ט"ז על אורח חיים ריב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]שאוכל דג מליח וכו'. במשנה איתא הביאו לפניו מליח תחל' ופת עמו מברך על המליח ופוטר הפת שהפת טפיל' לו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפיל' א"ר אחא באוכל פירו' גנוסר שנו. פי' התוס' שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיק' הפירות והבית שלאחריו טפל ואינו בא אלא מפני המליח וא"ת כיון דפירי עיקר ומליח טפל לבריך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירו' באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל הפירות לא היה עדיין שם מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות הפרי עכ"ל וי"ל על התנא גופיה למה נקט באמת כה"ג ולא אמר כפשוטו ויפטור בברכת הפירות על המליח והפת נראה דקמ"ל דין א' דהיינו דמצינו שאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת אותו דבר עצמו אלא בשביל דבר שאכל כבר שכואב לו המתיקות או החריפות ממיל' הוה טפל אפ"ה צריך לברך דע"כ לא פטר כאן התנא אלא שהיה לפניו בשעת הברכה על האכילה שאכל כבר או שהיה מחשב עליו בשעה שבירך על אכילה הקודמת שיצטרך לאכול אח"כ לדבר תיקון ורבינו יונה לא פי' כן אלא פי' וי"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפילה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל כונתו דהך מליח דנקט במשנה אינו דבר נפרד אלא הפירות עצמם קרוים מליח דהיינו שהוא מולחם הרבה ואוכלם כדרך אוכלי קשואים שקורין אוגרקס או פילוצ"ר שמולחין אות' בשעת אכילתם. ונראה דלענין דינא מודה הר"י למ"ש בשם התוס' דאם אוכל דבר מליח בפ"ע אחר הפירות יש חילוק כמ"ש דהיינו אם אכלו באותו מעמד שאוכל הפירות או שהיה במחשבתו בשעת ברכה לאכול אח"כ דבר מליח אז פטור מלברך על המליח אף שלא היה לפניו תחילה אבל אם אכלו אח"כ במעמד אחר ובטל מעמד הראשון או שלא היה חושב על המליח בשעת ברכה על הפירות חייב לברך גם על המליח כנ"ל בזה והכל ניחא:
כדי שלא יזיקנו בגרונו. מצאתי בשם רש"ל שהקשה על הטור בזה דהא בגמ' משמע דדוקא אם אוכל המלוח אחר פירות גינוסר אז הפת טפל למליח אבל אם ליכא פירות אלא אוכל דג מליח ופת עמו הוא עיקר ולמה כ' הטור בדג מלח אפי' בלא פירות תחלה שהפת טפל למליח ולק"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא בשביל אכילת הפירות תחלה והטור וש"ע מיירי שיש לו חשק לאכול דג המלוח אלא שמתירא שלא יזיקנו בגרונו ע"כ אוכל מעט פת עמו ע"כ הוה הפת טפל ומ"ה ודאי אם אוכל דג מליח שקורין הערינ"ג עם פת ודאי הפת עיקר דזה עיקר סעודתו והערינ"ג אינו אלא ללפת הפת וע"כ נקט שלא יזיקנו בגרונו להורות דלא נתכוין כלל לאכילת הפת בשביל עצמו דאדרבה יותר היה חפץ לאכול הדג בלא פת אם הי' אפשר:
וי"א אם הטפל חביב עליו כו'. ב"י בשא"ז וז"ל אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על צנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל. וזה קאי על מ"ש בגמ' פ' כ"מ מברך על הצנון ופוטר את הזית ומוקמינן לה כשהצנון עיקר ופירש"י שבשבילו התחיל האכיל' ואין אוכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל עכ"ל וע"ז אמר הא"ז דוקא שהצנון חביב ועיקר. וא"ל ממ"ש התוס' במנחות דף ל"ו ד"ה סח בין תפילה כו' כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה קרי לה ברכ' שא"צ דהתם מיירי שא"צ לו לדבר בין הברכות דהוא יגרום לברכ' שא"צ ונראה דכתב דאין להפקיע הברכות כה"ג לתרץ מ"ש מברכות שוות דאמרי' בסי' רי"א דמברך על א' ופוטר השני וכאן יוכל להפטר בברכה א' ע"כ אמר כה"ג כונתו דכאן יש ב' ברכות שאין שוות דזה בפה"ע וזה בפה"א וכיון שיש לכל אחד מעלה לצנון יש מעלה מצד שהוא עיקר ולזית יש מעלה שהוא חביב ע"כ יברך על כל אחד ומשמע כאן דהיינו כל אחד כראוי לו והך דטפל חביב היינו דוקא אם אוכל אותו בפ"ע בזה אמר דיברך עליו תחלה ויאכל קצת ממנו ואח"כ יברך על העיקר ויאכלנו. וזה נ"ל להוכיח מפ' כ"מ דף ל"ה שמן זית מברכין עליו בפה"ע ופרכינן אי דשתי לה בעיניה אזוקי מזיק ליה אלא דאכיל ליה ע"י פת הוה ליה פת עיקר ושמן טפילה כו' ודחיק לאוקמיה ע"י אניגרון ואמאי לא מוקי ליה בפת והשמן חביב לו אלא ודאי דבזה לא מהני חביב כיון דאכיל ליה עם הפת ביחד ולא מהני כאן אלא בפ"ע כנ"ל:
או שאוכל העיקר. פי' ואח"כ הטפל כדי למתק כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית או שאכל פירות מתוקים תחלה וכההיא דפירות גנוסר שזכרנו:
שאוכל גרעיני גדגדניות. נראה דבגדגדניות וכיוצא בהם שהם למתק השתיה אין שייך בהם פטור לגמרי כי כל מה שמביא תוך זמן שעוסקין בשתיה מקרי קודם השתיה דהא לא בא למתק מה ששתה כבר רק מה שישתה אח"כ שע"י זה יגרור לו תאוה לשתיה אח"כ ממיל' איקרי קודם לשתיה ולא נפטר ע"י הברכה שבירך קודם השתיה הראשונה דהא אינם באים להיות טפל למה ששתה כבר דאינה לתועלת לו ואין זה דומה לזית שאוכל אחר הצנון שהיא לתועלת על מה שאכל כבר וטפל לו זה נראה פשוט:
מברך האוכל תחלה. דלא יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה כ"כ בת"ה שם וק"ל מהא דפ' כ"מ דף מ"ג מברכין על הריח משתעלה תמרותו והא לא ארח עדיין ולא נהנה ומשני כיון דדעתיה לאורוחי א"כ ה"נ נימא כיון שדעתו לשתות יין ואוכל תחלה למתק השתיה שפיר יברך תכף על היין ויאכל הגרעין וישתה וא"ל דהוה הפסק בין ברכה לשתיה דהא בהמוציא הוה דבור הפסק בין ברכה לאכילה ואפ"ה אם אמר הביאו מלח או לפתן לא הוה הפסק כיון דלצורך האכילה ה"נ אכילה זו לצורך השתיה היא ולא הוי הפסק וי"ל דכאן הוה הנאה אחרת מן השתיה ע"כ הוה הפסק:
רק שהכל. הב"י כ' ע"ז ונ"ל דלפי מ"ש רבינו סס"י ר"י בשם הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל למתק השתיה לא תשתנה ברכתו עכ"ל. ורמ"א כתב ע"ז דליתא לדבריו אלא כיון שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה מאותו דבר אין לברך עליו ברכתו הראויה לו אלא צריך לברך עליו שלא יהנה מהע"הז בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל יצא ול"ד לפחות מכשעור שהוא נהנה מהאוכל שהוא עיקר הנאתו וצריך לברך עליו ברכתו הראיה לו עכ"ל ואין חילוק זה מספיק לע"ד לבטל דברי הב"י דגם בחסרון שיעור לא מקרי נהנה כראוי מעיקר הנאתו דכל שאין בה כשיעור אין ההנאה שלימה וא"כ מה לי שאין ההנאה שלימה מחמת חסרון שיעור או מחמת שהוא טפל לד"א דבתרווייהו איכא קצת הנאה עכ"פ ובלבוש כתב וז"ל דל"ד לחסרון השיעור דשם אין חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור אנו באים לקבוע לו ברכה אחרת ע"ז אמר הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא פשוט דצריך לברך אלא שיכול לפוטרו עם העיקר רק מטעמ' דלא יהנה מן עה"ז בלא ברכ' והוא נהנה כבר קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא מודה הרא"ש דמחמת טפלתו תשתנה ברכתו עכ"ל. ג"ז אינו מספיק דהא התם ג"כ י"ל דאסור ליהנות בלא ברכה וא"כ פחות מכשיעור הי' לנו לומר שלפחות יברך בנ"ר אפ"ה אמר הרא"ש כיון דהוא דבר שברכתו מעין ג' ל"ש בו כלל בנ"ר אפילו בפחות מכשיעור ה"נ כן הוא דלא יהיה שינוי ברכה ממה שיש בו אלא א' משתים יהי' או לא יברך כלל או יברך ברכ' הראוי' לו ולעד"נ לתרץ באופן זה דהתם מיירי בברכה אחרונ' ולא מצינו בו דבר כלל אלא כל מין פרט בפ"ע ע"כ כל המשנה שם נקר' שינוי ואין זה נכון משא"כ כאן דמיירי בברכה ראשונה שיש בה כלל דעל הכל שאמ' שהכל יצא אלא דמפני חשיבות שיש בקצת' הוסיפו עליה' לכתחל' לפרט בהם בברכות מיוחדות וא"כ כל שאין שייך בו שפיר ברכ' מיוחדת בפרט שלו שבזה סומך על העיק' עכ"פ נכנס לכלל ויברך שהכל שגם בזה ברכ' שלו כנ"ל נכון ועכ"פ מיירי הכא שאין הטפל חביב עליו דאל"כ ה' צריך לברך עליו ברכה מיוחדת שלו כדאי' לעיל בסמוך:
סעיף ב
[עריכה]רקיקים הוו טפל' למרקחת נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעל' והשאיר הרקיקין ואוכלן בפ"ע צריכין ברכה הראויי' להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר: