ט"ז על אבן העזר לח

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר לח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ואם לאו כו' פי' אפי' אם לא נתקיים מחמת אונה כ"כ ב"י בשם הר"ן:

סעיף ב

התנאי קודם למעשה הרמב"ם כתב וז"ל אם אמר לה ה"א מקודשת לי בזה נתן לידה והשלים ואמר אם תתן לי מנה ה"א מוקדשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי בטל התנאי מפני שהקדים המעשה אע"פ שהיה הכל תכ"ד עכ"ל הרי שהוא מפרש דהמעשה שזכרה המשנ דהיינו מה שהוא עושה ממש כגון מעשה הקידושין צריך שיתנה התנאי קודם שיתן לה הקידושין ובלשון התנאי אין חילוק ולא אתי כאן לאשמועינן אלא שלא יתן הקידושין תחלה ואח"כ יתנה התנאי והקשה הטור ע"ז דזה מלתא דפשיטא היא דאם נתן ואח"כ התנה דין אחר המעשה כלום ואפי' בלא תנאי בני גד ולגבי קידושין לא אמרי' תכ"ד כדיבור דמי והב"י מתרץ דקמ"ל אע"ג דהגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כו"כ אע"פ שנתן לה הקידושין קודם זכירת התנאי מ"מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וה"א דלא חלו הקידושין אלא על אותו התנאי אי לאו דגמרינן אלא מתנאי בני גד כו' שיהיה התנאי קודם למעשה עכ"ל ובסמוך יתבאר דליתא להאי תירוצא וכתב בפרישה וז"ל משמע דהרמב"ם ס"ל דתרתי בעינן נתינו ג"כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר ה"א מ"ל בשעה שנתן הדינר בידה אז אינו מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר ה"א מ"ל הרי זו מקודשת דזה מקרי תנאי קודם מעשה הואיל שנתן הדינר קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח"כ אמר לה אם תתני לי כך ה"א מ"ל זה חשוב תנאי וצריך לקיימו ומ"ה מקשה הטור פשיטא כו' דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דאפי' אם כבר נתן בידה ואח"כ אמר אם תתן לי ה"א מ"ל דאינו תנאי מה מקשה הטור דלמא מתני' קמ"ל דאפי' בכה"ג אינו תנאי א"ו גם הרמב"ם מודה בזה דהוי תנאי עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דפשוט היא בשתק תחלה ונתן לה ואמר אח"כ התנאי דהוי תנאי גמור וטרח לפרש דברי הטור בקושייתו בדוחק ותמהתי איך לא דקו הנהו גאונים בזה דהא בהיה לו פקדון בידה לא מהני אם אמר לה ה"א מ"ל אא"כ אמרה הן וכאן לא אמרה הוא כלום שלא נזכר מזה כלום ברמב"ם וא"כ האיך הוכיחו מלשון רמב"ם שהזכיר המקדש אמירה תחלה ה"א מ"ל הא יש הכרח בזה בלא מצד תנאי קודם למעשה אלא (מצד) דאל"כ אין כאן קידושין כלל דהוה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן וא"כ שאין הוכחה מדברי רמב"ם אין לנו לומר מסברא אפי' אם אומרת הן אחר ששתק ונתן ואח"כ התנה דמהני לקיים התנאי כיון דהקידושין לא חלין עד עכשיו דהא מ"מ אין כאן נתינה ממש אלא להחזיק מה שיש כבר בידה ומהני לדין קידושין כאלו נותן עתה אבל לא מהני לענין שנאמר דהוה תנאי קודם למעשה דלא מהני הן שלה אלא להחזיק הנתינה דמעיקרא והוה מעשה קודם לתנאי כמו באומר תחלה ה"א מ"ל ונתן ואז ל"צ שתאמר הן וחד מינייהו נקט הרמב"ם ובמ"ש הטור על הרמב"ם ולא נהירא דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ"ל משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם [הוא] תכ"ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם מ"ה מקשה דא"צ ללמוד כאן מתנאי בני גד כיון דבלא"ה אין כאן תנאי ולהרמב"ם אי לאו תנאי בטל התנאי והמתנה קיימ' ואין חילוק בין הרמב"ם להטור בזה הסברא רק בהוה אמינא דהיינו אי לאו תנאי כ"ג דלרמב"ם בלאו תנאי ב"ג ה"א דמהני אם הוא תוך כ"ד ולהטור בלא"ה לא מהני כיון שכבר נתן לה סתם נ"ל ראיה לדברי הטור ממה דאמרי' בפ"ק דב"מ דף י' המגביה מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרי' שם תחלה דסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחלה בפי' מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ"ד ולכך מוכרח לומר התנאי זכיתי בה תחלה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה לפע"ד ועיין מ"ש בסי' מ"ז ומ"ח ובמה שזכרנו נסתלקו דברי ב"י במ"ש לתרץ קושיות הטור במה שהעתקתי בסמוך מטעם כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק כו' דהא לאו מלתא הוא כיון שנמסרו הקידושין בידם קודם אמירת התנאי לא מהני תו התנאי אפילו תכ"ר כמו שהבאתי ראיה ברורה מגמרא הנ"ל וא"ל בזה לתנאי בני גד נמצא (לא) יש חילוק בין הרמב"ם להטור בזה אלא דלהרמב"ם אין חילוק לענין לשון התנאי אלא לענין אם קדם המעשה ממש להתנאי ולהטור החילוק בלשון התנאי ושיט' הטור ברורה בפי' תנאי קודם למעש דהיינו בתנאי עצמו יש חילוק דצ"ל באם אומר אם תתן לי מנה דזהו תנאי ואח"כ אמר ה"א מ"ל דזהו מעשה לאפוקי להיפך ה"א מ"ל אם תתן לי מנה אבל בנתינה עצמה לא תלי מידי כ"ז נ"ל ברור ונכון במשא ובמתן זה בס"ד ומשמעות רוב הפוסקים שמביא ב"י לענין הלכה כהטור:

דבר שאפשר לקיימו בטור כתב בזה ע"י שליח ותמה ב"י דהרי בקידושין א"צ הך מלתא דהא בביאה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני ביה תנאי וילפינן מיניה קדושי כסף ושטר מחמת דאיתקש הוויות להדדי וא"כ למה כתב הטור כאן בקידושין וכבר העידו מו"ח ז"ל ובפרישה שבקצת ספרים מדוייקים של הטור לא איתא להנהו תרי תיבות ע"י שליח ונכון הוא:

סעיף ד

דאתי מינייהו חומרא דא"כ אין לחייב ממון מחמת התנאי כל דלא יש שם ד' צדדים אלו דבממון אזלי' לקולא שלא להוציא מן המוחזק:

הכל בדבר א' לאפוקי כגון אם יהיה דינר זה שלי אני מקדשך בו ואם לא יהיה שלי לא תהיה מקודשת ואינו דומה לתנאי ב"ג שהיא התנאי שילכו לא"י והמעשה שנתן להם ארץ גלעד לאחוזה ממילא אינם בדבר א' ומ"ש אם לא יהיה שלי פי' אלא בשאלה הוא בידו דאל"כ ה"ל גזל ואינה מקודשת:

שתאכל בשר חזיר ולא הוי זה מתנה על מה שכתב בתורה דהא לא אמר לה לא סגי בלאו הכי וא"כ לא תאכל ולא תתקדש משא"כ בסמוך בסעיף ה' שלא יתחייב ודאי קא עקר שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בה וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב ה"ל עיקר:

סעיף ה

שאר וכסות כו' לא הוה מתנה על מ"ש בתורה כיון שדבר שבממון הוא ונותן למחילה משא"כ בעונד צערא דגופא היא לא ניתן למחילה בסעיף ד' ע"מ שתבעל לאסור לה כו' בטור כ' ע"מ שתבעלי לאבא כו' וכתב בפרישה היה לאחר דהא הטעם משום שאסור לה משום ערוה וא"כ ה"ה לאחר דעלמא שאסורה עליו משום א"א והטור נקט לאבא משום דבגמ' פ' המגרש לענין גט (קאמר שם לאבא) ושם יש איסור דוקא לאבא אבל לאחר היא מותרת לאחר הגט מ"ה גם כאן נקט לאב' ומו"ח חלק עליו ואמר דכאן נמי דוקא לאבא דאלו לאחר יש היתר אחר שימות הוא משא"כ באב' דאסור לעולם בה. והאמת כדברי הפרישה דהא אי' בפ' המגרש לענין נותן גט ומשייר דמבעי' לן התם חוץ מבעל אחותה מהו מי נימא השתא היא לא חזי' א"ד זמנין דמתה אחותה וחזיה ליה ולא אפשט' נמצא דיאן סברא זו דמיתה מוכרחת וא"כ האיך נימא כאן בפשיטות דהוי דבר שאפשר מצד שמא ימות הוא ודברי הפרישה עיקר:

סעיף ח

ע"מ שירצה אבי פירושו שיאמר בפי' אין מ"ה אם רצה דהיינו שאמר בפי' אין לא רצה דהיינו שמיחה:

סעיף י

ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב בטור כתב ואם מת הבן אפי' אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת הטעם דמותר לישא אי אומר הן הרי אשת אחיו ושפיר מייבם ואי לא יאמר הן הרי היא כזרה דעלמא דאין בה קדושין מן הראשון. הקשה מו"ח ז"ל אמאי חולצת ליחוש שמא ימות האב ולא יאמר הן דהשתא החליצה לא הוי חליצה ושרי' לכהן ואיכא דלא ידע ואימא חליצה שרי' לכהן ובזה איתא לקמן ס"ס קנ"ו בדין הלכה עם בעלה למ"ה ע"ש ומשום קושיא וכ' דבאמת אינה חולצות מדרבנן וכאן לא אמר אלא מדין תורה ואני אומר דאין כאן קושי' כל עיקר לפי מ"ש בתשו' בתר' ס"ס קנ"ז וכאן בלאו הכי לק"מ דתנאי שהיא בקידושין הוא גלוי לכל ושפיר ידעו שלא נתקיים התנאי ומשום דמתחלה היה ספק ע"כ היו שם חליצה וכן מצינו ברש"י ביבמות ד' צ"ה ד"ה לעולם אסיפא כו' ואי משום אחות אשתו תנאי הוה ליה בקידושי ראשון ולא נתקיים כו' אלמא דכשרואין העולם שיש איזה שינוי ויש איסור להם חושבין שתנאי היה בקידושין א"כ כ"ש כאן שבאמת היה התנאי בעדים ושומעים דלא אמר האב הן ולא נתקיים התנאי לבסוף ואין כאן חורב' כלל:

וי"א דאם אמר הן פעם אחת כו' ק' דהך י"א הוא הטור מ"ש ממ"ש בע"מ שיאמר הן דאפי' אמר אני רוצה מהני אח"כ אמירת הן וזה ג"כ דברי הטור בשם הרמ"ה ונראה דודאי מצד הסברא כל שאומר פעם אחת הן תו לא מצי למחות כהך י"א אלא דלעל באומר ע"מ שיאמר הן יש קושיא למה הוצרך להתנות על תנאי יתר דהא סגי באם לא ימחה או ישתוק ולמה לו שיאמר בפי' הן מה ירויח בזה א"ו דנתכוין כל זמן שיאמר הן יהיה הקדושין אפילו אם קודם לזה יאמר לא לאפוקי אם היה אומר ע"מ שישתוק ואמר לא תו לא מהני שתיקה או הן כיון דמחא כבר כששמע מה הוה ספק לעולם אם חזר ואמר הן ורש"ל תירץ דע"מ שלא ימחה הוי התנאי בשב ואל תעשה והאב עביד מעשה שאומר הן בזה מקיים התנאי אבל בע"מ שיאמר הן הוי התנאי במעשה שיאמר הן אפילו עביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל מעשה הראשון עכ"ל ונר' עיקר כתרוצו דכן מצינו בסי' זה לקמן בשם הרמ"ה בטור דלהכי אמר ע"מ שאראך ולא אמר ע"מ שיש לי כולי ה"נ יש לדקדק כן כמו שכתבתי:

סעיף יב

ע"מ שאדבר עליך רש"ל כ' דתנ' קמ"ל בזה שצריך דוק' לפרוט אבל בשכר דבור לחוד לא מוקדש' דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה והרא"ש בשם התו' הקשו מאי קמ"ל מתני' ותירצו דאם דיבר עליה לשלטון מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי וכן במלאכה. והטור הביא זה וכ' אח"כ ובתוספתא קתני אם דיבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים שיש לו לדבר עליה עכ"ל וכונתו דהתוספתא לא ס"ל כדברי התוספות דהא בעי' דברים ידועים דוקא וא"כ לא שייך לומר אינה יכולה לומר לדברים אלו לא חפצתי דהא ודאי יכולה לומר כן ואם אין דברים ידועים ג"כ אין קידושין כלל מדאצטריך לאוקמי בדברים ידועים. והב"י הקשו על התוספו' שהקשו מאי קמ"ל מתני' דהא שפיר קמ"ל דיש לשכירות מתחלה ועד סוף כמ"ש רש"י ונר' דלק"מ דרש"י בא לתרץ קושי' פשיט' דמקודשת בפרוטה וע"ז משנה דקמ"ל דוק' דבשכ' הדיבור לחוד לא מיקדשא והתוספות בא לתרץ במ"ש מתני' דאם יקיים התנאי מקודשת דזה פשיטא ואם בא להשמיענו דין דישנה לשכירות מתחלה כו' ה"ל להשמיענו בקיצור דהמקדש בשכר דיבור אינה מקודשת אלא דבא להשמיענו דזה הוי קיום התנאי ולא תוכל לומר דבר זה לא חפצתי:
דברי המגיה ובזה נסתלקו דברי הח"מ והב"ש שכתבו דאין דברי ב"י מוכרחים דבאינן ידועים הדברים מקודשת אע"פ שאין צריכה להם ע"ש אבל לפי דברי הטורי זהב דא"כ נוקמי המתני' בשאין ידועים ומה דוחק' לאוקמי בידועים דברי ב"י מוכרחים דבאי' ידועים אינה מקודשת שיכולה לומר בדברים אלו חפצתי עכד"ה):

סעיף יד

אם ידוע בעדים שיש לו פירוש עדים מעידים שראו אצלו מנה ממילא אנו אומרים חזקה שהוא שלו כיון שהם בידו כ"כ הר"ן הביאו ב"י אלא שהוא הבין דברי הטור שצ"ל עדים שיודעים בודאי שהמנה שלו ומחמת זה כ' ב"י שיש מחלוקת בין הטור להר"ן ולא דק כ"כ מו"ח ז"ל:

סעיף יח

לא היו לו בשעת קידושין כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דבאו' ע"מ שיש לו משמע בשעת קידושין וע"מ שאראך היינו נמי להבא ואע"ג דאשכח מציאה או שניתן לו במתנה אח"כ ומראה לה הוי קידושין ומיהו לא חיישי' דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין עכ"ל וקשה אמאי לא ניחוש לחומרא דלמא ימצא מציאה ומשום קושיא זו דחק ב"י תחלה לומר דהאי ומיהו לאו דברי הרמ"ה הוא אלא דברי הטור וחולק על הרמ"ה וס"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשם הרא"ש שכ' על הרמ"ה בזה ולא נהיר' דאפי' ע"מ שאראך צריך שיראנו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ולזה כ' נמי הטור האי ומיהו כו' אלא שלשון ומיהו הוא דחוק דמשמע דאינו חולק ואני תמה דהא א"א לומר כלל כן דא"כ למה כ' דלא חיישי' דלמא אחזי כו' הא אפילו אם ודאי מראה לה אין כאן קידושין כיון שלא היה לו בשעת קידושין מיד כ' ב"י דהטור ס"ל כרבינן ירוחם בשם הרמ"ה דבאראך לא חיישי' שמא הראה דכי חיישי' הכי בתנאי דע"מ שיש לו דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל לגבי תנאי דאראך אם איתא דמקיים תנאי בסהדי הוי מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישי' עכ"ל ולזה נתכוין הטור בהאי ומיהו כולי ולע"ד גם פי' זה אינו דא"כ למה אמר דלמא אחזי לה בתר הכי למה זכר בתר הכי אדרב' היה לו לומר שמא הראה לה כבר ורש"ל כ' בזה ול"נ דס"ל דודאי כ"ז שמראה לה הוי קידושין למפרע אפילו מצא מציאה רק כ"ז שהיא מבקשת שיקיים תנאו צריך לקיים ואם אין לו חיישי' דלמ' אחזי לה דא"כ אין לה גבול אלא זה הגבול יש לו כ"ז שהי' תובעת דכן הבטיח לה עכ"ל גם פי' זה אינו עיקר דלמה אמר לא חיישי' כולי האי אפילו אם בודאי יראה לה אח"כ לא מהני כיון שלא הראה בשעת התביעה ולעד"נ דכיון דאזלי' בתר דעת האשה דהרי אמרו לא נתכוונה אלא להראות משלו ונוסף ע"ז כ' הטור בשם הרמ"ה דאפילו אם הראה בפני עדים לא מהני אלא היא נתכוונה להראות לה דוק' א"כ כ"ש שיש לנו לומר שבודאי נתכונה שלא תתעגן כל ימיה ותמיד קשורה בו מחמת שמא עדיין יראנה אלא הדבר ברור שמ"ש הרמ"ה דהאי לישנ' דאראך משמע נמי להבב' אין פירושו שאם יראה לו מציאה והוא אין לו בשעה ההיא דתהוי מקודשת למפרע, אלא נתכונה שאם יש לו באותו שעה רק שמחוסר הראה לה אז אמרי' דכשיראה לה תהא מקודשת למפרע ובזה ודאי תלוי בתביעתה שיראנה צריך לקיים כן ותוך הזמן אין לה לקבל קידושין מאחר דחיישי' שמא יבוא מעצמו ויראנה אבל באם אין לו בשעת קידושין אז אמרי' דאם ימצא מציא אח"כ ויראנה אז תהיה מקודשת מאותה שעה ואילך לא למפרע ואע"ג דע"מ כאומר מעכשיו מ"מ כיון דאין לו אין כאן קידושין דדוקא אם יש לו ולא מחוסר אלא ראיה לה אז כיון דבידו תמי' להראותו היא מקודשת למפרע ממילא קודם לזה הוה ספק אבל זה שאין בידו שימצ' מציאה ה"ל כאו' אם אמצ' מציאה אראה לך ואז יהיה הקידושין חלין אבל לא למפרע ולא מהני לשון ע"מ או מעכשיו דקאמר דהרי סותר זה באומרו אח"כ אם אמצ' מציאה וזה אינו בידו אלא שאם ימצ' מציאה ויראה לה תהיה אז מקודשת לו מאותו שעה ואילך דוק' ודוגמ' לזה אית' בב"י בסי' מ' בשם תשובה רשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו א"ל מעכשיו ולאחר שאגרשך צ"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו כו' וה"נ א"א מעכשיו ונמצ' שתוך אותו זמן היא אינה קשורה בו ותוכל להתקדש לאחר וע"ז אמר הרמ"ה דלא חיישי' דלמ' מחזי לה בתר הכי כיון שעתה אין לו והאי רמיהו הוא לשון רמ"ה עצמו ומתורץ ג"כ קושיות ר' ירוחם בשם הרא"ש דמה גבול יש לו דא"צ כאן גבול דהי' אינה קשורה בו כלל דאם תתבענו פשיטא שהיא פטורה ממנו כיון שאין לו ואז אפילו אם אח"כ ימצ' ויראה לה לא מהני ואפילו לא תתבענו אין עליה התקשרות להמתין עליו כיון שאין לו עתה רק שאם לא תתבענו הוא ימצ' מציאה ויראה לה יהיו הקידושין מאותה שעה ואילך כנ"ל דעת הרמ"ה וע' מ"ש בסעיף ל"ו:

סעיף כד

ונמצ' עשיר זימנין דניח' לה בעני יותר דהו' כפוף תחתה ובשבח יוחסין לא ניחא לה דמתגאה עליה:

ושמע הבעל ושתק פי' אחר שאמר הוא התנאי ואמרה אפי' לא יהיה כך אני מרוצה להתקדש ושתק ע"ז ודאי הסכים לדבריה:

סעיף כז

בהלכות החג בגמ' אמרי' אפי' יודע בהלכות כלה ופי' רמב"ם כלה לשון דרשה דהיינו שרגילין לדרוש באלול ובאדר סמוך לחג ומלמדין אותם ברבים בדברי הקלים שיהיו הכל בקיאים בהם:

סעיף לד

אעפ"י שחזרו כו' דקי"ל במקדש לא הוי תוך כ"ד לחומרא כדאית' פ' יש נוחלי' ד' קכ"ט ונתבאר לעיל ס"ס י"ז וביטול התנאי דהתנאי היה לטובתו של בעל כגון שאין עליה מומין ע"כ סגי בביטולו לחוד וכן אם התנאי לטובת האשה סגי בביטול האשה לחוד ובשניהם אם המבטל מודה בביטול סגי כנ"ל פשוט:

סעיף לה

ובעל סתם כו' ברמב"ם כתב לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט והקשה ב"י בסי' ל"ט דכתב הטור ואם קידש ובעל סתם כו' ולא זכר שם כנס בדרישה הוסיף להקשות דאם כנס מהני כ"ש בעל דהא בעל הוא היא הכניסה דאי בלא כניסה הוה בעילת זנות ואנו קיימי' עכשיו הטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכח זה האריך מאד ליישב ולע"ד דאין כאן קושיא כלל דבאשר"י בשם הרי"ף מבואר דהיכי דמוזכר כנסה היינו לאחר זמן והיכא למוזכר ובעל היינו לאלתר ונ"ל הטעם לזה דסתם כניסה אינה לאלתר אלא מוכנת עצמה בין קידושין לחופה כדתנן בפ' נערה נותנין זמן לבתולה כו' ופסק הרי"ף דלהלכה קי"ל אפילו בבעל לאלתר אחר הקידושין צריכה גט דמסתמא אחליה לתנאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ משמע דבכנס לאלתר לא אמרי' אחלי לתנאה דאין שייך כאן טעם זה אלא דבכנס לאחר זמן אמרי' כן מדלא חזר להזכיר התנאי בשעת הכניסה כיון שיש הפסק רב ביניהם וא"כ שפיר כתב הטור כאן בשם הרמב"ם וכנס אח"כ סתם היינו אחר זמן דכן הוא סתם כנס ומ"ש אח"כ או בעל סתם פירושו לאלתר כמ"ש בסי' ל"ט ולא הוי בעילת זנות דזה ה"ל ככניסה לחופה ובסי' ל"ט בעל לחוד היינו משום דשם לא קמ"ל אלא דהקידושין סמוכים לבעילה ואפ"ה אחלי' לתנאי וכ"ש בכניסה שהוא אחר זמן ואפי' בלא בעל כמ"ש הר"ן:

סעיף לו

ומ"מ בעל נפש לא ישאנה כו' הקשה ב"י למה לא כתב כאן דמן הדין הקידושין לעולם ספק כמ"ש בסי' זה ע"מ שיאמר אבא הן דהא להא דמיין ונ"ל דלא דמיין דהא לעל אמרי' דהן של אבא מהני אחר שאמר לא אלא משום דיש קושיא למה אמר הן הוא לשון יתור דה"ל לומר ע"מ שישתוק או לא ימחה כאן אין שייכא קושיא זו ע"כ נשאר הדבר על הסברא וכיון שאמר פעם אחת לא ולא עוד אלא שאמר בפירוש שאינו רוצה לקיים התנאי לעולם א"כ מצד הדין אפילו ספק אין כאן ומותרת לכל אדם אלא דבעל נפש לא ישאנה דשמא יהיה עכ"פ לעז כיון דהוא יאמר שרוצה לקיים תנאו ורבים יטעו לומר שיכול עדיין לומר לקיים תנאו וע"כ כ' כאן לקלקל על השני כלומר קלקול בעלמ' אעפ"י שאין איסור באמת ומ"ש כאן כל י"ב חדש נראה פשוט דלאו בכל תנאי (קאמר) דכבר זכרנו לעיל גבי ע"מ שאראך פירוש דפירושו דכשתתבענו היא והיינו מיד דשם עיקר כוונת' שתהא בטוחה בודאי שיש לו מעות ואינה מבקשת שיתן לה זה צריך תיכף מה שאין כן בתנאי שיתן לה דכאן:

סעיף לז

נתרצו שניהם להאיך הזמן ק"ל מ"ש מהא דאיתא בי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שיאמר כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא"כ התנו שיוכל להאריכו וכ' שם ב"י תיקון לזה שלא יעבור על השבועה דיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לי לזמן פלוני והוא ישבע לו אלמא דיש לפנינו שני דרכים או שהשבועה הראשונה רובצת עליו ועובר עליה בכל שעה כל שאינו (אומר) הריני כו' ולא מהני מה שיתן לזמן השני או שיאמר הריני כו' ואז נמחלה השבועה ראשונה לגמרי וא"כ ה"נ ממ"נ קשה אי תאמר בהרחבת זמן לחוד בלא הריני כו' לא נתבטל הקישור לגמרי והוא חייב עדיין לקיימו ויש לנו לומר שמה שאינו מקיים התנאי לזמן המוגבל עובר על התקשרות שלו והקידושין בטלים כדין עובר על תנאי ומה יועיל כשמקיימו לזמן שני ואם תקבל קידושין מאחר תהיה מקודשת לו וא"ת כאן דבאומר' הריני כו' א"כ בטלו הקידושין הראשונים לגמרי כמו שצריך שם שבועה אחרת א"כ נצריך קדושין אחרים וק"ו הוא דמה התם בשבועה שאם עבר במזיד ולא פרע באותו יום עדיי השבועה רובצת עליו ועובר עליה בכל יום כמבואר בח"מ סי' ע"ג ואפ"ה אמרי' באומר הריני כו' נסתלק מעשר ראשון ק"ו כאן שאם עובר על תנאו במזיד בטלו הקידושין ק"ו באומר הריני כו' וע"כ צריך אתה לומר כאן דכשאומרת הריני כאלו התקבלתי כונתה דוקא בתנאי כשתתן לי בזמן אחר אז דוקא הוה כאלו התקבלתי וע"כ הקידושין הראשונים תלוים בקיום זמן האחרון וע"כ ל"צ קידושין אחרים א"כ למה כתב ב"י שם בי"ד דבאומר הריני כו' צריך שבועה אחרת וצ"ע: