חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
( א ) הכי גרסינן הודע אליו ולא שאמרו לו אחרים: ד"אליו" משמע לו לעצמו נודע לו שחטא, פרט לשהודיעוהו אחרים; שאינו מביא על פיהן. וכשהוא מכחישן קאמר כדמפרש בסיפא וקמפרש ואזיל הי ניהו אחרים דאיצטריך קרא למעטינהו.
וקאמר אין לי: אי לאו קרא לא הוי ידענא למעוטי אלא שאמרה לו שפחה, שאינה ראויה לבוא בקהל, וסברא היא דלא מהימנא לחיוביה חטאת ולא צריך קרא.
מנין אפילו אמרה לו אשה: שראויה לבוא בקהל ואיכא להימנוה טפי.
אוציא את שאמרה לו אשה: נמי מסברא ולא צריכא קרא.
שאין אשה כשרה לעדות: הלכך פשיטא דלאו כל כמינה לחיובי חטאת. ובאופן זה צריך לפרש כל הברייתא.
ת"ל הודע אליו [כצ"ל] ולא שיודיעוהו אחרים: כלומר להכי הוא דאצטריך קרא דהוה מצי למכתב "הודע חטאתו" וכתיב "הודע אליו" לאשמועינן דאפילו שנים אין מחייבין אותו קרבן.
( ב ) יכול אף על פי שאינו מכחיש: אין מחייבין אותו כיון דהוא גופיה לא ברירא ליה שחטא.
ת"ל או הודע: משמע מפי אחרים מדלא כתיב "נודע".
אליו והביא: מיותר [הגר"א].
שכן מחייבין אותו מיתה: וכל שכן שהן נאמנין לחייב קרבן ולומר לו עמוד והתודה שאנו יודעין שחטאת והוא אינו יודע להכחישן.
אביא את שאמר לו עד אחד: והוא שותק מסברא וגם בזה לא צריך קרא.
מנין אפילו אמרו לו שנים קרובים: שאין מחייבין אותו אפילו שבועה.
להעיד במקום אחר: למי שאינם קרובים, הלכך מתסברא גם בזה דשתיקתו הודאה היא להם.
מנין אפילו אמרה לו אשה: שאינה כשרה להעיד בשום מקום דאפילו הכי אמרינן שתיקתו הודאה היא.
ת"ל או הודע: ולהכי הוא דאצטריך קרא לרבויי דמהימנא.
מתיבת "עליו" עד "קרבנו" - מיותר [הגר"א] ופשוט.
( ג ) א"ר מאיר וכו': ר' מאיר פליג אהא דקממעט תנא קמא לעיל אפילו אמרו לו שנים והוא מכחישן, והוא סבירא ליה דחייב מקל וחומר.
לידי מיתה חמורה: כגון שהעידו בו שהרג הנפש.
האיך אומרים לו עמוד והתודה: ויתכפר עונך לטוב לך.
והוא אומר לא חטאתי: ואינו רוצה להתכפר. וכיון דמלתיה דנפשיה הוא - הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש. דמה לנו בכך מאחר דלכפרה דידיה קאתי. אם אינו רוצה להתכפר - אל יתכפר.
א"ר שמעון: תשובה לדברי ר' מאיר דיליף מקל וחומר דשנים מחייבין אותו קרבן ואתי ר' שמעון למימר דשאני קרבן אם אמר "מזיד אני" פטור, כלומר ואיכא מיגו דמצי לתרוצי דיבוריה ולמימר מה שאמרתי "לא אכלתי" - לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ועדים לא ידעי לאכחושי בהא ומהימן בהך טענה למיפטר נפשיה מקרבן. דמזיד לאו בר אתויי קרבן הוא.
ואיכא בינייהו בין ר' יהודה לר' שמעון היכא דליכא לתרוצי לדיבוריה כגון אמרו לו שנים נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נטמאתי. דלטעמיה דר' יהודה לא שנא טומאה חדשה לא שנא טומאה ישינה - פטור; דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולטעמיה דר' שמעון דלא מיפטר אלא משום מיגו - ליכא למיפטר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו "מאתמול נטמאת והיום נכנסת" דמצי לתרוצי דיבוריה מאי "לא נטמאתי"? לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. אבל בטומאה חדשה דליכא בזה מגו. ד-"טבלתי" ליכא למימר דהא אמרו לו בשעת טומאה נכנסת ואי נמי טבלת לא העריך שמשך וטבול יום הנכנס במקדש שוגג חייב חטאת.
