חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק י
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק י
[עריכה]( א ) והנפש אשר תפנה וגו' למה נאמר כו': מביא ג' פסוקים, חד למיתת ב"ד כשיש עדים והתראה, וחד לאזהרה דאין עונשין אלא אם כן מזהירין, וחד לכרת כשהוא במזיד בלי התראה.
( ב ) קדושת פרישת עכו"ם: היינו לפרוש לגמרי מעכו"ם אפילו מן אביזרייהו וכן שלא ליהנות ממנה כלל.
אלא קדושת כל המצות: היינו שעל ידי המצות מתקדש האדם לה' כמו שכתוב "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם".
( ג ) שאר דקדוקי הפרשה: דברים שדקדקו בהם מיתורים או במדה מן י"ג מדות דברים שאינם כתובים בהדיא.
( ד ) כשם שאני קדוש: ופרוש ונבדל מחומר -- כך אתם אחר שאתם עבדי ומשמשים לפני, כי א"א לעבוד לקדוש ית' אלא בדברים שיש בהם קדושה ופרישות מהחומר בכל מה שיוכל.
תלמוד לומר אביו ואמו קילל מכל מקום: כמ"ש למעלה בריש פ"ט.
ר' יונתן אומר: אין צריך קרא לזה.
עד שיאמר לך הכתוב יחדיו: כמו בכלאים ואי לאו כן גם שם הייתי אוסר זה לעצמו וזה לעצמו בין בשעטנז ובין בחרישת כלאים, ומאי דכתיב "אביו ואמו קילל" איצטריך לדידיה לרבות לאחר מיתה. ור' יאשיה דורש ל"יחדיו" בענין אחר, כי לא כתב יחדיו הו"א אסור להנהיג שור וחמור יחד אף על פי שאין קשורים יחד. וגם גבי שעטנז אי לא כתב "יחדיו" הוה אמינא דאסור ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן (ר"ש משאנ"ץ).
( ו ) בשם: היינו בשם גמור שאינו כינוי והיינו בשם בן ד' אותיות כמו שנקרא באלף דלת.
או אינו אלא בכינוי: והיינו שדי צבאות חנון ורחום וכדעת ר"מ בשבועות (דף לה.).
שאין תלמוד לומר שם: ד"בנקבו יומת" היה לו לומר דממילא ידעינן דהדר לשם דהרי אמר "ונוקב שם ה'", ואם אינו ענין לו תנהו למקלל אביו ואמו שצריך שיהיה בשם.
הואיל ואמרה תורה השבע: "שבועת ה' תהיה בין שניהם".
ואל תשבע: לשקר (ויקרא, יט).
קלל: "יתן ה' אותך לאלה".
ואל תקלל: "אביו ואמו".
מה השבע בשם: כדאיתא במכילתא על פסוק "שבועת ה' וגו'" דהיינו ביו"ד ה"א.
מה קילל בשם אף לא תקלל בשם: כצ"ל [הגר"א] וכן איתא בגמרא. ומה דכתיב "בנקבו שם" איצטריך ליה לכדדרשינן בסנהדרין (דף נו.) עד שיברך שם בשם.
( ז ) שנאמר להלן בסקילה: דכתיב "באבן ירגמו אותם"
הכי גרסינן: תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם נשיא הוא אביו הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור. לא הרי דיין כהרי נשיא ולא הרי נשיא וכו'. שיש בכל אחד מעלה מה שאין בשני שהדיין אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו כדכתיב "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון וגו'" ובנשיא יש גם כן מעלה שחייבין מיתה על המראתו שלא למרוד בצוויו כדכתיב ביהושע "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ואם כן אין אנו יכולין לומר שבדיין מעלתו גרמה לו שלא לקללו שהרי חבירו הנשיא אין לו מעלה זו ואפילו הכי הזהירה התורה עליו וכן ה"ה לענין נשיא וע"כ יש שום דבר בשניהן בשוה שזהו הגורם והיינו שהן בעמך ואם כן הוא הדין לענין אב וכן שאר כל אדם שהוא גם כן מעמך ואתה מוזהר על קללתו.
שהן גדולים: פי' חשובין, זה מפני שהוא דיין וזה מפני נשיאותו ואם כן במה מצינו זה אין יכול לרבות סתם אביו שאינו לא דיין ולא נשיא אם לא שהוא גם כן גדול וזהו מה שמסיים "אף אביו שהוא גדול וכו'", ר"ל כשהוא גדול - נשיא או דיין, אבל סתם מעלת אביו מנין שאתה מוזהר על קללתו.
באומללין: פי' שפלים, ואם כן הרי אנו רואין דאינו תלוי הדבר מפני הגדלות.
שכן חרשיותו גרמה לו: שמתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צערו על לבו.
אף אביך שהוא בעמך: והוא הדין לכל אדם.
שכן משונין: משאר בני אדם זה מפני חרישותו וזה שהוא יוצא מהכלל להיות דיין וזה להיות נשיא שחשיבותו גרם להשתנות משאר אדם. מה שאין כן אב ושאר אדם מנין.
אם כן נכתוב אלהים וחרש או נשיא וחרש: פי' לא אתיא אביו בבנין אב אלא באם אינו ענין, נכתוב אלהים וחרש וניתי בהצד השוה, לא ראי דיין שהוא גדול שאתה מצווה על הוראתו כראי חרש שאי אתה מצווה על הוראתו, ולא ראי חרש ששפלותו גרמה לו כראי דיין שאין שפלותו גרמה לו. הצד השוה שבהן שהן בעמך. אף אני אביא נשיא. והכא ליכא למיפרך שכן משונין דהא נשיא נמי משונה הוא.
או נשיא וחרש: וניתי דיין מינייהו.
תנהו ענין לאביו: ומקלל חבירו גרמינן או מאב ונשיא או מאב וחרש (תוספות סנהדרין ס"ו ע"ב, עי"ש).
( ח ) להוציא את הקטן: כל זמן שלא הגיע לכלל מצות אבל אשה מתה על ידו משהגיע לט' שנים ויום אחד שאז ביאתו ביאה.
אשת קטן: דקטן שלא הגיע לכלל מצות אין קידושיו קידושין.
את אשת אחרים: עכו"ם. ומכל מקום איסור נכרית גדול מאוד, ואפילו היא פנויה, ועונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר "כי חילל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה".
אלא להקל עליה: וחנק היא הקלה מכל הארבע מיתות.
לא מפני שהיא קלה: דס"ל כר"ש דאמר חנק חמור מהרג.
רבי אומר נאמרה מיתה בידי שמים וכו': רבי לפרושי דברי ר' יונתן אתי ולזה אמר דהטעם במיתה בידי שמים שהוא חנק משום דנאמר מיתה בידי שמים דכתיב "וימת".
אין בם רושם: אין בה זכירה וסימן אלא דהנפש יוצאה והגוף קיים.
היו משקעין אותו בזבל וכו': מפני ריח רע של זבל שכשיפתח את פיו ימות במהרה מפני הריח רע (ראב"ד).
הכי גרסינן עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תנאף וכו': [הגר"א וכן איתא בילקוט].
אחד האיש ואחד האשה: דתרווייהו בכלל לא תנאף.
( ט ) משמע היא אשת אביו שהיא אמו אשת אביו שאינו אמו: פי' דכתיב סתם אשת אביו וכולל בכל גווני.
אמו שאינה אשת אביו: כגון דאנס אביו אשה והוליד ממנה בן, מנין דחייב עליה משום אמו ואעונש קבעי דאילו אזהרה הרי כתציב "ערות אמך לא תגלה".
תלמוד לומר ערות אביו גילה מופנה וכו': פי' דפשיטא דהוא ערות אביו אלא דהוא מופנה להקיש ולדון גזירה שוה לרבות אמו שאינה אשת אביו כדמסיים בסוף ברייתא אלא דבראשונה מפרש קרא עד דאתי לפרש הגזירה שוה.
הכי גרסינן תלמוד לומר ערות אמך לא תגלה: [הגר"א וכן איתא בגמרא].
נאמר כאן ערות אביו: בפרשה קדושים.
ונאמר להלן ערות אביו: אצל האזהרות בפרשת אחרי.
אף כאן עשה אמו כו': וזו היא הגזירה שוה האמור למעלה.
אמך היא משום אמו וכו': פי' אפילו אם היא אשת אב אינו חייב אלא חטאת אחת משום אמו בלבד דסבירא ליה דארישא דקרא קאי דכתיב ערות אביך דמיירי באשת אביך וכלול בזה בין אשת אביו שהיא אמו ובין שאינה אמו וכנ"ל ועל זה מסיים הקרא דאפילו אם היא אשת אביו שהיא אמו אינו חייב אלא משום אם בלבד.
וזו היא דעת ר' יהודה במשנה פרק ארבע מיתות אבל רבנן פליגי עליה שם וסברי דהבא על האם שהיא אשת אב חייב משום אם ומשום אשת אב וטעמם עיי"ש בגמרא.
( י ) שתיבל את החוט: כלומר שעירבו חוט של שלשלת כיון דבא הוא ובנו על אשה אחת.
שחיתו את החטא: לשון נבילה ומיאוס שעשו חטא כדאמרינן במכות (דף כג.) "ומה אם הדם שנפשו של אדם חותה ממנו".
אפילו שפחה אפילו נכרית: אם נשא הבן אותן יהא חייב האב הבא עליה משום כלתו.
יצאו השפחה והנכרית שאין לו אישות בה: פי' שאין הקידושין תופסין בם ולא נקראת אשתו.
( יא ) אף הקטן במשמע: מדלא כתיב איש לא חילק בנשכבים בין גדול בין קטן להתחייב השוכב עליו.
ששני משכבות באשה: ושוין זה בזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה.
הרי זה בא ללמד: על הזכר שחייב אפילו שלא כדרכה.
ונמצא למד: דלמשכב זכור לא איצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכור שלא כדרכה היא אלא האי משכבי לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב.
וגם קדש היה בארץ: מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף ב"לא יהיה קדש" יש בו תועבה. והדר גמרינן תועבה האמור ב"לא יהיה קדש" מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב "אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם", מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע אף בלא יהיה קדש גם כן הכי.
קרי ביה תשכב: היינו מבנין נפעל תִשָכֵב.
היו בכלל כל העריות: דכלל כל עריות אקרי תועבה דכתיב "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" ומשכב זכור והבהמה איתנהו בכללן דבהדייהו כתיבי והרי הכתוב הוציאן מכללן וקראן תועבה בפ"ע דכתיב בפרשת אחרי מות "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" וסמיך ליה "ובכל בהמה לא תתן שכבתך ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא", וזה הוא גם כן כמו תעבה לומר לך מה אלו וכו'.
אף כל וכו': לכאורה הלא כתיב בהדיא בסוף פרשת אחרי על כל עריות "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ואפקוד עונה עליה וגו' כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו'", וי"ל דהוה אמינא דוקא עבור כל התועבות נגלו ממקומם ולא עבור אחד מהם וממילא גם כן לכלל ישראל דוקא אם ח"ו יעברו על הכל, לכן אמר דהלא משכב זכור ובהמה הם בכלל כל עריות, שעל כולן כתיב "תועבה", והוציאן הכתוב מכללן שכתוב עליהן "תועבה" בפרט ללמדך שבשיל אלו בלבד שעברו מחובים היו לגלות ממקומם. וזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו בלבד יצא אלא למד על הכלל כולו יצא, שעל כל אחד מהעריות מחוייבים היו לגלות ממקומם ומה שכתוב בפרשה "אל תטאמו בכל אלה ולא תעשו מכל התועבות האלו" היינו בין כולן ובין במקצתן וכדאיתא לעיל בסוף פרשת אחרי.
(יב) בכולן הוא אומר שכיבה: בכל העריות שבפרשה זו, בכלתו ודודתו בזכור ובבהמה.
וכאן: באשה אמה בקרובות הנאסרות לו מחמת אשתו נאמר קיחה ואיש כי יקח את אשה ואת אמה, ואשה אל אחותה לא תקח.
דרך ליקוחין: כשהיתה ראשונה לקוחה לו חייב על השניה כשבא עליה דבשנייה ליכא ליקוחין דהא לא תפסי בה קידושין.
מכאן אמרו: במסכת יבמות פרק י"א.
נושאין על האנוסה: אם אנס אשה מותר ליקח בתה ואמה ואחותה.
והאונס והמפתה על הנשואה: כגון דנשא אשה ואנס או פתה את בתה חייב עליה ובגמרא דיבמות פריך אלא מעתה גבי אחותו דכתיב "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו וכו'" הכא נמי דרך קיחה אסור דרך שכיבה שרי? ומשני ליקוחין כתיבי בתורה סתם, הראוי לקיחה קיחה, הראוי לשכיבה שכיבה. וע"כ בזה דליכא למימר לקיחה ממש אסור שכיבה.
(יג) אין לי אלא אשה ואמה: אמה היינו חמותו בתה אפילו שנולדה לה מאיש אחר דאיננה בכלל בתו.
בתה ובת בתה ובת בנה מנין: שבשריפה.
כאן זימה: לעונש שריפה שנאמר ישרפו אותו ואתהן ולא תהיה זימה.
ונאמר להלן: באזהרת דבתה ובת בתה ובת בנה זימה דכתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה וגו' שארה הנה זימה היא".
אף זימה שנאמר כאן: לענין שריפה בתה ובת בתה ובת בנה גם כן בכלל זה.
(יד) מנין לעשות זכרים כנקבות: דהיינו שיהא הבעל כאשתו דמה אלו הקרובות לאשתו והם בתה ובת בתה ובת בנה, נענש עליהם בשריפה -- אף הבאים אליו מעצמו והם בתו ובת בתו ובת בנו הוא נענש עליהם בשריפה. והיינו בבתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו דאינם בכלל אשה ובתה דקרא דאשה ובתה דקרא באשתו על ידי קידושין דרשי לה ביבמות מקרא והקרא דערות בת בנך או בת בתך לא תגלה מוקמי לה שם כשבאים מאנוסתו וכאן בברייתא שאל מנין דנענש עליהם בשריפה.
נאמר כאן זימה: לענין שריפה ונאמר להלן בלאו דבת בנך ובת בתך זימה, ופריך הגמרא והא לא כתיב שם זימה, ומשני הגמרא אתיא הנה הנה, פי' בשאר דידיה כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, והיינו כשבאים מאנוסתו ובשאר דידה דהיינו כשבאים על ידי נישואין כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה וגו' שארה הנה זימה היא, הרי דבשניהם כתיב הנה ובקרא דנישואין כתיב נמי זימה ואמרינן מה התם הנה וזימה עמו אף בקרא דאנוסה הנה וזימה עמו, והשתא דאתינן זימה בשאר דידיה ילפינן ליה דהוא גם כן בשריפה בגזירה שוה דזימה זימה והיינו דקאמר נאמר כאן זימה וכו' דהיינו לענין שריפה ונאמר להלן לענין אזהרה דמאנוסתו.
אף זימה האמורה כאן: לענין שריפה כלל בזה גם כן הזכרים כנקבות.
מנין לעשות למטה כלמעלה: היינו שאם חמותו ואם חמיו יהיו אסורין ונענשין בשריפה כחמותו וקרא אם חמותו אם חמיו למטה שהן למטה בגדר התקרבות אצלו וחמותו קרא למעלה שהיא למעלה בהתקרבות אצלו שהיא אם אשתו.
נאמר כאן זימה: היינו בחמותו ונאמר להלן זימה היינו בבת אשתו, מה להלן עשה הכתוב למטה באיסור כלמעלה באיסור, שחייב הכתוב על בת בתה ובת בנה כבתה, שהיא יותר קרובה אצלו ונקראת למעלה, אף כאן נעשה אם חמיו ואם חמותו כחמותו והיינו למטה באסור כלמעלה באיסור.
(טו) אותו ואתהן את אחת מהן: דלא יתכן לשרוף רק אותה שעשתה האיסור. ולשון יוני היא 'הן' - אחת.
עד שיהיו שתיהן: והוא כדעת רבא (סנהדרין עו, ב) דאמר שם חמותו לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו, ר' ישמעאל סבר אף על גב שכבר מתה אשתו ובא על חמותו חייב וה"ק קרא אפילו אין מתקיימת אלא אחת מהן תשרף, והא ודאי אאשתו לא קאמר קרא דתשרף אלא אחמותו כשמתה אשתו.ור"ע אתהן שתיהן משמע. וה"ק קרא אם אשתו קיימת תשרף חמותו, ואם לאו אין כאן עונש שריפה, וה"ה לענין אשה ובתה, אם אשתו קיימת אז חייב שריפה על בתה, ולזה קאמר הכא דאם היה נשוי אשה ובא על בתה בעוד אשתו קיימת חייב, אבל אם אשתו מתה ובא על בתה פטור. וכן אם נשא בתה ובא על אמה שהיא חמותו בעוד אשתו קיימת חייב. ואם לאו פטור.
[ועיין בפירוש הר"ש דכתב דהפטור הוא רק משריפה אבל חיוב כרת יש בזה וכן דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות איסורי ביאה, וכן כתבו התוספות ביבמות דף צ"ד ע"ב. ודעת רש"י ועוד פוסקים דהוא רק איסורא דאורייתא משום ארור שוכב עם חותנתו].
עונש שמענו אזהרה לא שמענו: השתא מפרש מאי דקאמר לעיל בהלכה י"ג זימה זימה לגזירה שוה דאף על אשה ובתה וכו' חייב שריפה כעל אשה ואמה דילפינן העונש מאזהרה דכתבה בהדיא וקאמר הכא אזהרה זו היכן נאמרה וגם זימה היכן נכתבה באזהרה, וקאמר ת"ל ערות אשה ובתה לא תגלה וכונת הברייתא על כל הפסוק דשם נזכר בתה ובת בתה ובת בנה, זימה היא, וה"ה דילפינן זימה זימה דיכלול האזהרה גם על אשה ואמה כמו על אשה ובתה [מפירוש ר"ש].