ט"ז על אבן העזר ק

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר ק |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

לפיכך אם גבו היורשים כו' כתב זה לפי שבגמ' אמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אשה גובה מהם אבל מטלטלי לא קמ"ל דעכשיו אפילו ממטלטלי ולא ה"ל ראוי:

סעיף ב

ואינם נגבים מהשבח ואע"ג דב"ח גובה השבח כמ"ש בח"מ סי' קט"ו לתרץ בגמ' דמקולי כתובה שנו כאן אבל מהשבח שהשביחו יורשים גם לוקח לא טורף כמ"ש שם ומה שהשביחה היא ע' בסי' צ"ה:

אבל לא מהראוי כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו:

רק אחר ב' או ג' שנים כו' זה מתשובת מהרי"ו סי' מ' וכתב שם אע"ג דאשה גובה כתובתה ממלוה אפי' של גוים ואע"ג דה"ל ראוי ה"ט שהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה וחל עליה שעבוד דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בזה שלא באו לעולם לידו לא חל עליה שעבוד האשה וכן בדין שזכר רמ"א אחר זה שצוה שלא ליתן חלק ירושה רק אחר כו' הטעם כיון שהממון הופקד ביד אחרים והממון לא ביד הבן ולא זכה בהן מעולם ע"כ וא"כ לענין קרקע בכה"ג שצוה לתת קרקע לבנו לאחר זמן מיקרי מוחזק ולעיל סי' צ' סעיף י"ד כתבתי דמעות דמחמת חזקה הנהוג בינינו מקרי מטלטלין וא"כ שייך בהו ראוי כל שאין הזכות בשעת מיתה:

הוה מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סי' רע"ח לא נקרא מוחזק שאני לענין כתובה ובעל חוב דמשתעבד אפילו בחיי אביהן מדרב נתן ואע"ג דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעל חוב כ"כ הרא"ש בפרק י"ג:

סעיף ג

י"א שגובה היינו דעת ר"ח ור"ת בטור והטעם דאע"ג דבכה"ג בב"ה אמרינן בגמרא דאיהון דאפסיד לנפשיה שכתב לשני דין ודברים כולי שאני בעל חוב דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבה מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה ראויה לגנות בבירור דלא ניתנה הכתובה לגבות מחיים אשר"י:

וי"א שאינה גובה שהרי יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:

סעיף ד

עד שיעשה פשרה ביניהם בין שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשה פשרה ול"ד למ"ש בסי' צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח ע"ש ובח"מ סי' קי"ח ובטור הביא עוד דין אחד בשם שאלה של הרא"ש סיים שם כי לא יוסיף אח"כ לזכות בבית מכח הקניה דהיינו מצד קניית הבית אלא מצד שיש לו זכות של האשה שנדוניית' קודם וא"כ מסולק הב"ח לגמרי וא"כ א"צ פשרה אלא בין האשה והלוקח שתמסור לו שטר נדונייתא וא"כ אינו דומה לדין שתי (נשים) שזכר הש"ע כאן דבשתי נשים חוזר חלילה תמיד ואין זכות ללוקח ולא מצד הקנייה וא"כ יש לתמוה על שלא הביא בש"ע אלא דין שתי נשים לחוד ולא השאלה של הרא"ש דמשמע שהיה סבור שדין אחד לשניהם ולא כן הוא באמת:

סעיף ה

בפחות שבמטבעות כולי בענן זקוקים הנזכרים בכתובה דהיינו מה שקורין בל"א שא"ק ויש חילוק בין המדינות כמה הוא שא"ק במדינות ליט"א וו"אלין הוא שני זהובים וחצי ממילא הכתובה היא ת"ק זהובים ובפולין היא שני זהובים ממילא הכתובה היא ת' זהובים וכתב בדרישה בזדה שנתחדש איזה ענין ע"פ המלכות כו' ואנו אין לנו אלא המנהג דהיינו בכל המלכות פולין בתולה כתובתה ת' זהובים פולניש ובליט"א ת"ק זהובים פולניש ובמע"הרין ת' זהובים ריי"ניש וכל הנושא אשה סתם ע"ז המנהג שבמקום שנושא שם הוא נושא אם הוא נשאר שם אבל אם לא נשאר שם אז הדין כמ"ש כאן בש"ע דהולכין לקולא להבעל ובמדינות מע"רי"ן נשאלתי על אחד שנשא אשה בזמן שהיה לנ"ג געל"ט דהיינו שהט"אליר היה נחשב לשבעה זהובים וכתב לה כתובה עם התוספות שליש שלשה אלפים זהובים ואחר זה שנה או שנתיים ניתקן מן הקיסר שהטאליר לא יהיה רק אחד זהב וחצי רייניש והאשה באה לגבות כתובתה האיך יהיה הפרעון ופסקתי שעיקר הכתובה דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו הוספת שליש על הנדוניא תהיה ממעות לנ"ג געל"ט דהיינו שיתן לה טאליר כפי חשבון של לנ"ג געל"ט והבאתי ראיות בתשובה שחברתי על זה (והתשובה הנ"ל כבר נכתב בסימן ס"ה):

סעיף ו

אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה כתב בדרישה נראה דאתוספת' דוקא כ"כ שלא תגבה שליש תוספות כפי הכתובה אם לא שהמנהג פשוט וכן מוכח ממה שכתב לפני זה (ואח"ז דאתוספת קאי דכתב אח"ז ולכ"ע אם אין המנה פשוט אע"ג שכתובה ביד ואינהמקיימת אינה גובה בה דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות והסכימו האחרונים ואפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעא מאלו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא מדאינה מקוימת ז"א דהא רוב הכתובות אינה מקוימת וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש אלא ודאי אתו' קאי שכתב לפני זה שנהגו לגבותו אם מנהג כל המדינות להוסיף וע"ז כתב דאם אין מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבים התוס' אפילו יש הכתובה רק שאינה מקויימת ומשום הכי נמי סיים וכתב מיהו אם תפסה כו' נאמנות לומר שהוסיף כו' ש"מ דאתוספות קאי ודוקא לענין תוספת צריכה תפיסה ולא כלבוש שהבין לדברי רמ"א כפשוטי וכתב כמה שנוים וטעות היא בידו עכ"ל הדרישה ודבריו נכונים ומ"ש רמ"א וי"א דאפי' במקי' שכותבין גובין כתובה בלא שטר נראה דה"ה מזונות דהא דיעה זו היא דעת ס' המצות שמביא הטור וז"ל גובה עיקר וכל תנאיה כולו ומזונות היא מתנאי כתובה וכבר זכרתי מזה בסימן צ"ג סעיף י"ח ומ"ש רמ"א וכן נראה סברת האחרונים כולי גם רש"ל כתב שאנו נוהגין כן בספר המצות ע"כ ועיקר הפלוגתא בזה דרבי יוחנן אמר בפ"ק דבב"מ דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וס"ל לתוס' דאפי' במקום שכותבין וזו אין לה כתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ורי"ף ורא"ש ס"ל דוקא במקום שאין כותבין ס"ל לר"י שהיא נאמנת דשם הוה דוקא תנאי ב"ד וסברת אחרונים כדעת התוס':

סעיף ז

ומשביעין אותה סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פי"ו דאישות ופי' בטור שבועה זו היינו שמת וכתב בכ"מ וזהו תימא מאחר שמתירין אותה להינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכמ"ש בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו והך משביעין אותה דנקט הרמב"ם היינו שבועת אלמנות כשאר אלמנות ע"כ לשונו וכ"כ הרב המגיד דהיינו שבועות היורשים ומו"ח ז"ל הקשה מדאמרינן במשנה אם נתיר ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל משמע בלא שבועה כמו בהיתר ערוה ונראה דלק"מ דהיתר כל אחד לפי שייכות שלו דבערוה לא שייך שבועה ובממון שייך שבועה ע"כ אמר שפיר אם מועיל נאמנות שלה לפי מה דשייך ביה ק"ו דיועיל הנאמנות לענין ממון כפי השייך לו דאם לא היה הק"ו ה"א דאפי' בשבועה לא תיטול ומ"ש הכ"מ דאין מקום לשבועה זו מחמת שכתב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך קשיא לי דא"כ אפי' שבועת היורשים לא תצטרך כיון שנתן לה נאמנות והוה כמו שפטרה משבועה כמ"ש בסי' צ"ט אלא ודאי דאין בלשון הוה פטור משבועה אלא תטלי בשבועה קאמר וא"כ אמאי לא תשבע ע"ז דודאי נאמן בשבועה קאמר ותו דכל הפחו' (ניחוש שמתכוונה) שבאה להוציא ממון וזה תלוי דוקא במיתת הבעל ולמה לא תשבע ע"י גלגול כיון שהיא מוכרחת לישבע שבועת אלמנו' שלא אתפסה צררי למה לא יגלגל עליה שמת וע"כ נראה עיקר כפירוש רבינו הטור שצריכה לישבע שמת עם שבועות היורשים כנלע"ד:

סעיף ט

שגובה בלא כתובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך וזהו דעת הרא"ש ודיעה הראשונה היא דעת הרמב"ם שמביא בטור ועיין במ"ש לקמן סימן קט"ו בסייעתא דשמיא ולדידן אין נ"מ מזה דהא כבר קי"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה בסברת האחרונים כמ"ש לפני זה:

סעיף י

ואין עמה גט בדין זה כתב בטור ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנ' וגובה הכל אפי' אין לה עידי גירושין עכ"ל והקשה ב"י דבגמ' מבואר דאי ליכא עידי גרושין במאי נביא וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לורמ פרעתי אע"ג דאית לה מנו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל ולפ"ז אם אומר לא גרשתיך אפי' בשעת סכנה הוא נאמן ועדיין תימה לי על הטור דאין ראיה מדברי התוספות האלו דאזלי לשיטתם בפ"ק דב"מ דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דהא ס"ל דר' יוחנן ס"ל אפילו במקום שכותבין גובה בלא כתובה דמכח דאלמוה רבנן לכתובה במקום שאין סכנה ביש עידי גירושין ע"כ אלמוה רבנן גם במקום סכנה אפילו בלא עידי גירושין כמ"ש אבל לפי דעת הרא"ש שכתב בס"פ הכותב בשם הרמב"ן דגם רבי יוחנן ס"ל כשמואל דבמקום שכותבין דריעא טענת' כל שאין כתובתה ביד' אינה גובה כתובתה נמצא דלא אלמוה רבנן לכתובה כלל ולמה נימא דבמקום סכנה אלמוה טפי לדע' רבי יוחנן מן מה דאמרי' לרב ולא מהני ליה מנו וכבר זכר הטור לעיל בסי' זה המסקנא כדעת הרא"ש וע"כ צריך עיון כדעת הטור:

שתובעת כתובתה פי' ואע"ג דקי"ל האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנ' חזקה שאינה מעיזה בפניו מ"מ כאן שתובעת כתובתה אינה נאמנת וזהו דעת הטור ע"פ תוס' והדיעה האחד הוא דעת הרמב"ם ס"ל דעיקר עכ"פ גובה מכח תנאי שכותב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובה אבל בתוס' ליכא תנאי ב"ד שזה תלוי ברצון איש:

סעיף יב

ואין עמה שטר כתובה כו'. הטור כתב וז"ל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאמרה שאבד גיטה והוא שכבר הוציא כו' הקשה בפריש' על מה שכ' שאמר לא האמינו לי כו' דמשמע שאם יש עדים שכתב לה לא היה מחייבין אותו לשלם לה והא הטור סמוך קודם לזה הביא דעת הרמב"ם במקום שאין כותבין והוא הביא עדים שכ' לא הוה כמקום שכותבין והיינו דיעה ראשונ' של סעיף י' והי"א שהוא דעת הרא"ש דהי' גובה דאיהו דאפסיד אנפשיה ששינה מנהג מקום שלו שאין כותבין וא"כ קשה על הטור מכח דעת הרא"ש שלמה הוצרך לומר שלא האמינו לו וע"כ דחק לומר דה"ק לא האמינו לי במה שאמרתי שפרעתי לה אף שיש עדים שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתוב' בידה (אין) זו ראיה על הפרעון משום שאומרים לו אתה הפסדת לעצמך ולא דק בפי' זה דהא הוא אומר בשע' הוצאת הגט אז חייבוני בב"ד לשלם מחמ' הגט אבל אינו אומר שכבר פרע קודם הוצאת הגט וא"כ איך יאמר שלא האמינו לו במה שאמר פרעתי תחילה קודם הוצאת הגט והוא עצמו לא אמר כך וקושיא מעיקרא ליתא בפשט הזה דהא דברי הטור הם תלמוד ערוך בפר' הכותב דף פ"ט במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה ופירש"י אי מייתי ראיה שכתב לא נביא עכ"ל אלא ברור דלק"מ דיש כאן שני חלקים בענין אם אין כותבין והוא אומר ששינה וכ' החלק הא' הוא באם טוען שפרע לה ומביא ראיה כיון שאין בידה כתובה והוא כתב לה כתובה שלא כמנהג המקום בזה הוא מחלוקת כנזכר בסעיף זה דהרמב"ם פוטר הבעל ולהרא"ש חייב הבעל דאפסיד אנפשיה במה ששיה וחלק השני באם מודה שלא פרע אלא שאומר לא אפרע לך עד שתקרע הכתובה שכתבתי ואינו רוצה בשובר דס"ל לשמואל בגמ' אין כותבין שובר פי' דאין כופין לשלם הכתובה וליקח שובר אלא במקום שאין כותבין כתובה ושם א"א בתשלומין אלא בשובר ובמקום שא"א אלא בשובר כ"ע סבירא להו דכופין אותו לשלם וליקח אבל במקום שכותבין כתובה יש אפשרו' לקבל הכתובה ולהחזיר לו השטר כתובה ע"כ ס"ל לשמואל דאין כותבין שובר וזה מבואר בגמ' כאן בפ' הכותב ובפ"ב דכתובות דף ט"ז דאמרי' מקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וא"כ במקום שאין כותבין כתובה ממילא כולהו נשי באותו מקום כופין בעליהן ליקח שובר אלא שאם א' שינה מן המנהג בודאי יכול לומר ע"כ שניתי וכתבתי כתובה כדי שלא תכוף אותי ליקח שובר אם אגרשך ויהיה דיני כמו מקום שכותבין כתובה דאל"כ למה כתבתי לך כתובה ושניתי מנהג המקום בשביל זה בזה ודאי הזכות עם הבעל אף להרא"ש דפליג עם הרמב"ם וס"ל הוא דאפסיד אנפשיה בשינוי שלו כמו שזכרנו היינו לענין אם טוען שכבר פרע ולא השגיח ליקח הכתובה באותה שעה ממילא לאחר שתובע' אותו אח"כ לא מועיל לו להפטר מחמת שרוצה לשנות מנהג המקום שלו ורצה להיות כמקום שכותבין דא"כ למה פרע לה כבר היה לו ליקח שובר באות' שעה לכל דפחות משא"כ כאן שהיא מודה שלא פרע אלא שאינו רוצה ליפרע וליקח שובר בזה ודאי אם יש עדים שכתב לה כתובה היה טענתו טענה לכ"ע ולא כופין אותו ליקח שובר והוא ממש כמקום שכותבין כתובה ע"כ הוצרך רבינו הטור לומר לא האמינו לו במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד כו' דאלו האמינו לו לא היה כופין אותו לפרוע וליקח שובר וזה סי' נכון ואמיתי בגמרא ובדברי הטור שכאן זכר שובר ולא למעלה בפלוגתא דרמב"ם והרא"ש אלא שם שטוען שפרע כבר וע"כ ודאי האמת כמו שזכרתי ברוך המדריכני בדרך האמת: