כ דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם עכ"ל:

סעיף ז

(ה) וי"א דלערב כו'. נראה דגם הרא"ש ס"ל כן כמ"ש סי"ד:

סעיף ח

(ו) דאין הלילה עולה כו'. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק כו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יכול להביא בלילה מ"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז. ובלבוש כתב בזה י"א דבכ"מ שהוזכר בכדי שיעשו אין הלילה עולה לחשבון כו' ולא דק ועבסט"ו לקמן:

סעיף ט

(ז) אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור. זה דעת הרי"ף והטעם שמא הלך כל הלילה ולן חוץ לתחום ובבקר בא וקשה הא ספיקא דרבנן יש כאן דתחומין דרבנן ונ"ל דמ"ה החמירו כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור למה יכניס עצמו בספק איסו' ודמי' למ"ש בי"ד דישל"מ אפי' באלף לא בטיל. ושוב ראיתי טעם זה בה' המגיד פ"ב די"ט בשם הרשב"א לענין זימן שחורים ומצא לבינים כו' אלא דמ"מ במ"ש כאן בסיפא דביש פירות בעיר מצויים אין לחוש מספק כיון דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך צל"ע דהא קי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקורבה דמצוי ומוכח ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דביצה דף י' מייתי להא דר"ח על זימן שחורים ומצא לבנים דאין שם אלא איסור דרבנן ע"כ נ"ל דהכא נקט דוקא תרי בתים מ"ה אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום הוה אסור כנלע"ד:

סעיף י

(ח) אסור בכל מיני תשמיש. כיון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא:

(ט) ויש מתירין. פי' בכרמלית:

(י) ואע"פ שיש להחמיר בדבר כו'. ק"ל מ"ש ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר לומר לנכרי לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא ה"נ כן הוא דלא עביד הנכרי אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב:

סעיף יא

(יא) אבל אם הכירו כו'. אפי' שלא בפניו כן דעת ב"י והיינו שיודע הנכרי עכ"פ שהישראל יבא להאכיל בהמתו דאז חיישי' שירבה בשבילו:

סעיף יד

(יב) עשה נכרי בשבת כו'. זהו משנה בפרק השואל ופרכינן עלה בגמרא אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו אמר עולא בעומד באסרטיא והיינו מ"ש כאן ודוקא שהקבר בפרהסיא וזהו פי' הרמב"ם דהא מפרש דהמקשה פריך על הסיפא דלמה לא יקבר בו עולמית אבל רש"י פירש דארישא פריך דלמה יקבר בו לערב ימתין בכדי שיעשו נהי דלא מוכחא מלתא מיהו י"ל דבשביל ישראל נעשה ומשני עולא בעומד באסרטי' שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל והרא"ש לא הביא כלל הך דעולא ונ"ל דהטעם שהוא ס"ל כרש"י וא"כ כל שיש ספק דשמא נעשה באיסור או בהיתר אזלינן לחומרא והיינו כרב דאמר לעיל מזה בגמ' ממקום קרוב ממש פי' רש"י כלומר שראינו בירור הדבר שממקום קרוב באו שראינו בביתו פי' דאל"כ צריך להמתין בכדי שיעשו מספיק' ע"כ בעינן הכא הוכחה דלא נעשה בשביל ישראל כגון שהוא בפרהסי' דאילו לשמואל דמיקל מספק דשמא חוץ לחומה לנו א"צ כאן הוכחה והרא"ש פוסק כשמואל ע"כ לא הביא הרא"ש הך דעולא כנ"ל נכון ורי"ף שפוסק לחומרא בספק ע"כ הביא באמת הך דעולא כי כן הוא ברי"ף שלנו דלא כמו שהיה ברי"ף שביד הר"ן ומה שכתב ב"י דמדלא הביא הרא"ש הך דעולא ש"מ דגם ברי"ף הוא כן דסתם דבריו בשיטת רי"ף ולאו מילתא היא דכאן הוא חולק עליו בפי' במה שאוסר בספק והרא"ש מתיר בספק וס"ל אפי' בספק מלאכה דאורייתא א"צ כדי שיעשו וכדעת סמ"ג שמביא הטור סי' זה בספק נלקטו היום שמותרין לערב מיד וזהו מכוון בל' הטור שכ' וא"א לא חילק בין בצנעא כו' אבל הרמב"ם כת' כו' וכ"מ בגמרא אלא שרש"י פי' כו' ר"ל שהרא"ש ס"ל כרש"י וע"כ לא חילק והב"י תי' דרך אחר על הרא"ש והוא דחוק:

(יג) שהכל יודעים שנעשה לפ' ישראל. כ' הר"ן שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו:

(יד) לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב כדי שיבואו ממקום קרוב. ברמב"ם סיים והוא שלא יהא הדבר בסרטי' גדולה כמ"ש עכ"ל ר"ל כמו גבי קבר וארון דבפרהסיא לא שרי עולמית למי שהובאו בשבילו והרב בעל ש"ע השמיט זה ואולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב בעל הלבוש שחילק בזה ואמר שאין גנאי בחלילי' כ"כ כמו בארון וקבר כו' משמע מדבריו דגם בפרהסיא החלילים מותרין לערב בכדי שיבואו וזה אינו לגבי דידיה שהובאו בשבילו אסור לעולם ודינם כקבר וארון:

בטור כתב בסוף הסי' בדברי הרמב"ם בדין שהעביר ד"א ברה"ר דאם א"ל לישראל להביאם לו אסורים לו לעול' ולאחרים בכדי שיביאום כו' ותמה ב"י מהיכן למד הטור זה דא"ל דמדמי ליה למבשל כו' וכתב דאפשר דנפקא ליה מדכתבו התוס' כו' ותמוה הוא שהבין הרב שזה דברי הטור והוא מבואר מסידור ל' הטור שמדברי הרמב"ם הוא אע"פ שלא מפורש הוא בלשונו מ"מ נלמד כן מדנתן טעם ללא יקבר עולמית מחמת שהיא פרהסיא והרי באדם חי שעובר בפרהסיא ומצוה לנכרי לעשות מלאכה בשבת אין אסור לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו דין ח' אלא בכדי שיעשו ע"כ לו' דמשום כבוד המת אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא אעפ"י שהוא לא אמר כלום אלא הנכרי עושה מעצמו לצורך זה המת א"כ ק"ו אם הוא אומר כן דלא יקבר ויספד באיסור (לפי שהוא גרם האיסור) ולפי פירש"י אין ללמוד זה דהוא פי' מ"ש בגמ' בסרטיא שהיא פרהסיא היינו שמחמת זה (ידעינן שלא) עשאו לצורך ישראל [וא"כ אין] חומרא במת יותר מחי משא"כ להרמב"ם כמ"ש כנ"ל נכון:

(טו) אלא דרך כרמלית כו'. האי פיסקא תמוה הוא לכאורה דמשמע דאף למי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד וזה אתיא כהרא"ש שהוא הי"א של סעיף ח' וקשה דלעיל שנאה במחלוקת וכאן בסתם ותו דבסימן תקט"ו ס"ה חזר ופסק דבעינן לערב כדי שיעשו ואין שום סברא לחלק באיסור דרבנן בין כרמלית ובין חוץ לתחום דאין חומר לזה יותר מלזה ע"כ נראה דכאן קאי על אחרים שאין צריך להמתין בערב דלגבי דידיה צריך להמתין בכדי שיעשו כמו בחוץ לתחום אלא דלאחרים מותר לעיל אפי' בו ביום וכאן לא שייך בו ביום דהא אין מספידין בשבת ע"כ ההיתר לערב מיד ויותר טוב להגיה כאן הוא צריך להמתין כדי שיבואו אבל אחרים מותרים לערב מיד וכן מוכח הל' שהתחיל בלשון יחיד לומר אין צריך כו' וסיים בל' רבים מותרים אלא ודאי דחסרון יש כאן וכדפרישית:

(טז) ספק אם הובא כו'. נראה פשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט: