חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ב*
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ב*
[עריכה]( ב ) תלמוד לומר לכל מראה עיני הכהן ומה כהן וכו': ר"ל דכיון שהקפיד הכתוב שעיני הרואה יהיה בשלימות דאפילו אם הוא רק סומא בעין אחת לא יוכל לראות הנגעים כדלקמן בפ"ד הלכה ד' והוא הדין אם חשך קצת מאור היום דאין המובח(?) נראה בשלימות אם לא באור העין ובאור היום.
( ג ) בשחרית: שעדיין אין אור היום בשלימות.
לפי שכהה נראית עזה וכו': דהנה כל מראה לובן תראה לבנינותו כפי ההצטרפות אל לובן אחר ואם יחשך היום יראה הכהה עזה בערך שחרות היום שלובן מעט יראה בו גדול ולהיפך בצהרים שהאור גדול יאיר הדבר כ"כ עד שכל לובן אף על פי שיהיה עזה יראה כהה.
בשלש וכו': שקודם שלש על היום עדיין אין האור בשלמות וכן אחר תשע מתחיל להעריב ונתמעט האור ודילג שש מפני שאז הוא שעת הצהרים.
ר"י אומר בארבע וכו': סבירא ליה דעד ארבע לא נשלם עדיין האור ומוסיף שש ופליג אתנא קמא דאמר ולא בצהרים והוא דוחק גדול דכיון שר' יהודה השמיט שבע אלמא סבירא ליה דגם בשבע האור גדול ודומה לצהרים וכל שכן שש גופא ונכון דברי הגר"א שמוחק תיבת "בשש". אחר כך מצאתי בילקוט שגם הוא לא גריס אצל ר' יהודה שש.
ר' יוסי אומר וכו' בעשר: סבירא ליה דעשר לענין אור שוה תשע.
רואה אני את דברי רבי: צ"ל ברבי [הגר"א וכן גירסת הר"ש] וביאורו אדם גדול.
( ד ) שאם העז והכהה: היינו שאם היתה עזה כשלג כשהסגירו והכהה בסוף שבוע ראשון שנעשית כסיד או כקרום או להיפך שהיתה כקרום בשעת הסגר ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון [הר"ש והקרבן אהרן].
כאילו לא כהה: וטעונה הסגר שני דכל זה הוא בכלל עמד בעיניו כל זמן שלא ירד למטה מארבע מראות כדאיתא בפרק ד' דנגעים משנה ז'.
שאם כנס ופשה: פי' דהסגירה בבהרת כגריס ובתוך השבוע כנס ונתמעט מכגריס ואחר כך פשתה את מקום הכינוס ולא יותר כאילו לא פשה שאין אנו חוששין למה שהיה באמצע ההסגר אחרי שבעת שראהו הכהן בסוף שבוע לא היה בשיעורו יותר מעת ההסגר ודרשו זה מאומרו "וראהו הכהן והנה עמד בעיניו ולא פשה" משמע שתלוי בעת ראיתו וכן להיפך אם באמצע השבוע פשה מכגריס ואחר כך כנס מה שפשה ונתמעט ונשאר בשיעורו הראשון בעת שראהו הכהן בסוף שבוע הרי הוא כאילו מתחלה ועד סוף נשאר בשיעורו ויסגירנו הכהן פעם שנית.
בין מלפניו בין מלאחריו: היינו שאם הסגירו ביום שני וראהו אחר כך ביום א' שהוא השביעי מסגירו באותו היום ונחשב לו ליום אחד נמצא שזה היום עולה לו לפניו ולאחריו ודרשו זה מדכתיב "שנית" משמע שזה ההסגר שוה להסגר ראשון ששם בודאי נחשב יום ההסגר ליום אף זה הוא כן.
כהן שרואהו בראשונה רואה בשניה: דהאי "שנית" יתר הוא ודרשו דהכהן רואהו פעם שניה.
( ה ) תלמוד לומר הנגע: דעדיין שם נגע עליו.
אי הנגע: פי' אי לא כתב רק "והנה הנגע לא פשה" הוה אמינא דעדיין עומד במראהו הראשונה בזה הוא דאמרינן שנפטור אותו אבל אם נשתנה למראה אחרת אימא נגע אחר הוא.
לא למטה מארבעה מראות: ואפילו הכי פוטרין אותו.
( ו ) שם העז וכהה: כלומר שאם היה עזה כשראהו הכהן מתחלה והדרא למראה היותר כהה מהמראות דיינינן לה כאילו לא היתה עזה מעולם אלא כהה תמיד מתחלה ועד סוף.
