ט"ז על אורח חיים קנג

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים קנג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ד

קדושה אחרת כיוצא בה. בס"ת פסק בי"ד ריש ה' ס"ת דאסור כיון דלא מעלי בה אע"ג דא"א בעולם לעלויי בה מ"מ אסור והוא בעיי' דלא אפשיט' בגמ'. וא"כ בשאר קדושות דאפשר לעלויי בה פשיטא דאסור למכור כדי לקנות כיוצא בהן כן כתב הר"ן אבל ב"י בשם מהרי"א כתב מדכתב הטור אבל איפכא להורידם מקדושתן לא משמע בכיוצא בהן שרי וזהו היש מתירין ולא אוכל להבין דעת מהרי"א ולא דעת הש"ע שמביאה דאי קאי מהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה הא בעיא דלא איפשט' היא וקי"ל לחומרא בישנה כדי לקנות חדשה ואת"ל דהוא ס"ל לקולא כמ"ש בי"ד ריש ה' ס"ת בשם הר"ר מנוח קשה דהא הטור כתב שם בפי' לאיסור והיאך מדקדק כאן בדבריו דבכיוצ' בהן שרי וגם על הש"ע קשה הא איהו פסק לאיסור בי"ד גבי ס"ת וכאן כתב מחלוקת ואם נאמר דמהרי"א קאי על שאר קדושות ובס"ת מודה לאיסור וגם הש"ע מיירי כאן דוקא בשאר קדושות לא ס"ת קשה הא כ"ש הוא דבשאר קדושות אסור כיון דמצי לעלויי וכמ"ש הר"ן ותו דלמה דקדק מהרי"א מדברי הטור טפי מן המשנה דהא במשנה אמרינן ג"כ ספרים לא יקחו מטפחת משמע הא כיוצא בהן מותר ובגמ' שם בעי למיפשט בעי' דס"ת ישן לקנות חדש מהא דתנן אבל ס"ת לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד ודחיה מתני' דיעבד שמכרוהו כבר מ"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעי' לן למכור לכתחלה מאי הרי לך דבס"ת יש חילוק בין דיעבד ובין לכתחלה בדיעבד פשיטא דמותר דאם ל"כ מה יעשה במעות אבל בשאר קדושות אין חילוק דבדיעבד נמי יכול לקנות דבר יותר קודש ובודאי יש לנו לדקדק מדלא אסור אלא כשמורידין ש"מ דבשוין מותר אלא דזה אפשר לומר דאין לדקדק כן מן המשנה דאפשר לומר כיון שאמר התנ' בס"ת דוק' להוריד אסור אמר נמי בשאר קדושות כן והוזכר סבר' זו בר"ן שם חבל בדברי הטור דבחד' מחתא מחתינהו דאיפכ' להורידן מקדושתן לא והוא פסק בי"ד דבס"ת אסור בשוין וא"כ אם תאסור גם שאר קדושות בשוין ודאי קשה למה לא כתב רבותא דאפילו בשוין וא"כ י"ל דאיידי דבשאר קדושות הוכרח לומר האיסור במורידין דוקא כלל נמי ס"ת עמהם וסמך עצמו על מ"ש בי"ד דס"ת גם בשוין אסור זה נ"ל נכון בדעת רבינו הגדול מהרי"א לתרץ קושי' שניה אבל קושי' הראשונה עדיין קשה דהא כ"ש יש לאסור בשאר קדושות בשוין מבס"ת ותו קשה לפי זה דשאר קדושות קיל בשוין מאי פשיט בגמ' מס"ת הא בחדש מותר דלמא אסור ותנא מורידין איידי דשאר קדושות דע"כ דוקא מורידין אסור וצ"ע ובזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו תחלה כשקונה הספר דעתו לכך שיהי' לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסימן קנ"ד ס"ח בהג"ה:

סעיף ה

משנין המותר כו'. מורידין שהרי עדיין לא בא לשמוש קדושה חמורה כ"כ רש"י משמע דעכ"פ חייב להוציאה לדבר שבקדושה אלא שאפי' קדושה קלה מותר ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפילו לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר ל' משנין ובס"ז גבי הסכימו זט"ה כתב רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעי' לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דברי מצוה ועמ"ש בסמוך ראייה:

הקשה בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריג דליכא למ"ד דמילתא היא ואפי' בלבנים אמרי' בתחלת הפרק דלית בהו משום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו מעות יש לנו לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא עכ"ל. ותו הקשה ב"י לקמן גבי בנו בית סתם וז"ל וק"ל דכי היכי דבגבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושת בית הכנסת על המעות אמאי לא אמרי' דאם התנדבו עצים ואבנים לצורך בה"כ שחלה הקדושה עליהם ולא יוכל לשנות אלא לקדושה חמורה כו' עכ"ל. ותירץ דיש לחלק בין אם באו ליד גבאי וכמ"ש לקמן לבנים חדשים אין בהם משום קדושה היינו שלא באו ליד גבאי דוקא אבל אם באו אסור וכתב ע"ז שהוא דוחק. ומו"ח ז"ל כתב ע"ז שהוא תורת אמת ואני אשתומם על מראה זאת דלפע"ד אין כאן קושי' כלל דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא ויקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מ"ה בההיא דבנה בית סתם שכתוב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכל זמן שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה וכן האורג בגד למת או אפי' טוי לאריג דכ"ע ס"ל לאו מילתא היא לאוסרו בהנאה היינו שאין בזה הבגד איסור אבל הנודר חייב לקיים נדרו ולתת לו עכ"פ בגד איזו שירצה ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לב"הכ ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה ידי חיוב שלהם הא לא אמרי' אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא נב"ה ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סי"ג דבגבו מעות יכול להוציאם לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלים המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה אז יש בגוף הדבר קדושה ואסור אפי' לדבר מצוה משום הכי בלבנים ישנים שהיו כבר בית הכנסת אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם וראייה לדברינו דהחיוב עליו מצד הנדר דאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא ופרכי' עליה מההיא דמותר המת ליורשיו פי' דגבו לצורך המת ונותר הוא ליורשיו דהא אין כאן רק הזמנה ומשני דמ"ה נותנין ליורשיו משום בזיון המת דיש לו בזיון מה שגבו לו והוא מוחל הבזיון כדי שיתנו המותר ליורשיו הרי דלא הקשו ותירצו רק מן המותר אבל מה שצריך למת גופיה פשיטא שזכה בו המת ואמאי לא נימא דאין כאן רק הזמנה בעלמא אלא ודאי דחייב לתת לו מצד הנדר שנדר לו וכן איתא במרדכי בפ' ב"ה במי שנדר קרקע לב"ה ועכבו הכומרים לבנות ורצו לשנותה לד"א מסיק מהר"ם שם נהי דאין רשאי לשנותה בלי דעת ראובן ה"ה נמי לא מצי לשנות למיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני אם היה בדעתו שיה' נדר דנעשה נדר כ"ש כאן דאיכא עניים כו' דנעשה נדר ולא מצי למיהדר ואם לא יוכלו לעשותה עתה בה"כ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות עכ"ל ה"ה כאן ממש בגבו מעות לב"ה דחייבים מצד הנדר ואין להם רשות להוציא המעות לקדושם אחרת דא"כ לא היו יוצאים ידי נדרם אע"ג דאין המעות עצמם קודש כלל כל זה נלע"ד ברור וגם הב"י עצמו כתב בסמוך וז"ל ויותר נראה לומר דליבני נמי לא אמרינן דיחזור לזכות בהם מי שנותנם אלא שרשאים להלוותם ומ"מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר"ם כו' עכ"ל וזהו היסוד בכל הדברים שזכרנו. אלא ק"ל ממ"ש בפ' נ"ה שהבאתי בסמוך שהמותר ליורשיו מצד מחילת המת הא לא"ה לא זכו היורשים וכאן אין שייכות לזה למה יהיה המותר עכ"פ חוב להוציאו לקדש כמ"ש בשם רש"י ופרשנו גם דעת הפוסקים כן ואמאי לא נימא דהמותר יעשו בו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן שגבו מעות לס"ת או לבה"כ מסתמא היה דעתם תחלה באם יותיר יהיה ג"כ לאיזה מצוה אחרת דהא הוציאו מידם לשם מצוה אבל בגבו למת היה דעתם תחלה ליורשיו המותר כיון דאיכא בזיון למת לא מחיל אלא אם יתנו המותר ליורשיו:

וי"ל על פירש"י דס"ל במותר צריך עכ"פ לקדושה קלה דהא אי' במגילה דף כ"ז אהא דאמר רבא אם גבו והותירו מותר איתביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' מותר פי' לשכור שליחות למושל אם יצטרכו ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוה אלא ודאי שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא כו' והשתא מאי פריך דילמא הא דבעי שם התנו היינו אפי' לדבר הרשות אבל לקדושה אע"פ שהיא קלה לא צריך התנו ונראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ דבר מצוה כיון שצרכי רבים הוא וראייה דמפקחין בצרכי רבים בשבת:

ואם קנו במקצת דמים אלו כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהגה זו דהיא באה מב"י על דין בונה בית לבה"כ וז"ל ומיהו ה"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובנאוהו בהם אבל אם גבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושה אמעות וכשקנו באותן המעות עצים ואבנים חלה קדושת דמים על אותן עצים ואינם רשאים לשנותן אלא לקדושה חמורה דאמר גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותם אסור והנה זה דבר פשוט לא ניתן להכתב דכיון דהמעות קדושות לפי דעתו בזה פשיטא שלא נפקעה הקדושה מחמת קניית בהם עצים אדרבה נתוספה קדושה טפי שנתקרב אל המלאכה ולא הוצרך לכתוב זה אלא לאפוקי מעצים שמביאים מביתם שאין זה בכלל אבל בהג"ה זו על מה קאי שהוצרך לכתוב זה דכיון דכתב הש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעת הקדושה ע"י קניית העצים ותו קשה לי הא בונה בית לשם בית הכנסת בודאי קנה העצים לשם בית הכנסת ואפ"ה אינו קודש:

גם מ"ש כאן בהביאו עצים לצורך בנין כו' דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא מה ענין גבאי לכאן וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא הגם שהב"י כתב חילוק זה הא הוא עצמו הדר ביה כמבואר שם אח"כ שכתב ויותר נראה כו' ותו ק"ל דבגמרא דפריך אביי מברייתא דדוכסוסי' שהבאתי בסמוך דבעינן התנה דוקא ומוכרח בגמרא להוסיף על הברייתא ע"ש ואמאי לא משני דהתם מיירי שבאה ליד גבאי ע"כ בעינן התנה דוק' אלא ודאי דלא נפק' מינה בדבר זה. ואע"ג דמצינו חילוק זה בי"ד רסי' רנ"ט היינו לענין אם נתן מעות ליד גבאי לצדקה שאין רשאי להלותו כיון שיש הפסד לעניים כמבואר שם משא"כ כאן דתליא מילתא אם הוא רק הזמנה לחוד מה יועיל לנו בא ליד גבאי ולענין עיקר הענין כבר ביארנו בס"ד דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו ואם כן אפי' לא בא ליד גבאי כן נראה לע"ד ודעת רמ"א צ"ע:

סעיף ו

להספקת תלמידים. זה מיירי שיש בית הכנסת אחרת עמ"ש בסי"ג:

סעיף ז

רשאים להוציא וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנים כמ"ש לעיל בגבו והותיר והטעם כאן כיון שהתנו בז' ט"ה יצאו המעות לגמרי לחולין. ולפ"ז מ"ש אפי' לדוכסוסיא לא הוי כלל דבר מצוה רק רשות לא כפי מה שהיה עולה על דעת המקשן כפי שזכרתי בסמוך:

אפי' בנו אות' משלהם. דבנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם ואי ידוע שלא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמ' בבה"כ של טרסיים ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בה"כ אבל אם יהיה ב"הכ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' ב"ה דף כ"ז:

אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. הקשה ב"י בשם מהר"י חביב אם היה זה התנאי בשעת הבנין למה אמר שתלה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם שרי למכור והאריך בתירוצים ע"ז ולעד"נ דלק"מ דלא מיירי שאמרו בפי' יהיה לו רשות לעשות כפי מה שירצה דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ עשה וכ"ה בדברי התוספת וז"ל דא"ר אשי במתא מחסיא אדעתא דידי קאתי היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו עכ"ל. בזה יש גילוי דעת שהוא היה לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ויש בידו כח ע"ז וזה אין שייך באם רבים עוסקים ומצוים בעסק בנין כנ"ל פשוט:

נמכר בלא הכרזה. דהא אפי' במתנה מצי ליתן כדאי' פרק ב"ה משא"כ באין להם רשות לשנות ונמכר בלא הכרזה יכולים לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה כ"ה ברשב"א סי' רי"ז וכאן מיירי רמ"א מתרי מילי דבקרקע אמר שא"צ הכרזה כאן אבל במטלטלים לא בעי בשום מקום הכרז' ואח"כ אמר בו אונאה היינו במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר.

סעיף ח

אינו קדוש עד שיתפללו בו. והזמנה לאו מילת' היא ודינו כבר זכרתי שעכ"פ יעשנו עוד לבה"כ שהרי חייב לקיים נדרו ומה ששייך לזה כתבתי בסעיף א' ע"ש:

סעיף י

ויש מי שאוסר הוא הרמב"ם כב"י ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו:

סעיף יב

אינו יכול למכור זכותו. במרדכי ס"פ החובל מייתי ראייה לזה מדאמרינן תחתיו מבניו בנו קודם לכל אדם יכול אף ע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשרי מלא את ידו דוקא בזמן שממלא מקום אבותיו כ"ש שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל עכ"ל. נ"ל מזה דזהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחד בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אות' בחנם אבל אם קנה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמ' ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהגון כמוהו דאדעת' דהכי הקנו לו זכות זה:

סעיף יג

ובא להם דבר מצוה בגמרא שלנו בריש ב"ב דף ג' כתוב ברוב ספרים גבו זוזי ומחתי מאי א"ל דלמא מתרמי פ"ש ויהבי להו שרגי ליבני כו' מאי א"ל דילמא מתרמי פ"ש ומזבני ויהבי להו. משמע אפי' במעות שגבו אין מוציאין אותם אלא לפ"ש והיאך כתב כאן הרמב"ם דבר מצוה סתם וי"ס כתוב בהם תחילה דלמא מתרמי מידי דמצוה ויהיב להו וזו היתה גירסת הרמב"ם ממילא משמע כל מידי דמצוה אפי' קלה כיון שלא שקיל אלא דרך הלואה עד שישלם אותה ועמ"ש בס"ה ומ"ש דבקנו אבנים לא ימכרום לדבר מצוה קשה דהא בסעיף ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' י"ל דמיירי שיש להם בה"כ אחרת וכאן מיירי שאין בה"כ אחרת דאהא מייתי לה בגמרא ריש ב"ב ובחנם כתב ב"י בזה ענין אחר:

סעיף יד

אינם רשאים לשנות. וסיים שם במרדכי אלא יניחו אותו עד לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות:

סעיף יט

כתב שכתוב שהקדיש כלים כצ"ל:

סעיף כ

אין הצבור יכולין להחזיק בו. הטעם בב"י בשם מהרי"ק סי' ע' דל"ש חזקה בס"ת העשוי מתחלתה על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' עדים לא מהני לומר דשל צבור הם כי נוגעין בעדות הם וסילוק לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייק וכשר כמות' ובתשובת רש"ל סימן ט"ז כתוב באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהן לשל צבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין אמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת ונותנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה פסק שם דאם בא אח"כ איהו גופים ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוה מוציא ועליו הראייה. ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבין ס"ת לב"ה היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה כו' וכתב שם דקודם לזה היה מעשה כזה ולקח בעל הס"ת את הס"ת ואמר ע"ז דאין ראיה שבאמת היה שלא כדין והסכים על אותו פסק זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקין וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל: