חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק יט

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו: ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)

ביאור - פרק יט

(א) מלמד שב"ד מבפנים וכו': עיין מה שכתבנו בסוף הסדרא.

(ב) סומכים ידיהם: וזה לא היה אלא במברך השם (ר"ש).
דמך בראשך: ואין אנו נענשין במיתתך.

(ג) אותו ולא כסותו:    דלא הוו רגמי ליה והוא לבוש אלא ערום.
יכול הוראת שעה היתה:    פי' דאי לא הוי כתוב פרשה בפ"ע למברך השם לא הוי גמרינן ממעשה זו דבאמת במעשה זו היתה רק הוראת שעה, דהא קי"ל דצריך להתרותו שהוא חייב מיתה ועדיין לא נאמרה פרשת מקלל.
יהי מנהג לדורות:    במקלל השם שיסקלוהו.

(ד) אלא דין הרג בלבד: דכתיב בהו שופך דם האדם דמו ישפך, ומיתה אחרת לא נזכרה בהם.

(ה) מה תלמוד לומר:    מאחר שעתיד לכתוב ונוקב שם ה' יומת, לכתוב איש איש כי יקוב שם ה' ונשא חטאו ויומת.
שם המיוחד:    הוא שם בן ד' אותיות דיו"ד ה"א, והיינו שם המיוחד דעליה כתיב "זה שמי לעולם".
ת"ל כי יקלל אלהיו:    דהיינו כינוי וסמיך ליה מיתה - ונוקב שם ה' יומת, ופי' הכתוב כי יקלל אלהיו ונוקב שם ה' שניהם מות יומת, ר"ל כל אחד משניהם.
על שם המיוחד במיתה:    ד"מות ימות" לא קאי אלא א"ונוקב שם ה'".
ועל הכינויין באזהרה:    ד"אלהים לא תקלל" שהוא קודש וקרא ד"איש איש כי יקלל אלהיו" שהוא כינוי על זה אמר "ונשא חטאו" שהוא כרת כדאמרינן דאיכא כרת בכינויין והא דאמרינן באזהרה למעוטי מיתה ולא מכרת.

(ו) ונאמר להלן: חטאו ישא האיש ההוא בפרשה בהעלותך במי שחדל לעשות הפסח.
מה נשיאת וכו' כרת: דכתיב שם ונכרתה.

(ז) כבעלי דבב לו: אויבים לו ומסכימים במיתתו דא"א לומר שכל העדה ירגמוהו אלא בהיותם אויביו ורוצים בזה אז הוי להו הרוגמים שלוחם ושלוחו של אדם כמותו.
בנקבו שם יומת: תיבת "שם" יתירא, דהא כתיב מתחלה "ונוקב שם וגו'" -- תנהו ענין למקלל אביו ואמו דגם בזה בעינן שם המיוחד דוקא.