( ד ) רבי מאיר אומר: לר' שמעון קמהדר, דאמר דמגו דאי בעי אמר "מזיד הייתי" מעיקרא מהימן השתא נמי דאמר "לא אכלתי" מהימן לתרוצי דיבוריה ולמימר דלכך נתכוין ואתי איהו למימר דלא היא.
אם אמר מתחלה וכו': כשאמרו לו "אכלת חלב" לא הכחישן אלא השיב "כן אכלתי" אבל "מזיד הייתי" בהא מידינא לך דמהימן.
אבל אם היה דן עמהם: לאמור לא אכלתי.
אין שומעין לו: לתרץ דבריו הראשונים.
( ה ) נזיר אתה: ונטמאת ואתה חייב להביא קרבן טומאה.
ואמר תנאי היה בלבי: תנאי התניתי קודם לכן שאם אדור בנזיר ואטמא - תפקע נזירותי ואותו תנאי היה בלבי בשעה שאמרתי "הריני נזיר" לומר על דעת הראשונה נזרתי.
אבל אם היה מיגען כל היום: מתעצם וחולק עמהן לומר "לא נדרתי בנזיר" ובאחרונה הוא בא לתרץ דבריו לומר מה שאמרתי לא נדרתי לפי שהיה על תנאי -- תו לא מהימן.
( ו ) אשתו נדה ואחותו עמו בבית: בא על האחת וכסבור זו אשתו וכסבור שטהורה היא ונמצא שאשתו היתה נדה ועוד ספק על איזה מהן בא.
באחד מהם: וכסבר שכבר עבר יום הכפורים והוא לילה.
חלב ונותר לפניו: וכסבור שניהן שומן דהיתרא.
( ז ) עד שתתודע לו חטאתו: היינו שידע באיזה עון חטא.
( ח ) ומקצת עשה למחר: וכתיב "כל העושה בו מלאכה" ודרשינן במכילתין בו ולא בו ובחבירו.
ואיני יודע מעין איזה מלאכה עשה: אם חרש או זרע.
אף מאשם תלוי: היינו דלא נימא שיביא אשם תלוי עד שיתודע לו איזה מלאכה עשה ויביא חטאת.
( ט ) לא נחלקו: ר"א דאמר לא בעינן שידע במה חטא ור' יהושע דאמר בעינן שידע במה חטא.
על דבר שהוא משום שם אחד: כגון שתי אילנות של מין אחד לפניו ולא ידע אם מזה לקט או מזה - שהוא חייב, שהרי ידע במה חטא, איזה מלאכה עשה, שבלקיטת תאנים חטא.
על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות: כגון ספק קצר ספק טחן. אי נמי ספק תאנים ספק ענבים. וכן בנתכוין בזו ועשה את זו ד-"בה" דכתיב בקרא - בין אידיעה בין אחטאת היא לר' יהושע, עד שיתכוין לחטוא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא.
ולר' אליעזר כיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת הידיעה נודע לו שחטא - סגי.
אף על דבר שהוא משום שם אחד וכו': סבירא ליה כשמואל דאמר בגמרא דאפילו השני היה מאותו המין כל שלא נתכוין לו פטור דאינה מלאכת מחשבת. והאי דנקט אחר כך תאנים וענבים דהוא שני מינים משום ר"א נקטיה דאפילו בזה מיחייב.
( י ) שתי נשיו נדות נתכוין לבוא על זו ובא על זו: הקשה הראב"ד היכי פטר בהו ר' יהושע דומיא דתאנים וענבים דפטר משום דמתעסק שלא בבקשתו והא קיימא לן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. ועיי"ש שהאריך ומתקשה בזה מאד.
ויש שאינם גורסים זה כלל שכן במשנה בכריתות ליתא דנדה ואחיות כלל. ודע דדברי ר' יהודה דאף על שם אחד היה ר' יהושע פוטרו גם כן ליתא שם במשנה.
אם פטר בה ר' יהושע: כלומר על מה פטר בה ר' יהושע הלא נתכוין על דבר האסור.
א"כ: דמתעסק כי האי גוונא חייב למה נאמר "בה"?
פרט למתעסק: בהיתרא כגון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אבל זה המתעסק באיסור - חייב.