חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ד
[עריכה]( א ) צרעת מה תלמוד לומר: דבצרעת משתעי קרא ולא הוי צ"ל אלא "ואם פרח תפרח בעור".
אלא בשאת בלבד: דביה משתעי קרא.
מנין לרבות שאר המראות: בנגע הבהרת וכה"ג דבהם גם כן אם פרחו בכולם טהור.
ולא הבוהק: שאם פרחה בכולו במראה בוהק שהוא מראה לובן למטה מד' מראות טמא דלא קרינן ביה פרחה בכולו אחר שאין זה ממראה נגע.
הואיל והוא סימן טהרה בסוף: פי' שאם החליטו באחד מסימני טומאה ופרח בכולו ואחר כך חזרה בו מחיה טמא ואם חזרה המחיה ונהפכה אפילו למראה בוהק טהור כאילו פרח בכולו פעם אחרת נגע שהיא מד' מראות כדאיתא לקמן בפ"ו הלכה ב'.
תלמוד לומר וכו' לא הבהק: שאף על פי שבפריחה שניה נחשב מראה בהק לפריחה בפריחה ראשונה לא נחשב בהק לפריחה.
( ב ) עור הראוי וכו': ר"ל דאף על גב דבעינן שיהא מכסה את כל עור גופו הוא דוקא במקום הראוי לקבל נגע לאפוקי מקום שחין ומכוה כשעדיין לא נרפאו דשם אין מטמאין משום נגע כדכתיב בם ונרפא לא בעינן שיכסה הפורחת באלו המקומות.
פרט לשחין המורד וכו': היינו שלא נרפאו ועדיין הם במרדן.
או אינו וכו': פי' דלמא כונת הכתוב לא בא למעט שחין המורד רק בא לאשמועינן שלא ישייר הפורחת בעורו שיעור גריס שהוא שיעור נגע אבל אם שייר פחות מזה אינו מעכב ודינו כאילו פרח כולו.
יכול תוך ראשו: היינו שבעינן שיפרח הנגע גם על ראשו ותוך רגליו הוא פרסת הרגל [דבין אצבעות רגליו יתרבה לקמן].
תלמוד לומר מראשו ולא תוך ראשו: דתוך ראשו אינו מטמא בנגע אלא אם כן נקרח דכתיב "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו'" וממילא לא בעינן שיפרח על אותו מקום וכנ"ל.
ומה דקאמר תוך ראשו למעוטי עור הפנים דמעכב מפני שהוא נידון כעור הבשר.
להוציא תוך רגליו: דעד ולא עד בכלל.
( ג ) פרט לבית הסתרים: ד"לכל מראה" משמע שצריך שיראהו להדיא ולא שיעמיק לראות.
כעודר לבית הסתרים: עודר שוחה ומה שנראה ממנו באותו מקום הוא ראוי לקבל נגע.
מוסק: זיתים הוא המרים זרועו ומלקט זיתים ולפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות ואדם מלקט אותן מן הקרקע בהרמת זרועותיו, לפיכך שיער בזית תחת השחי מה שאין כן בשאר אילנות שאדם עולה בהם ומלקט אותם בלי הרמת זרועותיו.
כעורכת: העיסה שהיא שוחה ומה שנתגלה אז לא נחשב לבית הסתרים וראוי לקבל נגע.
תחת הדד: היינו לענין מה שיהיה לה מהנגע תחת הדד דמה שנראה בהיותה מניקה את בנה אינו בית הסתרים.
כאורגת בעומדים לשחי וכו': במגבהת ידה הימנית לארוג בעמידה ומגלה בית השחי שלה.
כטוה פשתן: שדרך הטוה להגביה ידה השמאלית.
כך נראה להתגלחתו: ביום טהרתו שצריך לגלח את כל שערו דמה שאינו מטמא בנגעים משום בית הסתרים אין צריך גילוח כדדריש לקמן מגבות עיניו. מה גבות עיניו נראה אף כל שערו הנראה, פרט לבית הסתרים.
( ד ) פרט לכהן שחשך מאור עיניו: שהחליש ראיתו ד"לכל מראה" משמע שכח ראיתו הוא בשלימות.
באחת מעיניו: ד"עיני הכהן" כתיב והם שתי עיניו.
( ה ) מה תלמוד לומר: הצרעת.
אלא מן השאת בלבד: ר"ל שמראית הפריחה היה כמראה השאת בעצמה מנין לרבות כשהיתה מראית הפריחה משאר ד' מראות.
הכי גרסינן תלמוד לומר וכסתה הצרעת: משמע דלא בעינן רק שיהיה בכיסוי מראה צרעת.
להביא בין האצבעות וכו': ואשמועינן דלא נימא דהוא בכלל בית הסתרים.
מנין אתה אומר פרחה בכולו וכו': כדי להבין ענין הברייתא אקדים לזה איזה פרטים:
- א) שהפריחה שאינו בכולו אפילו כחצי עדשה מעכבת.
- ב) למעלה מבואר שהפריחה אין צריך להיות על ראש וזקן כ"ז שלא נקרחו ואם נקרחו אחר הפריחה אינו מעכב את הפריחה.
- ג) אם נקרחו קודם הפריחה דינם כעור הבשר ומעכבים את הפריחה אם לא נמשך הפריחה גם עליהם.
- ד) אפילו אם היתה הפריחה קודם שנקרחו אלא שחסר ממנה חצי עדשה ואחר כך נקרחו הראש והזקן ואחר שנקרחו נמשך הפריחה במראות הנגע גם על החצי עדשה - לא מהני הפריחה ולא מידי כל זמן שלא ימשך הפריחה גם על הראש והזקן דכיון שלא נגמר הפריחה בשלמות קודם שנקרחו מעכבים גם הם את הפריחה כשאר עור הבשר.
ועתה נבוא לבאר הברייתא:
אבל לא כחצי עדשה: פי' וזה מעכב את הפריחה מליטהר.
חזר תוך הראש והזקן ונקרחו וכו' ונעשו צרבת: היינו שנמשך כקרום עליהן ונרפאו קצת דמאז והלאה דינם כעור הבשר ומעכבין את הפריחה.
יכול יהיה טהור: היינו אם בינתיים נמשך הפריחה במראית נגע גם על החצי עדשה -- תלמוד לומר "את כל בשרו", עד שתפרח בכולו, וכיון שלא נגמר הפריחה קודם שנקרח נחשב כמו שנקרח קודם הפריחה.
( ו ) טהור מה תלמוד לומר: היינו דכתיב אחר כך "כולו הפך לבן טהור הוא", דכיון דאמר "וטהר את הנגע" פשיטא דטהור הוא.
אלא לאחר החלט מחיה בתחלה: שבזה הכתוב מדבר דכתיב "והובא אל הכהן וראה הכהן ומחית בשר חי וגו'", דמשמע דבתחלה כשראהו היה בו מחיה והחליטו ועל זה אמר קרא "ואם פרוח תפרח".
מנין וכו' בסוף שבוע ראשון וכו': כלומר מנין דפריחה מטהרת גם אם פרח אחר החלט מחיה שנמצאת בסוף שבוע ראשון או בהחלט מחיה בסוף שבוע שני שנמצאת בו מחיה או החלט מחיה אחר הפטור דפטרו בסוף שבוע שני מפני שעמד בעיניו ואחר הפטור נולד בו מחיה והחליטו ופרח מתוך החלט אחר הפטור.
הכי גרסינן בסוף שביעי שני לאחר הפטור.
לאחר החלט שער לבן בתחלה וכו': פי' או שהיה הפריחה לאחר החלט שער לבן שהיה בו בתחלה או שהיה לאחר החלט שער לבן שנמצאת בו בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר החלט שער לבן שנמצאת בו אחר הפטור. וכן כה"ג לענין פסיון. ורק לענין פסיון לא צייר בתחלה, דפסיון לא משכחת בתחלה.
הכי גרסינן אחר החלט הפסיון וכו' בסוף שבוע שני לאחר הפטור.
ופריחת הסגר: הפורח מן ההסגר דאחר ההסגר לא פשה אלא שמצאו שפרח בכולו דגם זה פורח מן הטמא יקרא דמוסגר טמא הוא כמ"ש לעיל.
לרבות את כולן: כל מיני פריחות אשר יהיו אחר טומאה בכל זמן שתהיה.
( ז ) יכול הפורח מן הטהור: כגון שלאחר הפטור פרח בכולו או שהיה בו מראה בהק ואחר זה פרח בכולו מראה נגע וכה"ג.
תלמוד לומר הוא: דמיעוטא הוא, זה ולא אחר, ולא מיעט אלא הפריחה אחר טהרה שאינו דומה לפריחה הכתובה כאן שהיא לאחר החלט טומאה.