הנגע: השתא דרש מתיבת "הנגע" עוד ענין אחר דהיינו אם היתה כהה מתחילה דהיינו מקרום ביצה והדרא להיות עזה אפילו כשלג דיינינן לה כאילו לא היתה כהה מעולם אלא עזה מתחלה ועד סוף וה"פ והנה כהה היינו אותה שהיתה כהה חזרה להיות הנגע דהיינו בהרת שהפרשה מדבר בה ובשתי החלוקות האלו קרינן ליה עומד בעיניו וטהור.
( ז ) לא פשה שאם כנס ופשה וכו': היינו בתוך זמן ההסגר נתמעט משיעור כגריס ואחר כך פשה וחזר לשיעורו הראשון לא מקרי זה פשה והוי כאילו לא נתמעט מתחלה אחרי דבעת שראהו הכהן בסוף שבוע שניה לא היה יותר ממה שהיה בעת ההסגר.
הנגע שאם פשה וכנס וכו': הכל כמו למעלה בהלכה ד' דאין אנו דנין על מה שהיה בתוך ימי הסגרו ומתיבת "הנגע" דריש זה דמשמע דתלוי הדבר בעת ראית הכהן הנגע.
( ח ) אם נאמרו בשבוע ראשון למה וכו': פי' אחרי שאמרנו שבשבוע שני גם כן מה דכתיב "והנה כהה הנגע" הוא הדין אם עמד בעיניו הוה ליה לומר בקיצור "וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית וטיהרו" ואנא ידענא דא"לא פשה" קאי מדכתיב בתריה "ואם פשה תפשה".
שבבגד העומד בראשון: פי' בשבוע ראשון כשעמד בלא שינוי.
ובשני: אם היה גם כן בלי שינוי שורפו להבגד.
ובאדם העומד: בלי שינוי בראשון מסגיר ובשני פוטרו.
צריך לומר בשבוע ראשון וכו': פי' כדי שלא נטעה ללמוד אדם מבגדים מה בגדים בשבוע שני שורפו אף באדם בשבוע שני מחליטו היכא דעמד ומה שנאמר "וטיהרו" הוה אמינא דמיירי היכא דנרפא הנגע.
( ט ) אף על פי שלא נשתנו מראיה: פי' שלא נשתנו לירד מארבעה מראות רק נשתנה ממראה שלה למראה אחר מד' מראות.
או יכול אף על פי שהלכה: מקצת הגריס לאחר הפטור וחזר למקומו יהיה טהור תלמוד לומר היא.
תראה בתחלה: פי' כאלו הוא נגע חדש.
וחכמים מטהרין: קסברי רבנן כיון שעדיין מקצת הגריס עמד במקומו כשחזר הגריס למקומו חזר ואינו נגע בתחלה אלא אם כן הלך כולו וחזר דבזה לכולי עלמא תראה בתחלה כדמוכח במשנה נגעים פרק ד [ראב"ד]. עוד כתב דהוא הדין אם כהה למטה מארבעה מראות ואחר כך חזרה למקומה הרי הוא כמו שהלכה לגמרי וחזרה.
( י ) מלטמא משכב ומלטמא בביאה: משמע מזה דקודם לזה בעודנו מוסגר הוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאתו לבית כל אשר בבית אפילו כלים ובגדים שלא לבש אותן ד"וכבס בגדיו" כולל כל בגדיו וכל שכן אם הוא מצורע מוחלט. זו היא דעת הרמב"ם (בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת). והראב"ד לקמן בפ' מצורע פרשה ב' הלכה ו' והר"ש שם כתבו דאף מצורע מוחלט אינו מטמא משכב ומושב כדאיתא בפסחים (דף סז.) ומפרשים דמה דמשמע הכא דמקודם הוא מטמא משכב ומושב היינו רק לענין לטמא אוכלין ומשקין לחוד אבל לא לטמא אדם כדין משכב ומושב דעלמא.
וטהר מן הפריעה ומן הפרימה: היינו דבמצורע מוחלט כתיב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" אבל במצורע מוסגר אף בימי הסגרו אין טעון פריעה ופרימה וילפינן זה (במגילה דף ח) מדכתיב "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו" (שכל זמן שלא נתרפא מנגעו אינו נטהר) "יצא מצורע מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר" שאם לא ימצא ביום השביעי סימן טומאה עליו, שער לבן או פסיון, יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד עליו.
ומן התגלחת ומן הצפרים: היינו שאין צריך להתגלח ולהביא צפרים כשמטהרו הכהן לאחר הסגרו ונפקא לזה בגמרא שם מדכתיב "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת" (וכתיב בתריה "שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו" מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים.
מסולק: אותו מקום מן הטומאה לגמרי דאף על גב דיראו בו סימני טומאה של פסיון אחר כך יהיה טהור מן הנגע כל זמן שלא ימצא פסיון לבדו שיעור גריס.
תלמוד לומר תפשה טמא: דמשמע דאפילו אין בו לבדו שיעור גריס מצטרף עם הנגע שנטהר ונטמא.
( יא ) אין לי אלא כמראה: כגון שאם היה כשלג יהיה הפשיון נמי כשלג ואז מצטרף עם הנגע שמכבר. שלא כמראה דהיינו שהיה לו מראה אחרת מהד' מראות, מנין שאף בזה מצטרף ולא בעינן בו בעצמו שיעור גריס.
הכי גרסינן תלמוד לומר פשה תפשה: לרבות בכל גווני.
( יב ) הלך שער לבן: שהוחלט בעבורו.
וחזר שער לבן: אחר תחתיו.
וכן המחיה והפשיון: פי' שלא חזר שער לבן אלא שנולדה בו מחיה שהיא גם כן סימן טומאה או שפשה הנגע.
בתחלה בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני לאחר הפטור: כלומר בין שההחלט היה מתחלה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו. בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן או מחיה או פשיון.
הרי הוא כמות שהוא: כלומר נשאר בטומאתו הראשונה כמו שהיה בתחלה וכשיטהר אינו מביא אלא קרבן אחד (ולא אמרינן דהוא נגע אחר וכשיטהר יביא שני קרבנות) ואף על פי שאין זה אותו סימן שהיה בשעת החלט.
החליטו במחיה וכו': פי' ה"ה אם החליטו במחיה מתחלה והלכה המחיה וחזרה המחיה וכן אם חזר על אותו מקום שער לבן או פשיון.
הרי הוא כמות שהוא: כמו שביארנו למעלה.
הכי גרסינן תלמוד לומר אם פשה תפשה: פי' ריבוי הוא שחזר ופשה אף על פי שהלך הפשיון הראשון והוא הדין במחיה ובשער לבן כשחזר הרי היא בטומאתו הראשונה וכן אם נתחלפו סימני הטומאה סבירא ליה לתנא מצד הסברא דלא אמרינן נגע חדש הוא.
( יג ) יכול יהיה הפסיון מטמא בתחלה: פי' קודם הסגר כמו שמטמא שער לבן או מחיה שאם בא לפני כהן ובתחלה נגעו היה כגריס ועד שלא בא לפני כהן חזר להיות כסלע יכול יהא הכהן מחליטו מיד, תלמוד לומר "אחרי הראותו אל הכהן". ועדיין אני אומר אם ראהו הכהן מתחלה שהוא כגריס ועד שלא הסגירו ראהו שפשה וחזר להיות כסלע הריני קורא בו 'אחרי הראותו אל הכהן' ויחליטנו, תלמוד לומר "לטהרתו" -- אינו נזקק להחליטו אלא משעה שהוא רואהו מתוך ימי טומאה לטהרה דהיינו לאחר הסגר שהכהן בא לראותו אם יטהרנו מטומאתו, אבל קודם הסגר אין ראייתו מטומאה לטהרה אלא מטהרה לטומאה וע"כ ימתין לו עד שיפשה לגמרי ואז יסגירנו.
( יד ) וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור: פי' מסיפא דקרא דכתיב "צרעת" וכמו שמסיים בסוף ברייתא.
אלא בארבע מראות: היינו שהפשיון יהיה עליו אחד מד' מראות דוקא אבל לא למטה מזה והיינו מדכתיב "צרעת היא" משמע שיהיה עליו מראה צרעת.
ובהם המראות וכו': פי' וכמו שהאום דהוא עצם הנגע מטמא בכמה מראות דהיינו פתוך וירקרק ואדמדם, כן הפסיון מטמא במראות הללו. ומה שאמר "ובהם" ר"ל באלו הארבעה מראות, שלג וצמר לבן וסיד וקרום ביצה, אם כל אחד מהם פתוך, דהיינו מעורב לובן ואודם או ירוק, נקרא נגע, כן הוא הדין בפשיון.
( טו ) הלא דין הוא: ולמה צריך קרא לזה.
( טז ) מטמא בכל מראה לובן: היינו אפילו מראית לובן שלהם שהוא למטה מד' מראות.
( יז ) דנים דבר שהוא מטמא בכל נגעים: דהיינו ששייך פשיון בנגעי בתים ובגדים ואדם.
מדבר שהוא וכו': דהיינו האום ששם נגע שייך בכל דבר.
שאין מטמא בכל נגעים: כי אם בעור הבשר.
היא פרט לשפשה לבוהק: פי' אם היה לו בהרת הנקרא בוהק והיינו בהרת לבנות, ופשתה בהן, לא הוי טמא אפילו אם בפשיון היה מראה נגע. ונפקא זה מדכתיב "צרעת היא" - משמע שהפשיון יהיה דבוק דוקא לצרעת ולא לבוהק, אם לא שיהיה בפשיון בעצמו שיעור נגע שהוא כגריס.