חפץ חיים/הלכות רכילות/ג א
לוח יומי: שנה פשוטה - ל' כסלו, ל' ניסן, ל' אב. שנה מעוברת - ז' טבת, י"ז ניסן, כ"ז אב.
אָסוּר לְסַפֵּר רְכִילוּת, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת גָּמוּר, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁקֶר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ, (א) שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אַף בְּפָנָיו, גַּם כֵּן אָסוּר, וּרְכִילוּת מִקְּרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מֵעִיז פָּנָיו לוֹמַר לוֹ (ב) בְּפָנָיו מַמָּשׁ: אַתָּה דִּבַּרְתָּ עָלָיו, אוֹ עָשִׂיתָ לוֹ כָּךְ וְכָךְ, דְּאָסוּר, וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר. אֶחָד, שֶׁבָּזֶה הוּא מַכְנִיס שִׂנְאָה חֲזָקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן עַל זֶה, כִּי מֵעַתָּה יִתְקַּבֵּל הַדָּבָר אֶצְלוֹ לֶאֱמֶת גָּמוּר, שֶׁבְּוַדַּאי יֹאמַר: אִלּוּלֵא שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת גָּמוּר, לֹא הָיָה זֶה מֵעִיז פָּנָיו לוֹמַר לוֹ בְּפָנָיו מַמָּשׁ. וְעוֹד, לְבַד זֶה הוּא מַכְנִיס אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם לַעֲבֹר עַל יְדֵי רְכִילוּת כָּזוֹ עַל כַּמָּה לָאוִין וַעֲשִׂין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה, וְכַאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי כָּל זֶה הֵיטֵב בַּפְּתִיחָה בַּלָּאוִין אוֹת י"ד שָׁם בִּמְקוֹר הַחַיִּים בַּהַגָּהָה, עַיֵּן שָׁם.
(א) שהיה אומר ד"ז. דלמה יהא עדיף בזה כיון דרכילות אסור בין בפניו ובין שלא בפניו כמו שנבאר תיכף.
(ב) בפניו. וכדי שלא תטעה בדברי ר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לפיכך הוצרכתי להאריך קצת כדי להראות מכל הפוסקים הראשונים והש"ס שאין שום ספק בדין זה. שז"ל הרמב"ם בהלכה הנ"ל [הל' דעות פ"ז ה"ה]: אחד המספר לשה"ר בין בפניו ובין שלא בפניו, והרמב"ם אפילו על דבר אמת קאי כמו שכתב בעצמו בתחלת הענין, ובודאי דארכילות נמי קאי האיסור דבפניו, אלא שהקדים הרמב"ם בתחלת הפרק וביאר מה הוא לשה"ר ורכילות, ואח"כ כלל לשניהן בשם אחד של לשה"ר, כי שניהן לשון רע הוא (כמו שכתב רבינו יונה בשע"ת). וכל הדינין שכתב אח"כ סובב והולך הכל על שניהן, וכמו שהרביתי על זה בראיות לעיל בהלכות לשה"ר כלל ב' בבמ"ח בס"ק ג'. ולמען רוות עין הקורא אראה לך עוד ראיה ברורה ממ"ש הרמב"ם בזה הפרק, ג' לשה"ר הורגתן, ובירושלמי פ"א דפיאה איתא להדיא האי מימרא ארכילות, דקאמר שם דואג שאמרו שאול שקבלו וכו' אלמא דגם רכילות נקרא לשה"ר *. ועוד כבר הבאתי ראיה לעיל בחלק א' בכלל ב' בבמ"ח סק"ב מתוספות לאסור אף ברכילות בכל גווני, אפילו באפי תלתא ובפניו עי"ש, ולמה לנו לומר שהרמב"ם יחלוק על התוספות. ועוד פשוט הוא דצריך להיות לכו"ע אסור אפילו אם הוא יודע שהיה אומרה בפניו, דזה ידוע דענין בפניו תלוי אם מותר לספר רכילות על דבר אמת, וזה הלא כבר בררנו לעיל בכלל א' מהגמרא והרמב"ם והסמ"ג והחנוך והר"י שאסרה התורה רכילות אפילו על אמת כדי שלא להטיל שנאה בין איש לרעהו, וא"כ מה לי אם הוא אומרה בפניו או שלא בפניו.
עוד ראיה מב"ק (צ"ט ע"ב) דמקשי על רב כהנא ורב אסי היכי עבדי הכי (פי' דשם איתא שאמרו לבעל הבהמה עביד בך רב תרתי, שטרפיה לבהמה ופטריה לטבח מלשלומי דמי עבור ההיזק, שסותרים דברי רב אהדדי) והתניא מנין ליוצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמך, אימא דהם ידעו שהיו אומרים לרב ג"כ בפניו וממילא מותר להם לומר שלא בפניו, ואפילו אם תרצה לדחות דמפני שהם תלמידיו לא מסתבר שהיו אומרים לו בפניו (ובאמת אין זו דחיה גמורה דאי לאו משום אסור רכילות היה מותר להם לומר ולתמוה אף בפניו מפני מה פטר את הטבח מלשלם, כיון דלדעת רב הטריף הטבח בשחיטתו את הבהמה, וכדאמרינן בסנהדרין דף ו', מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וכו' תלמוד לומר לא תגורו מפני איש), אביא לך עוד שתי ראיות שאין עליהם תשובה.
א. מה שהבאתי לעיל בחלק א' ראיה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל בעמיך, ואף דשם חותם בפניו כדמוכח בירושלמי על משנה זו, שמע מיניה דאף בפניו אסור משום רכילות.
ב. ועוד ראיה ברורה ממו"ק (ט"ז ע"א) דאמר רבא ואי איתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא, וכפי מה שפירשנו לעיל לפי דברי הרא"ש והר"ן דקאי הענין על רכילות שהגיד השליח למשה רבנו ע"ה מה שדיברו עליו דתן ואבירם, ואם איתא דמימרא דר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי קאי גם על רכילות, מאי ראיה מייתי, אימא דהשליח היה יודע שהיה אומר דבר זה, שהוא אמת אף בפני דתן ואבירם, ורבא בעצמו פסק שם בערכין (ט"ו ע"ב) כר' יוסי דמותר. ואין לומר דאעפ"כ למשה רבנו ע"ה היה אסור לשמוע אותן הדיבורים ולכתבם בתורה הקדושה, ומאי דאמרה הגמרא כל מילתא דמתאמרא וכו' היינו לאומר בלבד, א"כ האיך אמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי וכו' הלא הכשיל בזה את השומעים, ועוד דהא להרמב"ם איירינן השתא וכבר כתבנו לעיל בחלק א' [כלל ב' סק"ג] דלהרמב"ם האי מימרא דמו"ק אשליח ג"כ קאי, אלא ודאי דאין חילוק ובכל גווני אסור מן התורה אפילו על דבר אמת ובפניו **.
היוצא מכל מה שכתבנו דרכילות אסור אפילו על דבר אמת ובפניו כמו שביררנו דבר זה מכמה מקומות מהש"ס והרמב"ם, וכן הסמ"ג העתיק ג"כ דברי הרמב"ם, וכן דעת התוספות ג"כ לאסר ברכילות אפילו על דבר אמת והיה אומרה בפניו וכמ"ש לעיל בחלק א' בכלל ב' הנ"ל, דדבר פשוט הוא להמעיין בדבריהם דאין חלוק בין אם אומרה שלא בפניו והוא משער שהיה אומרה בפניו, או בפניו ממש, בכל גוני אסור. וכן מוכח בר"י בשערי תשובה במאמר רכ"ח דאסור בכל גוני לומר לשה"ר ורכילות, ולכך הוא מכרח להעמיד דברי ר' יוסי באפן המבאר שם, ועפ"ז כתבתי בפנים כל הסעיף א'. (באר מים חיים)
* הגה"ה: וצ"ע על הכ"מ מירושלמי זה, דמשמע ממנו דדברי הרמב"ם ג' לשה"ר הורגתן אלשה"ר לבד קאי. אם לא שנדחוק דכונת הכ"מ רק לתרץ דברי הרמב"ם במה שסבר דלא כהראב"ד, דמימרא זו ארכילות לבד קאי, אלא אלשה"ר ג"כ קאי. דלא מיסתבר שיאמרו חז"ל לשה"ר וכונתם תהיה ארכילות דוקא, ולהדין שלנו אין שייך דברי הכ"מ, דגם הוא יודה דדין זה ארכילות גם כן קאי, כמו שהוכחתי לעיל בחלק א' מדברי הכ"מ גופא דהלכות הרמב"ם שבפ' זה סובבות על שניהן.
ועל זה נוכל לאמר אמנם לא תלך רכיל בעמך אבל לא תעמד על דם רעך, ומצוה רבה היא לומר לדוד כדי שישמור את עצמו בזה, וכן עשו אח"כ כמה פעמים בענין זה וכמו דכתיב והפרת לי את עצת אחיתופל וכו' וכה"ג. ואם שקר דבר עליו ציבא, בודאי בכל גוונא אסור ורכיל מקרי, כמו שהוכחנו לעיל בחלק א' בכלל ב' בבמ"ח בסק"א מכתובות (מ"ו ע"א), וא"כ היכי מצי יליף ר' יוסי מענין ציבא לעלמא לדבר אמת, כיון דעל כרחך מוכרחין אנו לומר דבענין ציבא בכל גוני אסור. (הגהה)