ט"ז על אבן העזר פ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ו
[עריכה]לפני בקרו פי' זכרים ובהמתו פי' נקבות:
סעיף ט
[עריכה]היא אומרת ראוי הוא לו לקנות או לשכור כו'. בטור מביא דין זה בשם רמב"ם וסיים בו ואין כאן מקום לשבועה וכתבו הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב עד שנאמר שישבע היסת ונפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה וכ' ע"ז מו"ח ז"ל ואינו מבין כיון שהיא טוענ' ברי שראוי לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפ"ה אע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכה מ"מ אם (טוענת) ישבע לי שאין ראוי לקנות שפחה חייב לישבע ונראה שגם הרב בש"ע כן דעתו ולכן לא כתב הך מלתא דאין כאן מקום לשבועה עכ"ל ואני אומר דיפה אמר הרמב"ם דאין כאן שייכת שבועה דעל מי מטיל שבועה והיינו היסת דשייכא על שרוצה להפסידו דודאי לא שייך היסת דשייכא על מי שרוצה להוציא דדוקא בשבויה דאורייתא מצינו שבועה ונוטל בקצת דרכים שזכרו חכמים לענין נשבע ונוטל אבל לא בהיס' כדאיתא ריש ב"מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וה"נ אין לו כח להוציא ממנה וע"כ אין כאן שבועה על הבעל ועל האשה לא שייך היסת דכיון דכל אשה משועבדת לבעלה בטחינה ואפיה אלא שקצ נשים שמכנסת ממון הרבה הם יוצאים מכלל זה והיינו בידוע דודאי לא תצא מחזקה זו של כל הנשים מכח שבועתה כמו שמצינו בתשובת רשב"א מביא בב"י סי' ע"ז שאין הבעל נאמן לומר מחלה לי מזונות שהרי חזקה שיש לה מזונות. ע"כ אין לה פטור אלא בעדים ודברי הרב המגיד הם ברורים והש"ע שלא העתיק דבר זה לפי שכיון שלא הזכיר רק שלא מועיל לה רק שעליה להביא ראיה ממילא ידע' שאין כאן עסק שבועה זהו פשוט וברור אכן אם יש ענין שהבעל יש לו תביעה על אשתו מכח שישלם לה מזונות והוא רוצה לנכות לו מעשה ידיה והיא אמרה שלא היתה חייבת לו כי היה לו ממון הרבה לקנות שפחה והיא מכחיש אותה נשבע הוא שכדבריו כן הו שהרי יש כאן תביעת ממון מן האשה על הבעל והוא רוצה להפטיר כנלע"ד:
דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק י"א וב"ח כתב שהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לורמ השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו אח"כ יכולה להשביעו עכ"ל ולא ידעתי שום רמז רמיזא בב"ח כי הם דברם שא"א לשומען דהב"ח לא כתב רק אף שהיא אינה נפטרה משעבודה מ"מ אם טוענת ישבע לי מחויב לישבע אבל מ"ש הוא לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביע אין תימא גדול מזה איך אפשר לומר לאחר שעשתה מלאכה הלא לעולם החיוב עלה לעשות מלאכה ואם תאמר לאחר שעשתה מלאכה יום או יומים יכולה להשביע על מה שעשתה כבר למה יועיל שבועה זה אם נאמר שאם לא ירצה לישבע מחויב לשלם שכר מלאכתה זה ודאי א"א לאמרה דהרי אף בדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה כתב ברס"ז דהמותר לבעל כ"ש דמחייובת לפ"ד רק שאינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ואף שכ' הב"ח דהאידנא אין מוציאין מהאשה בדחקה יותר מהראוי עכ"פ אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו וגם בהיה לו ממון הרבה דאינה מחויבת לעשו' מלאכה כ"כ פליגי הפוסקים דיש מי שאומרים דאם עשתה היא שלה וי"א דהיא של בעל והיינו להוציא מיד האשה אבל מבעל ודאי דעת הפוסקים שוה דאין מוציאה מידו ואף אם היו מחולקים הפוסקים גם בזה א"א להוציא מידו דיוכל לומר קים לי כמ"ש שהוא של בעל וע"כ מוכרח לומר דהשבועה הוא להבא שתפטור להבא וא"כ מה מועיל מה שעשתה מלאכה כבר בזה יפה השיג הט"ז על הב"ח דהוא אינו יכול לשבע דהוא שבועת היסת להוציא ודברי הב"ש שכתב לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביעו א"א להעמיד בשום אופן ע"כ ד"ה:
סעיף יג
[עריכה]וי"א דמניקה שניהם זה דעת הרא"ש ויש לו גירסה אחרת בירושלמי ופרישה וז"ל הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניקה שניהם למה לא תניק שניהם כו' ונראה דאף רב אלפסי דהוא דיעה קמיית' בטור דפוטרת בתאומים היינו באינה יכולה להניק שניהם מחמ' חולשה אבל באם יכולה רק שאינה רוצה להטריח מודה לדיעה אחרונה דתניק שניהם (ואינה) פטורה משום שלום בית:
כתב ב"י בשם ריב"ש דאם אין הבעל חייב במזונותיה מן הדין רק שזנה מרצון טוב אין מעשה ידיה שלו דאין מעשה ידיה דמזונותיה אלא באוכלת מצד תקנות חז"ל: