חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ז ב

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ז · ב · >>

אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְהַאֲמִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר עָלָיו (ב) הַלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ הוֹדָאָה עַל זֶה מִפִּי הַנִּדּוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין מְסַפֵּר עַתָּה בְּפָנָיו, רַק אוֹמֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָנָיו, דְּאָסוּר לְהַאֲמִינוֹ מִטַּעַם זֶה, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד. (ג) וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק, כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ דָּבָר, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ, וּבְזוֹ הַפַּעַם הוּא שׁוֹתֵק, כִּי אוּלַי נִתְגַבֵּר עַתָּה עַל טִבְעוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל רִיב, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה, שֶׁבְּוַדַּאי יַאֲמִינוּ יוֹתֵר לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר מִלִּדְבָרָיו, כַּמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁמֻּסְכָּם אֶצְּלָם, שֶׁאִם רַק יְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ אִם הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ יַכְחִישֶׁנּוּ מֵאָה פְּעָמִים, לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ שׁוּב, וּלְכָךְ הִסְכִּים אָז בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק עַל זֶה וְלִהְיוֹת מֵּהַנְּעֱלָבִים, עַל כֵּן אָסוּר לִקַּח רְאָיָה מִזֶּה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.

(ב) הלשון הרע בפניו. ולפי שהעולם נכשלין בזה הוכרחתי להרחיב הדיבור בזה אולי יועיל קצת להוציא את המכשול הזה מבני אדם, ונכלול גם איסור קבלת רכילות בכהאי גוונא בדברינו כדי שלא נצטרך לכפול הדברים בחלק השני.

ראיה אחת לדברינו, ממה שביררנו לעיל בכלל ב' דלשון הרע ורכילות אסור לקבל אפילו אם סיפר עליו באפי תלתא אם כן הוא הדין בפניו דחד דינא אית להן וכנ"ל. ועוד ראיה מהרמב"ם שהרי מתחלה כתב אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו, והמקבלו יותר מהאומרו, ואחר כך כתב אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו אם כן ממילא משמע דלקבל גם כן אסור בכל גווני, וכבר ביררנו לעיל דהרמב"ם כלל בדין זה לשון הרע ורכילות. ובאמת הוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאפילו אם היינו סוברים שלשון הרע על חבירו מותר לומר שלא בפניו כשיודע שהיה אומרה בפניו, זה אינו שייך רק להמספר דיודע שהוא אמת והיה אומרה בפניו, אבל לא להמקבל דאינו יודע שהוא אמת, וכי מפני שפלוני העיז פניו לדבר הגנות שלו בפניו נחליט בלבנו שהדבר אמת.

וכדי שלא יטעך היצר שמחפש בזה אחר צדדי היתר ובונה אותם על קו תוהו ואבני בוהו לומר היאך לא נאמין להמספר בלשון הרע או ברכילות, וכי אם היה שקר היאך היה מעיז פניו לספר עליו בפניו דבר גנאי שלא היה ולא נברא, כי שמעתי מכמה אנשים היתר בעו"ה על ידי זה, על זה אשיבך כי לא כן דעת תורתנו הקדושה וכי מפני שיש לנו סברא על זה ליפותו ולהחזיקו בחזקת נאמן בדיבורו נוציא על ידי זה להשני מחזקתו, והלא אפילו אצל דבר שהועד לפני בית דין שיש לו כח גדול, לא נזכרה סברא זו כלל שיוחלט הדבר בבית דין כדברי העד מפני שהעיד עליו בפניו, ובממון אין צריך רק שבועה, ואם העיד העד שאר דברי גנות על חבירו ורוצה לעשותו בזה רשע ופסול לא מהני עדותו כלל להוציא להשני מחזקתו, ולא נשאר עליו על פי דין שום ספק פסול ונשאר בחזקת כשרותו כמו שהיה קודם, וכמבואר בחשן משפט בסימן כ"ח בהגה"ה, ומה שאמרו בנדה (ס"א ע"א) למיחש מיבעי היינו רק לשמור עצמו ממנו ולא שיהיה עליו שום ספק להוציאו מחזקתו וכמו שביררנו בכלל ו' בבאר מים חיים בס"ק כ"ה בסופו עי"ש.

ומש"כ בפנים הודאה על זה הוא הדין אם הוא רואה להנידון שמתנצל על זה וניכר מדברי התנצלותו שהדבר אמת גם כן מותר להאמין ככל דברים הניכרים המבוארים לקמן ועי"ש בסעיף י"א וי"ב.

(ג) ואפילו אם הוא שותק. ממה שמבואר באבן העזר בסימן קע"ח ס"ט דאפילו אם עד אחד העיד בפניה שזינתה ושתקה, דאם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובתה, ואם איתא דשתיקה כהודאה הלא אם היא בעצמה הודית שזינתה איתא בסימן קט"ו ס"ו דאיבדה כתובתה עיקר ותוספת ע"ש. ואם תרצה לחלק מענין היזק ממון לענינינו דלענין הפסד כתובה צריך ראיה ברורה, והלא לענין לאסור אשתו עליו שוה לענינינו, והראיה דאם הוא מאמינו כבי תרי חייב להוציאה ובכהאי גוונא אמרינן גם כן בפסחים (קי"ג ע"ב) לענין לשון הרע אי מהימן כבי תרי לימא ליה כו' עי"ש, אלמא דאין צריך ראיה ברורה לענין לאסור אשתו עליו ואפילו הכי פסק בשולחן ערוך הנ"ל דאם אין דעתו סומכת עליו כשנים היא מותרת לו.

ועתה נחזי אנן הלא אם שקר העיד העד, אין עולה גדולה מזו בעולם, שהעיד עדות שקר והוציא עליה שם רע שאין לו מחילה עולמית, וגם הוא רוצה לאוסרה על בעלה בחנם, וגם העיז פניו לומר זה בפניה, וביותר שהיא שתקה ולא השיבה כלום, ואף על פי כן לא ניקח מזה ראיה שהוא אמת, וקל וחומר בנידון דידן שהוא מספר עליו לשון הרע או רכילות בעלמא שלא בבית דין שלא נחליט בלבנו לומר שהדבר אמת מפני שאמר עליו ושתק. ואפילו לדעת מהרש"ל דפליג על השולחן ערוך כמבואר שם בבית שמואל סעיף קטן ח' וסבירא ליה שהאשה אסורה מחמת השתיקה, היינו דוקא שם אית ליה שתיקה כהודאה, והטעם דלא היה לה לשתוק בענין זה, אבל בעניננו דהיינו לשון הרע ורכילות בודאי אין מהשתיקה שום ראיה, וראיה לזה ממה שמבואר באה"ע בסימן ב' ס"ד בהגה"ה דאם קרו ליה ממזר ושתיק אין מהשתיקה שום ראיה לחשוש עליו מחמת זה, ואפילו לדעת המחבר דמחמיר עליו היינו לחשש בעלמא כדקאמר חוששין לו ולמשפחתו, ובעניננו גם אנו מודים שצריך לחוש ולשמור את עצמנו בכל גוונא כדקאמר בנדה ס"א האי לישנא בישא וכו' למיחוש מיבעי אבל לא להחליט על ידי השתיקה שבודאי אמת הוא.

ובאמת בענינינו שייך כל הסברות הנזכרות שם בהגה"ה דלכל הדיעות דשם, השומע חרפתו בשאר דברים לבד מפסול משפחה ושותק סימן הוא שהוא מיוחס עי"ש, וגם הכא רק לשעת מריבה דמיא, ולכן אפילו אם טבע האיש הזה שלא לשתוק בשאר דברים ועתה שתק אף על פי כן אין ראיה שהוא אמת וכמו שכתבתי בפנים הטעם, וכן י מוכח מהיש אומרים השני שבהגה"ה הנ"ל (דשם הלא אם קרו ליה ממזר צווח וחלל שותק ואפילו הכי כיון דלענין מריבה דמיא כשר) ומסוף ההגה"ה וכבר אמרו חז"ל בחולין (פ"ט ע"א) על מי העולם קיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

וביותר נוכל לראות שאפילו במה שפסקו חז"ל האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ראה כמה פרטים יש בזה באבן העזר סימן י"ז ס"ב דדוקא שלא היתה קטטה ביניהם מתחלה ועוד פרטים, ואחרי כל זה כתב בהגה"ה והאידנא דנפישא חוצפא אינה נאמנת אלא להחמיר עי"ש.

והא דאיתא בערכין (דף ט"ז ע"ב) דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב לשמואל חזי מר מאי קעביד לי רב הונא, קבל עליו דתו לא מצער ליה, בתר דנפק א"ל הכי והכי קעביד, א"ל מאי טעמא לא אמרת ליה באנפיה וכו'. אין הכוונה דאי הוה אמר ליה באנפיה הוה שמואל מחליט שהוא אמת והשתא לא, אלא הכוונה דממה שלא השיב תשובה זו בפני חייא בר רב ואדרבה קבל עליו שלא לצערו עוד נראה לכאורה שאין הדבר אמת וכמו שכתב ר' יונה בש"ת במאמר רכ"ח עי"ש.

הנה בכל דברינו הארכנו אפילו אם המרגל איננו רשע לפי סיפורו כגון שסיפר לו בעניני רכילות שפלוני רוצה להזיקו ושישמור עצמו ממנו וכיוצא בזה בעניני לשון הרע גם כן אסור להאמינו בהחלטה (וכהאי דאבן העזר בסימן קע"ח דאף שנוכל לומר דהעד לא כיון רק כדי שיפרוש בעלה ממנה מפני זנותה ולא לשם לשון הרע ואף שהאשה שותקת אפילו הכי אין צריך בעלה לפרוש ממנה) וכל שכן אם הוא דברי לשון הרע ורכילות דאסור בין בפניו ובין שלא בפניו ואפילו על דבר אמת, וא"כ אפילו אם הוא כדבריו שהוא אמת, הוא רשע לפי סיפורו שעבר על לאו דלא תלך רכיל בעמיך ולא תשא ושאר לאוין ועשין המבוארין לעיל בפתיחה ע"ש, ואם כן מפני רשע זה נוציא לאידך מחזקת כשרותו וכמו שהבאתי בפנים בסעיף ג'. הארכתי הרבה אף שדבר פשוט הוא להרוצה לילך בדרך הש"י שהוא שונא דלטוריא אך כדי להוציא מהאנשים שמפתה אותם היצר תיכף לקבל לשון הרע ורכילות השם ישמרנו (באר מים חיים)